פרק ד
[א] שמעו דבר־יהוה בני ישראל כי ריב ליהוה עם־יושבי הארץ כי אין־אמת ואין־חסד ואין־דעת אלהים בארץ:
[ב] אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו:
[ג] על־כן׀ תאבל הארץ ואמלל כל־יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם־דגי הים יאספו:
[ד] אך איש אל־ירב ואל־יוכח איש ועמך כמריבי כהן:
[ה] וכשלת היום וכשל גם־נביא עמך לילה ודמיתי אמך:
[ו] נדמו עמי מבלי הדעת כי־אתה הדעת מאסת ואמאסאך ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם־אני:
[ז] כרבם כן חטאו־לי כבודם בקלון אמיר:
[ח] חטאת עמי יאכלו ואל־עונם ישאו נפשו:
[ט] והיה כעם ככהן ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו:
[י] ואכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרצו כי־את־יהוה עזבו לשמר:
[יא] זנות ויין ותירוש יקח־לב:
[יב] עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלהיהם:
[יג] על־ראשי ההרים יזבחו ועל־הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה על־כן תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה:
[יד] לא־אפקוד על־בנותיכם כי תזנינה ועל־כלותיכם כי תנאפנה כי־הם עם־הזנות יפרדו ועם־הקדשות יזבחו ועם לא־יבין ילבט:
[טו] אם־זנה אתה ישראל אל־יאשם יהודה ואל־תבאו הגלגל ואל־תעלו בית און ואל־תשבעו חי־יהוה:
[טז] כי כפרה סררה סרר ישראל עתה ירעם יהוה ככבש במרחב:
[יז] חבור עצבים אפרים הנח־לו:
[יח] סר סבאם הזנה הזנו אהבו הבו קלון מגניה:
[יט] צרר רוח אותה בכנפיה ויבשו מזבחותם: פ