פרק יד
[א] אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו על־דברי הבצרות:
[ב] אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה:
[ג] ואדריהם שלחו צעוריהם צעיריהם למים באו על־גבים לא־מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם:
[ד] בעבור האדמה חתה כי לא־היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם:
[ה] כי גם־אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא־היה דשא:
[ו] ופראים עמדו על־שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי־אין עשב:
[ז] אם־עונינו ענו בנו יהוה עשה למען שמך כי־רבו משובתינו לך חטאנו:
[ח] מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון:
[ט] למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא־יוכל להושיע ואתה בקרבנו יהוה ושמך עלינו נקרא אל־תנחנו: ס
[י] כה־אמר יהוה לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו ויהוה לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם: פ
[יא] ויאמר יהוה אלי אל־תתפלל בעד־העם הזה לטובה:
[יב] כי יצמו אינני שמע אל־רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם: ס
[יג] ואמר אהה׀ אדני יהוה הנה הנבאים אמרים להם לא־תראו חרב ורעב לא־יהיה לכם כי־שלום אמת אתן לכם במקום הזה: ס
[יד] ויאמר יהוה אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם ואלול ואליל ותרמות ותרמית לבם המה מתנבאים לכם: ס
[טו] לכן כה־אמר יהוה על־הנבאים הנבאים בשמי ואני לא־שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב יתמו הנבאים ההמה:
[טז] והעם אשר־המה נבאים להם יהיו משלכים בחצות ירושלם מפני׀ הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנתיהם ושפכתי עליהם את־רעתם:
[יז] ואמרת אליהם את־הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל־תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת־עמי מכה נחלה מאד:
[יח] אם־יצאתי השדה והנה חללי־חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי־גם־נביא גם־כהן סחרו אל־ארץ ולא ידעו: ס
[יט] המאס מאסת את־יהודה אם־בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה:
[כ] ידענו יהוה רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך:
[כא] אל־תנאץ למען שמך אל־תנבל כסא כבודך זכר אל־תפר בריתך אתנו:
[כב] היש בהבלי הגוים מגשמים ואם־השמים יתנו רבבים הלא אתה־הוא יהוה אלהינו ונקוה־לך כי־אתה עשית את־כל־אלה: פ