פרק מט
[א] לבני עמון כה אמר יהוה הבנים אין לישראל אם־יורש אין לו מדוע ירש מלכם את־גד ועמו בעריו ישב:
[ב] לכן הנה ימים באים נאם־יהוה והשמעתי אל־רבת בני־עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנתיה באש תצתנה וירש ישראל את־ירשיו אמר יהוה:
[ג] הילילי חשבון כי שדדה־עי צעקנה בנות רבה חגרנה שקים ספדנה והתשוטטנה בגדרות כי מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו:
[ד] מה־תתהללי בעמקים זב עמקך הבת השובבה הבטחה באצרתיה מי יבוא אלי:
[ה] הנני מביא עליך פחד נאם־אדני יהוה צבאות מכל־סביביך ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לנדד:
[ו] ואחרי־כן אשיב את־שבות בני־עמון נאם־יהוה: פ
[ז] לאדום כה אמר יהוה צבאות האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם:
[ח] נסו הפנו העמיקו לשבת ישבי דדן כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו:
[ט] אם־בצרים באו לך לא ישארו עוללות אם־גנבים בלילה השחיתו דים:
[י] כי־אני חשפתי את־עשו גליתי את־מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו:
[יא] עזבה יתמיך אני אחיה ואלמנותיך עלי תבטחו: ס
[יב] כי־כה׀ אמר יהוה הנה אשר־אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה:
[יג] כי בי נשבעתי נאם־יהוה כי־לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה וכל־עריה תהיינה לחרבות עולם:
[יד] שמועה שמעתי מאת יהוה וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה:
[טו] כי־הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם:
[טז] תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה כי־תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם־יהוה:
[יז] והיתה אדום לשמה כל עבר עליה ישם וישרק על־כל־מכותה:
[יח] כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר יהוה לא־ישב שם איש ולא־יגור בה בן־אדם:
[יט] הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל־נוה איתן כי־ארגיעה אריצנו מעליה ומי בחור אליה אפקד כי מי כמוני ומי יעידני ומי־זה רעה אשר יעמד לפני: ס
[כ] לכן שמעו עצת־יהוה אשר יעץ אל־אדום ומחשבותיו אשר חשב אל־ישבי תימן אם־לוא יסחבום צעירי הצאן אם־לא ישים עליהם נוהם:
[כא] מקול נפלם רעשה הארץ צעקה בים־סוף נשמע קולה:
[כב] הנה כנשר יעלה וידאה ויפרש כנפיו על־בצרה והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה: פ
[כג] לדמשק בושה חמת וארפד כי־שמעה רעה שמעו נמגו בים דאגה השקט לא יוכל:
[כד] רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט ׀ החזיקה צרה וחבלים אחזתה כיולדה:
[כה] איך לא־עזבה עיר תהלה תהלת קרית משושי:
[כו] לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל־אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא נאם יהוה צבאות:
[כז] והצתי אש בחומת דמשק ואכלה ארמנות בן־הדד: פ
[כח] לקדר׀ ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדראצור נבוכדראצר מלך־בבל כה אמר יהוה קומו עלו אל־קדר ושדדו את־בני־קדם:
[כט] אהליהם וצאנם יקחו יריעותיהם וכל־כליהם וגמליהם ישאו להם וקראו עליהם מגור מסביב:
[ל] נסו נדו מאד העמיקו לשבת ישבי חצור נאם־יהוה כי־יעץ עליכם נבוכדראצר מלך־בבל עצה וחשב עליהם עליכם מחשבה:
[לא] קומו עלו אל־גוי שליו יושב לבטח נאם־יהוה לא־דלתים ולא־בריח לו בדד ישכנו:
[לב] והיו גמליהם לבז והמון מקניהם לשלל וזרתים לכל־רוח קצוצי פאה ומכל־עבריו אביא את־אידם נאם־יהוה:
[לג] והיתה חצור למעון תנים שממה עד־עולם לא־ישב שם איש ולא־יגור בה בן־אדם: ס
[לד] אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו הנביא אל־עילם בראשית מלכות צדקיה מלך־יהודה לאמר:
[לה] כה אמר יהוה צבאות הנני שבר את־קשת עילם ראשית גבורתם:
[לו] והבאתי אל־עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים וזרתים לכל הרחות האלה ולא־יהיה הגוי אשר לא־יבוא שם נדחי עולם עילם:
[לז] והחתתי את־עילם לפני איביהם ולפני׀ מבקשי נפשם והבאתי עליהם ׀ רעה את־חרון אפי נאם־יהוה ושלחתי אחריהם את־החרב עד כלותי אותם:
[לח] ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם־יהוה:
[לט] והיה׀ באחרית הימים אשוב אשיב את־שבית שבות עילם נאם־יהוה: פ