פרק ד
[א]
ויהי
דבר־שמואל
לכל־ישראל
ויצא
ישראל
לקראת
פלשתים
למלחמה
ויחנו
על־האבן
העזר
ופלשתים
חנו
באפק:
[ב]
ויערכו
פלשתים
לקראת
ישראל
ותטש
המלחמה
וינגף
ישראל
לפני
פלשתים
ויכו
במערכה
בשדה
כארבעת
אלפים
איש:
[ג]
ויבא
העם
אל־המחנה
ויאמרו
זקני
ישראל
למה
נגפנו
יהוה
היום
לפני
פלשתים
נקחה
אלינו
משלה
את־ארון
ברית
יהוה
ויבא
בקרבנו
וישענו
מכף
איבינו:
[ד]
וישלח
העם
שלה
וישאו
משם
את
ארון
ברית־יהוה
צבאות
ישב
הכרבים
ושם
שני
בני־עלי
עם־ארון
ברית
האלהים
חפני
ופינחס:
[ה]
ויהי
כבוא
ארון
ברית־יהוה
אל־המחנה
וירעו
כל־ישראל
תרועה
גדולה
ותהם
הארץ:
[ו]
וישמעו
פלשתים
את־קול
התרועה
ויאמרו
מה
קול
התרועה
הגדולה
הזאת
במחנה
העברים
וידעו
כי
ארון
יהוה
בא
אל־המחנה:
[ז]
ויראו
הפלשתים
כי
אמרו
בא
אלהים
אל־המחנה
ויאמרו
אוי
לנו
כי
לא
היתה
כזאת
אתמול
שלשם:
[ח]
אוי
לנו
מי
יצילנו
מיד
האלהים
האדירים
האלה
אלה
הם
האלהים
המכים
את־מצרים
בכל־מכה
במדבר:
[ט]
התחזקו
והיו
לאנשים
פלשתים
פן
תעבדו
לעברים
כאשר
עבדו
לכם
והייתם
לאנשים
ונלחמתם:
[י]
וילחמו
פלשתים
וינגף
ישראל
וינסו
איש
לאהליו
ותהי
המכה
גדולה
מאד
ויפל
מישראל
שלשים
אלף
רגלי:
[יא]
וארון
אלהים
נלקח
ושני
בני־עלי
מתו
חפני
ופינחס:
[יב]
וירץ
איש־בנימן
מהמערכה
ויבא
שלה
ביום
ההוא
ומדיו
קרעים
ואדמה
על־ראשו:
[יג]
ויבוא
והנה
עלי
ישב
על־הכסא
יך
יד
דרך
מצפה
כי־היה
לבו
חרד
על
ארון
האלהים
והאיש
בא
להגיד
בעיר
ותזעק
כל־העיר:
[יד]
וישמע
עלי
את־קול
הצעקה
ויאמר
מה
קול
ההמון
הזה
והאיש
מהר
ויבא
ויגד
לעלי:
[טו]
ועלי
בן־תשעים
ושמנה
שנה
ועיניו
קמה
ולא
יכול
לראות:
[טז]
ויאמר
האיש
אל־עלי
אנכי
הבא
מן־המערכה
ואני
מן־המערכה
נסתי
היום
ויאמר
מה־היה
הדבר
בני:
[יז]
ויען
המבשר
ויאמר
נס
ישראל
לפני
פלשתים
וגם
מגפה
גדולה
היתה
בעם
וגם־שני
בניך
מתו
חפני
ופינחס
וארון
האלהים
נלקחה:
פ
[יח]
ויהי
כהזכירו׀
את־ארון
האלהים
ויפל
מעל־הכסא
אחרנית
בעד׀
יד
השער
ותשבר
מפרקתו
וימת
כי־זקן
האיש
וכבד
והוא
שפט
את־ישראל
ארבעים
שנה:
[יט]
וכלתו
אשת־פינחס
הרה
ללת
ותשמע
את־השמועה
אל־הלקח
ארון
האלהים
ומת
חמיה
ואישה
ותכרע
ותלד
כי־נהפכו
עליה
צריה:
[כ]
וכעת
מותה
ותדברנה
הנצבות
עליה
אל־תיראי
כי
בן
ילדת
ולא
ענתה
ולא־שתה
לבה:
[כא]
ותקרא
לנער
איכבוד
לאמר
גלה
כבוד
מישראל
אל־הלקח
ארון
האלהים
ואל־חמיה
ואישה:
[כב]
ותאמר
גלה
כבוד
מישראל
כי
נלקח
ארון
האלהים:
פ