פרק ט
[א] העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם:
[ב] הרבית הגוי לא לו הגדלת השמחה שמחו לפניך כשמחת בקציר כאשר יגילו בחלקם שלל:
[ג] כי׀ את־על סבלו ואת מטה שכמו שבט הנגש בו החתת כיום מדין:
[ד] כי כל־סאון סאן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכלת אש:
[ה] כי־ילד ילד־לנו בן נתן־לנו ותהי המשרה על־שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי־עד שר־שלום:
[ו] לם רבה למרבה המשרה ולשלום אין־קץ על־כסא דוד ועל־ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד־עולם קנאת יהוה צבאות תעשה־זאת: פ
[ז] דבר שלח אדני ביעקב ונפל בישראל:
[ח] וידעו העם כלו אפרים ויושב שמרון בגאוה ובגדל לבב לאמר:
[ט] לבנים נפלו וגזית נבנה שקמים גדעו וארזים נחליף:
[י] וישגב יהוה את־צרי רצין עליו ואת־איביו יסכסך:
[יא] ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את־ישראל בכל־פה בכל־זאת לא־שב אפו ועוד ידו נטויה:
[יב] והעם לא־שב עד־המכהו ואת־יהוה צבאות לא דרשו: ס
[יג] ויכרת יהוה מישראל ראש וזנב כפה ואגמון יום אחד:
[יד] זקן ונשוא־פנים הוא הראש ונביא מורה־שקר הוא הזנב:
[טו] ויהיו מאשרי העם־הזה מתעים ומאשריו מבלעים:
[טז] על־כן על־בחוריו לא־ישמח ׀ אדני ואת־יתמיו ואת־אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל־פה דבר נבלה בכל־זאת לא־שב אפו ועוד ידו נטויה:
[יז] כי־בערה כאש רשעה שמיר ושית תאכל ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן:
[יח] בעברת יהוה צבאות נעתם ארץ ויהי העם כמאכלת אש איש אל־אחיו לא יחמלו:
[יט] ויגזר על־ימין ורעב ויאכל על־שמאול ולא שבעו איש בשר־זרעו יאכלו:
[כ] מנשה את־אפרים ואפרים את־מנשה יחדו המה על־יהודה בכל־זאת לא־שב אפו ועוד ידו נטויה: ס