פרק כה
[א] ויהי דבר־יהוה אלי לאמר:
[ב] בן־אדם שים פניך אל־בני עמון והנבא עליהם:
[ג] ואמרת לבני עמון שמעו דבר־אדני יהוה כה־אמר אדני יהוה יען אמרך האח אל־מקדשי כי־נחל ואל־אדמת ישראל כי נשמה ואל־בית יהודה כי הלכו בגולה:
[ד] לכן הנני נתנך לבני־קדם למורשה וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם המה יאכלו פריך והמה ישתו חלבך:
[ה] ונתתי את־רבה לנוה גמלים ואת־בני עמון למרבץ־צאן וידעתם כי־אני יהוה: פ
[ו] כי כה אמר אדני יהוה יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח בכל־שאטך בנפש אל־אדמת ישראל:
[ז] לכן הנני נטיתי את־ידי עליך ונתתיך לבג לבז לגוים והכרתיך מן־העמים והאבדתיך מן־הארצות אשמידך וידעת כי־אני יהוה: פ
[ח] כה אמר אדני יהוה יען אמר מואב ושעיר הנה ככל־הגוים בית יהודה:
[ט] לכן הנני פתח את־כתף מואב מהערים מעריו מקצהו צבי ארץ בית הישימת בעל מעון וקריתמה וקריתימה:
[י] לבני־קדם על־בני עמון ונתתיה למורשה למען לא־תזכר בני־עמון בגוים:
[יא] ובמואב אעשה שפטים וידעו כי־אני יהוה: פ
[יב] כה אמר אדני יהוה יען עשות אדום בנקם נקם לבית יהודה ויאשמו אשום ונקמו בהם:
[יג] לכן כה אמר אדני יהוה ונטתי ידי על־אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה ונתתיה חרבה מתימן ודדנה בחרב יפלו:
[יד] ונתתי את־נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את־נקמתי נאם אדני יהוה:
[טו] כה אמר אדני יהוה יען עשות פלשתים בנקמה וינקמו נקם בשאט בנפש למשחית איבת עולם:
[טז] לכן כה אמר אדני יהוה הנני נוטה ידי על־פלשתים והכרתי את־כרתים והאבדתי את־שארית חוף הים:
[יז] ועשיתי בם נקמות גדלות בתוכחות חמה וידעו כי־אני יהוה בתתי את־נקמתי בם: פ