פרק ב
[א] והיה מספר בני־ישראל כחול הים אשר לא־ימד ולא יספר והיה במקום אשר־יאמר להם לא־עמי אתם יאמר להם בני אל־חי:
[ב] ונקבצו בני־יהודה ובני־ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן־הארץ כי גדול יום יזרעאל:
[ג] אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רחמה:
[ד] ריבו באמכם ריבו כי־היא לא אשתי ואנכי לא אישה ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה:
[ה] פן־אפשיטנה ערמה והצגתיה כיום הולדה ושמתיה כמדבר ושתה כארץ ציה והמתיה בצמא:
[ו] ואת־בניה לא ארחם כי־בני זנונים המה:
[ז] כי זנתה אמם הבישה הורתם כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי:
[ח] לכן הנני־שך את־דרכך בסירים וגדרתי את־גדרה ונתיבותיה לא תמצא:
[ט] ורדפה את־מאהביה ולא־תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל־אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה:
[י] והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:
[יא] לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי לכסות את־ערותה:
[יב] ועתה אגלה את־נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא־יצילנה מידי:
[יג] והשבתי כל־משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה:
[יד] והשמתי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו־לי מאהבי ושמתים ליער ואכלתם חית השדה:
[טו] ופקדתי עליה את־ימי הבעלים אשר תקטיר להם ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה ואתי שכחה נאם־יהוה: ס
[טז] לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר ודברתי על־לבה:
[יז] ונתתי לה את־כרמיה משם ואת־עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ־מצרים:
[יח] והיה ביום־ההוא נאם־יהוה תקראי אישי ולא־תקראי־לי עוד בעלי:
[יט] והסרתי את־שמות הבעלים מפיה ולא־יזכרו עוד בשמם:
[כ] וכרתי להם ברית ביום ההוא עם־חית השדה ועם־עוף השמים ורמש האדמה וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן־הארץ והשכבתים לבטח:
[כא] וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים:
[כב] וארשתיך לי באמונה וידעת את־יהוה: פ
[כג] והיה׀ ביום ההוא אענה נאם־יהוה אענה את־השמים והם יענו את־הארץ:
[כד] והארץ תענה את־הדגן ואת־התירוש ואת־היצהר והם יענו את־יזרעאל:
[כה] וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את־לא רחמה ואמרתי ללא־עמי עמי־אתה והוא יאמר אלהי: פ