פרק ז
[א] כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים ורעות שמרון כי פעלו שקר וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ:
[ב] ובל־יאמרו ללבבם כל־רעתם זכרתי עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו:
[ג] ברעתם ישמחו־מלך ובכחשיהם שרים:
[ד] כלם מנאפים כמו תנור בערה מאפה ישבות מעיר מלוש בצק עד־חמצתו:
[ה] יום מלכנו החלו שרים חמת מיין משך ידו את־לצצים:
[ו] כי־קרבו כתנור לבם בארבם כל־הלילה ישן אפהם בקר הוא בער כאש להבה:
[ז] כלם יחמו כתנור ואכלו את־שפטיהם כל־מלכיהם נפלו אין־קרא בהם אלי:
[ח] אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עגה בלי הפוכה:
[ט] אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם־שיבה זרקה בו והוא לא ידע:
[י] וענה גאון־ישראל בפניו ולא־שבו אל־יהוה אלהיהם ולא בקשהו בכל־זאת:
[יא] ויהי אפרים כיונה פותה אין לב מצרים קראו אשור הלכו:
[יב] כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם איסירם כשמע לעדתם: ס
[יג] אוי להם כי־נדדו ממני שד להם כי־פשעו בי ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים:
[יד] ולא־זעקו אלי בלבם כי יילילו על־משכבותם על־דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי:
[טו] ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו־רע:
[טז] ישובו׀ לא על היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם זו לעגם בארץ מצרים: