פרק כב
[א] משא גיא חזיון מה־לך אפוא כי־עלית כלך לגגות:
[ב] תשאות ׀ מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי־חרב ולא מתי מלחמה:
[ג] כל־קציניך נדדו־יחד מקשת אסרו כל־נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו:
[ד] על־כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל־תאיצו לנחמני על־שד בת־עמי:
[ה] כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לאדני יהוה צבאות בגי חזיון מקרקר קר ושוע אל־ההר:
[ו] ועילם נשא אשפה ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן:
[ז] ויהי מבחר־עמקיך מלאו רכב והפרשים שת שתו השערה:
[ח] ויגל את מסך יהודה ותבט ביום ההוא אל־נשק בית היער:
[ט] ואת בקיעי עיר־דוד ראיתם כי־רבו ותקבצו את־מי הברכה התחתונה:
[י] ואת־בתי ירושלם ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה:
[יא] ומקוה ׀ עשיתם בין החמתים למי הברכה הישנה ולא הבטתם אל־עשיה ויצרה מרחוק לא ראיתם:
[יב] ויקרא אדני יהוה צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק:
[יג] והנה׀ ששון ושמחה הרג ׀ בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות:
[יד] ונגלה באזני יהוה צבאות אם־יכפר העון הזה לכם עד־תמתון אמר אדני יהוה צבאות: פ
[טו] כה אמר אדני יהוה צבאות לך־בא אל־הסכן הזה על־שבנא אשר על־הבית:
[טז] מה־לך פה ומי לך פה כי־חצבת לך פה קבר חצבי מרום קברו חקקי בסלע משכן לו:
[יז] הנה יהוה מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה:
[יח] צנוף יצנפך צנפה כדור אל־ארץ רחבת ידים שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדניך:
[יט] והדפתיך ממצבך וממעמדך יהרסך:
[כ] והיה ביום ההוא וקראתי לעבדי לאליקים בן־חלקיהו:
[כא] והלבשתיו כתנתך ואבנטך אחזקנו וממשלתך אתן בידו והיה לאב ליושב ירושלם ולבית יהודה:
[כב] ונתתי מפתח בית־דוד על־שכמו ופתח ואין סגר וסגר ואין פתח:
[כג] ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד לבית אביו:
[כד] ותלו עליו כל׀ כבוד בית־אביו הצאצאים והצפעות כל כלי הקטן מכלי האגנות ועד כל־כלי הנבלים:
[כה] ביום ההוא נאם יהוה צבאות תמוש היתד התקועה במקום נאמן ונגדעה ונפלה ונכרת המשא אשר־עליה כי יהוה דבר: פ