פרק יג
[א] ויהי אחרי־כן ולאבשלום בן־דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן־דוד:
[ב] ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו כי בתולה היא ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה:
[ג] ולאמנון רע ושמו יונדב בן־שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד:
[ד] ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבקר בבקר הלוא תגיד לי ויאמר לו אמנון את־תמר אחות אבשלם אחי אני אהב:
[ה] ויאמר לו יהונדב שכב על־משכבך והתחל ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את־הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה:
[ו] וישכב אמנון ויתחל ויבא המלך לראותו ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה:
[ז] וישלח דוד אל־תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי־לו הבריה:
[ח] ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שכב ותקח את־הבצק ותלוש ותלש ותלבב לעיניו ותבשל את־הלבבות:
[ט] ותקח את־המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול ויאמר אמנון הוציאו כל־איש מעלי ויצאו כל־איש מעליו:
[י] ויאמר אמנון אל־תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את־הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה:
[יא] ותגש אליו לאכל ויחזק־בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי:
[יב] ותאמר לו אל־אחי אל־תענני כי לא־יעשה כן בישראל אל־תעשה את־הנבלה הזאת:
[יג] ואני אנה אוליך את־חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר־נא אל־המלך כי לא ימנעני ממך:
[יד] ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה:
[טו] וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר־לה אמנון קומי לכי:
[טז] ותאמר לו אל־אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר־עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה:
[יז] ויקרא את־נערו משרתו ויאמר שלחו־נא את־זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה:
[יח] ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות־המלך הבתולת מעילים ויצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה:
[יט] ותקח תמר אפר על־ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על־ראשה ותלך הלוך וזעקה:
[כ] ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל־תשיתי את־לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה:
[כא] והמלך דוד שמע את כל־הדברים האלה ויחר לו מאד:
[כב] ולא־דבר אבשלום עם־אמנון למרע ועד־טוב כי־שנא אבשלום את־אמנון על־דבר אשר ענה את תמר אחתו: פ
[כג] ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם־אפרים ויקרא אבשלום לכל־בני המלך:
[כד] ויבא אבשלום אל־המלך ויאמר הנה־נא גזזים לעבדך ילך־נא המלך ועבדיו עם־עבדך:
[כה] ויאמר המלך אל־אבשלום אל־בני אל־נא נלך כלנו ולא נכבד עליך ויפרץ־בו ולא־אבה ללכת ויברכהו:
[כו] ויאמר אבשלום ולא ילך־נא אתנו אמנון אחי ויאמר לו המלך למה ילך עמך:
[כז] ויפרץ־בו אבשלום וישלח אתו את־אמנון ואת כל־בני המלך: ס
[כח] ויצו אבשלום את־נעריו לאמר ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמתם אתו אל־תיראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני־חיל:
[כט] ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום ויקמו׀ כל־בני המלך וירכבו איש על־פרדו וינסו:
[ל] ויהי המה בדרך והשמעה באה אל־דוד לאמר הכה אבשלום את־כל־בני המלך ולא־נותר מהם אחד: פ
[לא] ויקם המלך ויקרע את־בגדיו וישכב ארצה וכל־עבדיו נצבים קרעי בגדים: ס
[לב] ויען יונדב׀ בן־שמעה אחי־דוד ויאמר אל־יאמר אדני את כל־הנערים בני־המלך המיתו כי־אמנון לבדו מת כי־על־פי אבשלום היתה שומה מיום ענתו את תמר אחתו:
[לג] ועתה אל־ישם אדני המלך אל־לבו דבר לאמר כל־בני המלך מתו כי־אם אמנון לבדו מת: פ
[לד] ויברח אבשלום וישא הנער הצפה את־עינו עיניו וירא והנה עם־רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר:
[לה] ויאמר יונדב אל־המלך הנה בני־המלך באו כדבר עבדך כן היה:
[לו] ויהי׀ ככלתו לדבר והנה בני־המלך באו וישאו קולם ויבכו וגם־המלך וכל־עבדיו בכו בכי גדול מאד:
[לז] ואבשלום ברח וילך אל־תלמי בן־עמיחור עמיהוד מלך גשור ויתאבל על־בנו כל־הימים:
[לח] ואבשלום ברח וילך גשור ויהי־שם שלש שנים:
[לט] ותכל דוד המלך לצאת אל־אבשלום כי־נחם על־אמנון כי־מת: ס