פרק ד
[א] ויהי דבר־שמואל לכל־ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה ויחנו על־האבן העזר ופלשתים חנו באפק:
[ב] ויערכו פלשתים לקראת ישראל ותטש המלחמה וינגף ישראל לפני פלשתים ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש:
[ג] ויבא העם אל־המחנה ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו יהוה היום לפני פלשתים נקחה אלינו משלה את־ארון ברית יהוה ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו:
[ד] וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית־יהוה צבאות ישב הכרבים ושם שני בני־עלי עם־ארון ברית האלהים חפני ופינחס:
[ה] ויהי כבוא ארון ברית־יהוה אל־המחנה וירעו כל־ישראל תרועה גדולה ותהם הארץ:
[ו] וישמעו פלשתים את־קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון יהוה בא אל־המחנה:
[ז] ויראו הפלשתים כי אמרו בא אלהים אל־המחנה ויאמרו אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשם:
[ח] אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את־מצרים בכל־מכה במדבר:
[ט] התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם והייתם לאנשים ונלחמתם:
[י] וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד ויפל מישראל שלשים אלף רגלי:
[יא] וארון אלהים נלקח ושני בני־עלי מתו חפני ופינחס:
[יב] וירץ איש־בנימן מהמערכה ויבא שלה ביום ההוא ומדיו קרעים ואדמה על־ראשו:
[יג] ויבוא והנה עלי ישב על־הכסא יך יד דרך מצפה כי־היה לבו חרד על ארון האלהים והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל־העיר:
[יד] וישמע עלי את־קול הצעקה ויאמר מה קול ההמון הזה והאיש מהר ויבא ויגד לעלי:
[טו] ועלי בן־תשעים ושמנה שנה ועיניו קמה ולא יכול לראות:
[טז] ויאמר האיש אל־עלי אנכי הבא מן־המערכה ואני מן־המערכה נסתי היום ויאמר מה־היה הדבר בני:
[יז] ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם־שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלהים נלקחה: פ
[יח] ויהי כהזכירו׀ את־ארון האלהים ויפל מעל־הכסא אחרנית בעד׀ יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי־זקן האיש וכבד והוא שפט את־ישראל ארבעים שנה:
[יט] וכלתו אשת־פינחס הרה ללת ותשמע את־השמועה אל־הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישה ותכרע ותלד כי־נהפכו עליה צריה:
[כ] וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל־תיראי כי בן ילדת ולא ענתה ולא־שתה לבה:
[כא] ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל־הלקח ארון האלהים ואל־חמיה ואישה:
[כב] ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים: פ