פרק לה
[א] ויהי דבר־יהוה אלי לאמר:
[ב] בן־אדם שים פניך על־הר שעיר והנבא עליו:
[ג] ואמרת לו כה אמר אדני יהוה הנני אליך הר־שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה:
[ד] עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי־אני יהוה:
[ה] יען היות לך איבת עולם ותגר את־בני־ישראל על־ידי־חרב בעת אידם בעת עון קץ:
[ו] לכן חי־אני נאם אדני יהוה כי־לדם אעשך ודם ירדפך אם־לא דם שנאת ודם ירדפך:
[ז] ונתתי את־הר שעיר לשממה ושממה והכרתי ממנו עבר ושב:
[ח] ומלאתי את־הריו חלליו גבעותיך וגיאותיך וכל־אפיקיך חללי־חרב יפלו בהם:
[ט] שממות עולם אתנך ועריך לא תישבנה תשבנה וידעתם כי־אני יהוה:
[י] יען אמרך את־שני הגוים ואת־שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה ויהוה שם היה: ס
[יא] לכן חי־אני נאם אדני יהוה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשיתה משנאתיך בם ונודעתי בם כאשר אשפטך:
[יב] וידעת כי אני יהוה שמעתי ׀ את־כל־נאצותיך אשר אמרת על־הרי ישראל לאמר ׀ שממה שממו לנו נתנו לאכלה:
[יג] ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי: ס
[יד] כה אמר אדני יהוה כשמח כל־הארץ שממה אעשה־לך:
[טו] כשמחתך לנחלת בית־ישראל על אשר־שממה כן אעשה־לך שממה תהיה הר־שעיר וכל־אדום כלה וידעו כי־אני יהוה: פ