פרק ד
[א] ואתה בן־אדם קח־לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את־ירושלם:
[ב] ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סללה ונתתה עליה מחנות ושים־עליה כרים סביב:
[ג] ואתה קח־לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר והכינתה את־פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה אות היא לבית ישראל: פ
[ד] ואתה שכב על־צדך השמאלי ושמת את־עון בית־ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את־עונם:
[ה] ואני נתתי לך את־שני עונם למספר ימים שלש־מאות ותשעים יום ונשאת עון בית־ישראל:
[ו] וכלית את־אלה ושכבת על־צדך הימיני הימני שנית ונשאת את־עון בית־יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך:
[ז] ואל־מצור ירושלם תכין פניך וזרעך חשופה ונבאת עליה:
[ח] והנה נתתי עליך עבותים ולא־תהפך מצדך אל־צדך עד־כלותך ימי מצורך:
[ט] ואתה קח־לך חטין ושערים ופול ועדשים ודחן וכסמים ונתתה אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם מספר הימים אשר־אתה׀ שוכב על־צדך שלש־מאות ותשעים יום תאכלנו:
[י] ומאכלך אשר תאכלנו במשקול עשרים שקל ליום מעת עד־עת תאכלנו:
[יא] ומים במשורה תשתה ששית ההין מעת עד־עת תשתה:
[יב] ועגת שערים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם: ס
[יג] ויאמר יהוה ככה יאכלו בני־ישראל את־לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם:
[יד] ואמר אהה אדני יהוה הנה נפשי לא מטמאה ונבלה וטרפה לא־אכלתי מנעורי ועד־עתה ולא־בא בפי בשר פגול: ס
[טו] ויאמר אלי ראה נתתי לך את־צפועי צפיעי הבקר תחת גללי האדם ועשית את־לחמך עליהם: ס
[טז] ויאמר אלי בן־אדם הנני שבר מטה־לחם בירושלם ואכלו־לחם במשקל ובדאגה ומים במשורה ובשממון ישתו:
[יז] למען יחסרו לחם ומים ונשמו איש ואחיו ונמקו בעונם: פ