פרק ט
[א] וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא־נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כתעבתיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי העמני המאבי המצרי והאמרי:
[ב] כי־נשאו מבנתיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה:
[ג] וכשמעי את־הדבר הזה קרעתי את־בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם:
[ד] ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי־ישראל על מעל הגולה ואני ישב משומם עד למנחת הערב:
[ה] ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על־ברכי ואפרשה כפי אל־יהוה אלהי:
[ו] ואמרה אלהי בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים:
[ז] מימי אבתינו אנחנו באשמה גדלה עד היום הזה ובעונתינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד׀ מלכי הארצות בחרב בשבי ובבזה ובבשת פנים כהיום הזה:
[ח] ועתה כמעט־רגע היתה תחנה מאת׀ יהוה אלהינו להשאיר לנו פליטה ולתת־לנו יתד במקום קדשו להאיר עינינו אלהינו ולתתנו מחיה מעט בעבדתנו:
[ט] כי־עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו ויט־עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת־לנו מחיה לרומם את־בית אלהינו ולהעמיד את־חרבתיו ולתת־לנו גדר ביהודה ובירושלם: ס
[י] ועתה מה־נאמר אלהינו אחרי־זאת כי עזבנו מצותיך:
[יא] אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבתיהם אשר מלאוה מפה אל־פה בטמאתם:
[יב] ועתה בנותיכם אל־תתנו לבניהם ובנתיהם אל־תשאו לבניכם ולא־תדרשו שלמם וטובתם עד־עולם למען תחזקו ואכלתם את־טוב הארץ והורשתם לבניכם עד־עולם:
[יג] ואחרי כל־הבא עלינו במעשינו הרעים ובאשמתנו הגדלה כי׀ אתה אלהינו חשכת למטה מעוננו ונתתה לנו פליטה כזאת:
[יד] הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התעבות האלה הלוא תאנף־בנו עד־כלה לאין שארית ופליטה: ס
[טו] יהוה אלהי ישראל צדיק אתה כי־נשארנו פליטה כהיום הזה הננו לפניך באשמתינו כי אין לעמוד לפניך על־זאת: פ