פרק ו
[א] ויהי דבר־יהוה אלי לאמר:
[ב] בן־אדם שים פניך אל־הרי ישראל והנבא אליהם:
[ג] ואמרת הרי ישראל שמעו דבר־אדני יהוה כה־אמר אדני יהוה להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאות ולגיאיות הנני אני מביא עליכם חרב ואבדתי במותיכם:
[ד] ונשמו מזבחותיכם ונשברו חמניכם והפלתי חלליכם לפני גלוליכם:
[ה] ונתתי את־פגרי בני ישראל לפני גלוליהם וזריתי את־עצמותיכם סביבות מזבחותיכם:
[ו] בכל מושבותיכם הערים תחרבנה והבמות תישמנה למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם ונשברו ונשבתו גלוליכם ונגדעו חמניכם ונמחו מעשיכם:
[ז] ונפל חלל בתוככם וידעתם כי־אני יהוה:
[ח] והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים בהזרותיכם בארצות:
[ט] וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו־שם אשר נשברתי את־לבם הזונה אשר־סר מעלי ואת עיניהם הזנות אחרי גלוליהם ונקטו בפניהם אל־הרעות אשר עשו לכל תועבתיהם:
[י] וידעו כי־אני יהוה לא אל־חנם דברתי לעשות להם הרעה הזאת: פ
[יא] כה־אמר אדני יהוה הכה בכפך ורקע ברגלך ואמר־אח אל כל־תועבות רעות בית ישראל אשר בחרב ברעב ובדבר יפלו:
[יב] הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברעב ימות וכליתי חמתי בם:
[יג] וידעתם כי־אני יהוה בהיות חלליהם בתוך גלוליהם סביבות מזבחותיהם אל כל־גבעה רמה בכל׀ ראשי ההרים ותחת כל־עץ רענן ותחת כל־אלה עבתה מקום אשר נתנו־שם ריח ניחח לכל גלוליהם:
[יד] ונטיתי את־ידי עליהם ונתתי את־הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה בכל מושבותיהם וידעו כי־אני יהוה: פ