פרק ז
[א] ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר־יהוה אל־זכריה בארבעה לחדש התשעי בכסלו:
[ב] וישלח בית־אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את־פני יהוה:
[ג] לאמר אל־הכהנים אשר לבית־יהוה צבאות ואל־הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים: ס
[ד] ויהי דבר־יהוה צבאות אלי לאמר:
[ה] אמר אל־כל־עם הארץ ואל־הכהנים לאמר כי־צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני:
[ו] וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים:
[ז] הלוא את־הדברים אשר קרא יהוה ביד הנביאים הראשנים בהיות ירושלם ישבת ושלוה ועריה סביבתיה והנגב והשפלה ישב: פ
[ח] ויהי דבר־יהוה אל־זכריה לאמר:
[ט] כה אמר יהוה צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את־אחיו:
[י] ואלמנה ויתום גר ועני אל־תעשקו ורעת איש אחיו אל־תחשבו בלבבכם:
[יא] וימאנו להקשיב ויתנו כתף סררת ואזניהם הכבידו משמוע:
[יב] ולבם שמו שמיר משמוע את־התורה ואת־הדברים אשר שלח יהוה צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשנים ויהי קצף גדול מאת יהוה צבאות:
[יג] ויהי כאשר־קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע אמר יהוה צבאות:
[יד] ואסערם על כל־הגוים אשר לא־ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב וישימו ארץ־חמדה לשמה: פ