פרק ד
[א] והיה׀ באחרית הימים יהיה הר בית־יהוה נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים:
[ב] והלכו גוים רבים ואמרו לכו׀ ונעלה אל־הר־יהוה ואל־בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר־יהוה מירושלם:
[ג] ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד־רחוק וכתתו חרבתיהם לאתים וחניתתיהם למזמרות לא־ישאו גוי אל־גוי חרב ולא־ילמדון עוד מלחמה:
[ד] וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי־פי יהוה צבאות דבר:
[ה] כי כל־העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם־יהוה אלהינו לעולם ועד: פ
[ו] ביום ההוא נאם־יהוה אספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי:
[ז] ושמתי את־הצלעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך יהוה עליהם בהר ציון מעתה ועד־עולם: פ
[ח] ואתה מגדל־עדר עפל בת־ציון עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשנה ממלכת לבת ירושלם:
[ט] עתה למה תריעי רע המלך אין־בך אם־יועצך אבד כי־החזיקך חיל כיולדה:
[י] חולי וגחי בת־ציון כיולדה כי־עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד־בבל שם תנצלי שם יגאלך יהוה מכף איביך:
[יא] ועתה נאספו עליך גוים רבים האמרים תחנף ותחז בציון עינינו:
[יב] והמה לא ידעו מחשבות יהוה ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר גרנה:
[יג] קומי ודושי בת־ציון כי־קרנך אשים ברזל ופרסתיך אשים נחושה והדקות עמים רבים והחרמתי ליהוה בצעם וחילם לאדון כל־הארץ:
[יד] עתה תתגדדי בת־גדוד מצור שם עלינו בשבט יכו על־הלחי את שפט ישראל: ס