פרק ד
[א] וירע אל־יונה רעה גדולה ויחר לו:
[ב] ויתפלל אל־יהוה ויאמר אנה יהוה הלוא־זה דברי עד־היותי על־אדמתי על־כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל־חנון ורחום ארך אפים ורב־חסד ונחם על־הרעה:
[ג] ועתה יהוה קח־נא את־נפשי ממני כי טוב מותי מחיי: פ
[ד] ויאמר יהוה ההיטב חרה לך:
[ה] ויצא יונה מן־העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה־יהיה בעיר:
[ו] וימן יהוה־אלהים קיקיון ויעל׀ מעל ליונה להיות צל על־ראשו להציל לו מרעתו וישמח יונה על־הקיקיון שמחה גדולה:
[ז] וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את־הקיקיון וייבש:
[ח] ויהי׀ כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ותך השמש על־ראש יונה ויתעלף וישאל את־נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי:
[ט] ויאמר אלהים אל־יונה ההיטב חרה־לך על־הקיקיון ויאמר היטב חרה־לי עד־מות:
[י] ויאמר יהוה אתה חסת על־הקיקיון אשר לא־עמלת בו ולא גדלתו שבן־לילה היה ובן־לילה אבד:
[יא] ואני לא אחוס על־נינוה העיר הגדולה אשר יש־בה הרבה משתים־עשרה רבו אדם אשר לא־ידע בין־ימינו לשמאלו ובהמה רבה: