פרק ד
[א] וישמע בן־שאול כי מת אבנר בחברון וירפו ידיו וכל־ישראל נבהלו:
[ב] ושני אנשים שרי־גדודים היו בן־שאול שם האחד בענה ושם השני רכב בני רמון הבארתי מבני בנימן כי גם־בארות תחשב על־בנימן:
[ג] ויברחו הבארתים גתימה ויהיו־שם גרים עד היום הזה: ס
[ד] וליהונתן בן־שאול בן נכה רגלים בן־חמש שנים היה בבא שמעת שאול ויהונתן מיזרעאל ותשאהו אמנתו ותנס ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח ושמו מפיבשת:
[ה] וילכו בני־רמון הבארתי רכב ובענה ויבאו כחם היום אל־בית איש בשת והוא שכב את משכב הצהרים:
[ו] והנה באו עד־תוך הבית לקחי חטים ויכהו אל־החמש ורכב ובענה אחיו נמלטו:
[ז] ויבאו הבית והוא־שכב על־מטתו בחדר משכבו ויכהו וימתהו ויסירו את־ראשו ויקחו את־ראשו וילכו דרך הערבה כל־הלילה:
[ח] ויבאו את־ראש איש־בשת אל־דוד חברון ויאמרו אל־המלך הנה־ראש איש־בשת בן־שאול איבך אשר בקש את־נפשך ויתן יהוה לאדני המלך נקמות היום הזה משאול ומזרעו:
[ט] ויען דוד את־רכב׀ ואת־בענה אחיו בני רמון הבארתי ויאמר להם חי־יהוה אשר־פדה את־נפשי מכל־צרה:
[י] כי המגיד לי לאמר הנה־מת שאול והוא־היה כמבשר בעיניו ואחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתתי־לו בשרה:
[יא] אף כי־אנשים רשעים הרגו את־איש־צדיק בביתו על־משכבו ועתה הלוא אבקש את־דמו מידכם ובערתי אתכם מן־הארץ:
[יב] ויצו דוד את־הנערים ויהרגום ויקצצו את־ידיהם ואת־רגליהם ויתלו על־הברכה בחברון ואת ראש איש־בשת לקחו ויקברו בקבר־אבנר בחברון: פ