פרק ז
[א]
ויהי
בשנת
ארבע
לדריוש
המלך
היה
דבר־יהוה
אל־זכריה
בארבעה
לחדש
התשעי
בכסלו:
[ב]
וישלח
בית־אל
שראצר
ורגם
מלך
ואנשיו
לחלות
את־פני
יהוה:
[ג]
לאמר
אל־הכהנים
אשר
לבית־יהוה
צבאות
ואל־הנביאים
לאמר
האבכה
בחדש
החמשי
הנזר
כאשר
עשיתי
זה
כמה
שנים:
ס
[ד]
ויהי
דבר־יהוה
צבאות
אלי
לאמר:
[ה]
אמר
אל־כל־עם
הארץ
ואל־הכהנים
לאמר
כי־צמתם
וספוד
בחמישי
ובשביעי
וזה
שבעים
שנה
הצום
צמתני
אני:
[ו]
וכי
תאכלו
וכי
תשתו
הלוא
אתם
האכלים
ואתם
השתים:
[ז]
הלוא
את־הדברים
אשר
קרא
יהוה
ביד
הנביאים
הראשנים
בהיות
ירושלם
ישבת
ושלוה
ועריה
סביבתיה
והנגב
והשפלה
ישב:
פ
[ח]
ויהי
דבר־יהוה
אל־זכריה
לאמר:
[ט]
כה
אמר
יהוה
צבאות
לאמר
משפט
אמת
שפטו
וחסד
ורחמים
עשו
איש
את־אחיו:
[י]
ואלמנה
ויתום
גר
ועני
אל־תעשקו
ורעת
איש
אחיו
אל־תחשבו
בלבבכם:
[יא]
וימאנו
להקשיב
ויתנו
כתף
סררת
ואזניהם
הכבידו
משמוע:
[יב]
ולבם
שמו
שמיר
משמוע
את־התורה
ואת־הדברים
אשר
שלח
יהוה
צבאות
ברוחו
ביד
הנביאים
הראשנים
ויהי
קצף
גדול
מאת
יהוה
צבאות:
[יג]
ויהי
כאשר־קרא
ולא
שמעו
כן
יקראו
ולא
אשמע
אמר
יהוה
צבאות:
[יד]
ואסערם
על
כל־הגוים
אשר
לא־ידעום
והארץ
נשמה
אחריהם
מעבר
ומשב
וישימו
ארץ־חמדה
לשמה:
פ