פרק כה
[א] וימת שמואל ויקבצו כל־ישראל ויספדו־לו ויקברהו בביתו ברמה ויקם דוד וירד אל־מדבר פארן: פ
[ב] ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת־אלפים ואלף עזים ויהי בגזז את־צאנו בכרמל:
[ג] ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל והאשה טובת־שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבו כלבי:
[ד] וישמע דוד במדבר כי־גזז נבל את־צאנו:
[ה] וישלח דוד עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל־נבל ושאלתם־לו בשמי לשלום:
[ו] ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר־לך שלום:
[ז] ועתה שמעתי כי גזזים לך עתה הרעים אשר־לך היו עמנו לא הכלמנום ולא־נפקד להם מאומה כל־ימי היותם בכרמל:
[ח] שאל את־נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך כי־על־יום טוב בנו תנה־נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד:
[ט] ויבאו נערי דוד וידברו אל־נבל ככל־הדברים האלה בשם דוד וינוחו:
[י] ויען נבל את־עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן־ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו:
[יא] ולקחתי את־לחמי ואת־מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה:
[יב] ויהפכו נערי־דוד לדרכם וישבו ויבאו ויגדו לו ככל הדברים האלה:
[יג] ויאמר דוד לאנשיו חגרו׀ איש את־חרבו ויחגרו איש את־חרבו ויחגר גם־דוד את־חרבו ויעלו׀ אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על־הכלים:
[יד] ולאביגיל אשת נבל הגיד נער־אחד מהנערים לאמר הנה שלח דוד מלאכים ׀ מהמדבר לברך את־אדנינו ויעט בהם:
[טו] והאנשים טבים לנו מאד ולא הכלמנו ולא־פקדנו מאומה כל־ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה:
[טז] חומה היו עלינו גם־לילה גם־יומם כל־ימי היותנו עמם רעים הצאן:
[יז] ועתה דעי וראי מה־תעשי כי־כלתה הרעה אל־אדנינו ועל כל־ביתו והוא בן־בליעל מדבר אליו:
[יח] ותמהר אבוגיל אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי־יין וחמש צאן עשוות עשיות וחמש סאים קלי ומאה צמקים ומאתים דבלים ותשם על־החמרים:
[יט] ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה ולאישה נבל לא הגידה:
[כ] והיה היא׀ רכבת על־החמור וירדת בסתר ההר והנה דוד ואנשיו ירדים לקראתה ותפגש אתם:
[כא] ודוד אמר אך לשקר שמרתי את־כל־אשר לזה במדבר ולא־נפקד מכל־אשר־לו מאומה וישב־לי רעה תחת טובה:
[כב] כה־יעשה אלהים לאיבי דוד וכה יסיף אם־אשאיר מכל־אשר־לו עד־הבקר משתין בקיר:
[כג] ותרא אביגיל את־דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפל לאפי דוד על־פניה ותשתחו ארץ:
[כד] ותפל על־רגליו ותאמר בי־אני אדני העון ותדבר־נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך:
[כה] אל־נא ישים אדני ׀ את־לבו אל־איש הבליעל הזה על־נבל כי כשמו כן־הוא נבל שמו ונבלה עמו ואני אמתך לא ראיתי את־נערי אדני אשר שלחת:
[כו] ועתה אדני חי־יהוה וחי־נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים והושע ידך לך ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל־אדני רעה:
[כז] ועתה הברכה הזאת אשר־הביא שפחתך לאדני ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני:
[כח] שא נא לפשע אמתך כי עשה־יעשה יהוה לאדני בית נאמן כי־מלחמות יהוה אדני נלחם ורעה לא־תמצא בך מימיך:
[כט] ויקם אדם לרדפך ולבקש את־נפשך והיתה נפש אדני צרורה׀ בצרור החיים את יהוה אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע:
[ל] והיה כי־יעשה יהוה לאדני ככל אשר־דבר את־הטובה עליך וצוך לנגיד על־ישראל:
[לא] ולא תהיה זאת ׀ לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך־דם חנם ולהושיע אדני לו והיטב יהוה לאדני וזכרת את־אמתך: ס
[לב] ויאמר דוד לאביגל ברוך יהוה אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי:
[לג] וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והשע ידי לי:
[לד] ואולם חי־יהוה אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אתך כי׀ לולי מהרת ותבאתי ותבאת לקראתי כי אם־נותר לנבל עד־אור הבקר משתין בקיר:
[לה] ויקח דוד מידה את אשר־הביאה לו ולה אמר עלי לשלום לביתך ראי שמעתי בקולך ואשא פניך:
[לו] ותבא אביגיל ׀ אל־נבל והנה־לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו והוא שכר עד־מאד ולא־הגידה לו דבר קטן וגדול עד־אור הבקר:
[לז] ויהי בבקר בצאת היין מנבל ותגד־לו אשתו את־הדברים האלה וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן:
[לח] ויהי כעשרת הימים ויגף יהוה את־נבל וימת:
[לט] וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך יהוה אשר רב את־ריב חרפתי מיד נבל ואת־עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה:
[מ] ויבאו עבדי דוד אל־אביגיל הכרמלה וידברו אליה לאמר דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה:
[מא] ותקם ותשתחו אפים ארצה ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדני:
[מב] ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על־החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי־לו לאשה:
[מג] ואת־אחינעם לקח דוד מיזרעאל ותהיין גם־שתיהן לו לנשים: ס
[מד] ושאול נתן את־מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן־ליש אשר מגלים: