פרק יג
[א]
ויהי
אחרי־כן
ולאבשלום
בן־דוד
אחות
יפה
ושמה
תמר
ויאהבה
אמנון
בן־דוד:
[ב]
ויצר
לאמנון
להתחלות
בעבור
תמר
אחתו
כי
בתולה
היא
ויפלא
בעיני
אמנון
לעשות
לה
מאומה:
[ג]
ולאמנון
רע
ושמו
יונדב
בן־שמעה
אחי
דוד
ויונדב
איש
חכם
מאד:
[ד]
ויאמר
לו
מדוע
אתה
ככה
דל
בן־המלך
בבקר
בבקר
הלוא
תגיד
לי
ויאמר
לו
אמנון
את־תמר
אחות
אבשלם
אחי
אני
אהב:
[ה]
ויאמר
לו
יהונדב
שכב
על־משכבך
והתחל
ובא
אביך
לראותך
ואמרת
אליו
תבא
נא
תמר
אחותי
ותברני
לחם
ועשתה
לעיני
את־הבריה
למען
אשר
אראה
ואכלתי
מידה:
[ו]
וישכב
אמנון
ויתחל
ויבא
המלך
לראותו
ויאמר
אמנון
אל־המלך
תבוא־נא
תמר
אחתי
ותלבב
לעיני
שתי
לבבות
ואברה
מידה:
[ז]
וישלח
דוד
אל־תמר
הביתה
לאמר
לכי
נא
בית
אמנון
אחיך
ועשי־לו
הבריה:
[ח]
ותלך
תמר
בית
אמנון
אחיה
והוא
שכב
ותקח
את־הבצק
ותלוש
ותלש
ותלבב
לעיניו
ותבשל
את־הלבבות:
[ט]
ותקח
את־המשרת
ותצק
לפניו
וימאן
לאכול
ויאמר
אמנון
הוציאו
כל־איש
מעלי
ויצאו
כל־איש
מעליו:
[י]
ויאמר
אמנון
אל־תמר
הביאי
הבריה
החדר
ואברה
מידך
ותקח
תמר
את־הלבבות
אשר
עשתה
ותבא
לאמנון
אחיה
החדרה:
[יא]
ותגש
אליו
לאכל
ויחזק־בה
ויאמר
לה
בואי
שכבי
עמי
אחותי:
[יב]
ותאמר
לו
אל־אחי
אל־תענני
כי
לא־יעשה
כן
בישראל
אל־תעשה
את־הנבלה
הזאת:
[יג]
ואני
אנה
אוליך
את־חרפתי
ואתה
תהיה
כאחד
הנבלים
בישראל
ועתה
דבר־נא
אל־המלך
כי
לא
ימנעני
ממך:
[יד]
ולא
אבה
לשמע
בקולה
ויחזק
ממנה
ויענה
וישכב
אתה:
[טו]
וישנאה
אמנון
שנאה
גדולה
מאד
כי
גדולה
השנאה
אשר
שנאה
מאהבה
אשר
אהבה
ויאמר־לה
אמנון
קומי
לכי:
[טז]
ותאמר
לו
אל־אודת
הרעה
הגדולה
הזאת
מאחרת
אשר־עשית
עמי
לשלחני
ולא
אבה
לשמע
לה:
[יז]
ויקרא
את־נערו
משרתו
ויאמר
שלחו־נא
את־זאת
מעלי
החוצה
ונעל
הדלת
אחריה:
[יח]
ועליה
כתנת
פסים
כי
כן
תלבשן
בנות־המלך
הבתולת
מעילים
ויצא
אותה
משרתו
החוץ
ונעל
הדלת
אחריה:
[יט]
ותקח
תמר
אפר
על־ראשה
וכתנת
הפסים
אשר
עליה
קרעה
ותשם
ידה
על־ראשה
ותלך
הלוך
וזעקה:
[כ]
ויאמר
אליה
אבשלום
אחיה
האמינון
אחיך
היה
עמך
ועתה
אחותי
החרישי
אחיך
הוא
אל־תשיתי
את־לבך
לדבר
הזה
ותשב
תמר
ושממה
בית
אבשלום
אחיה:
[כא]
והמלך
דוד
שמע
את
כל־הדברים
האלה
ויחר
לו
מאד:
[כב]
ולא־דבר
אבשלום
עם־אמנון
למרע
ועד־טוב
כי־שנא
אבשלום
את־אמנון
על־דבר
אשר
ענה
את
תמר
אחתו:
פ
[כג]
ויהי
לשנתים
ימים
ויהיו
גזזים
לאבשלום
בבעל
חצור
אשר
עם־אפרים
ויקרא
אבשלום
לכל־בני
המלך:
[כד]
ויבא
אבשלום
אל־המלך
ויאמר
הנה־נא
גזזים
לעבדך
ילך־נא
המלך
ועבדיו
עם־עבדך:
[כה]
ויאמר
המלך
אל־אבשלום
אל־בני
אל־נא
נלך
כלנו
ולא
נכבד
עליך
ויפרץ־בו
ולא־אבה
ללכת
ויברכהו:
[כו]
ויאמר
אבשלום
ולא
ילך־נא
אתנו
אמנון
אחי
ויאמר
לו
המלך
למה
ילך
עמך:
[כז]
ויפרץ־בו
אבשלום
וישלח
אתו
את־אמנון
ואת
כל־בני
המלך:
ס
[כח]
ויצו
אבשלום
את־נעריו
לאמר
ראו
נא
כטוב
לב־אמנון
ביין
ואמרתי
אליכם
הכו
את־אמנון
והמתם
אתו
אל־תיראו
הלוא
כי
אנכי
צויתי
אתכם
חזקו
והיו
לבני־חיל:
[כט]
ויעשו
נערי
אבשלום
לאמנון
כאשר
צוה
אבשלום
ויקמו׀
כל־בני
המלך
וירכבו
איש
על־פרדו
וינסו:
[ל]
ויהי
המה
בדרך
והשמעה
באה
אל־דוד
לאמר
הכה
אבשלום
את־כל־בני
המלך
ולא־נותר
מהם
אחד:
פ
[לא]
ויקם
המלך
ויקרע
את־בגדיו
וישכב
ארצה
וכל־עבדיו
נצבים
קרעי
בגדים:
ס
[לב]
ויען
יונדב׀
בן־שמעה
אחי־דוד
ויאמר
אל־יאמר
אדני
את
כל־הנערים
בני־המלך
המיתו
כי־אמנון
לבדו
מת
כי־על־פי
אבשלום
היתה
שומה
מיום
ענתו
את
תמר
אחתו:
[לג]
ועתה
אל־ישם
אדני
המלך
אל־לבו
דבר
לאמר
כל־בני
המלך
מתו
כי־אם
אמנון
לבדו
מת:
פ
[לד]
ויברח
אבשלום
וישא
הנער
הצפה
את־עינו
עיניו
וירא
והנה
עם־רב
הלכים
מדרך
אחריו
מצד
ההר:
[לה]
ויאמר
יונדב
אל־המלך
הנה
בני־המלך
באו
כדבר
עבדך
כן
היה:
[לו]
ויהי׀
ככלתו
לדבר
והנה
בני־המלך
באו
וישאו
קולם
ויבכו
וגם־המלך
וכל־עבדיו
בכו
בכי
גדול
מאד:
[לז]
ואבשלום
ברח
וילך
אל־תלמי
בן־עמיחור
עמיהוד
מלך
גשור
ויתאבל
על־בנו
כל־הימים:
[לח]
ואבשלום
ברח
וילך
גשור
ויהי־שם
שלש
שנים:
[לט]
ותכל
דוד
המלך
לצאת
אל־אבשלום
כי־נחם
על־אמנון
כי־מת:
ס