תנ"ך - ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו־בו על־הארץ ויהי־כן:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן: (בראשית פרק א פסוק יא)

טקסט וניקוד:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן: (בראשית פרק א פסוק יא)

טקסט בלבד:

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו־בו על־הארץ ויהי־כן: (בראשית פרק א פסוק יא)

תיקון קוראים:

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו־בו על־הארץ ויהי־כן: (בראשית פרק א פסוק יא)
וַאֲמַר יְיָ תַּדאֵית אַרעָא דִּתאָה עִסבָּא דְּבַר זַרעֵיהּ מִזדְּרַע אִילָן פֵּירִין עָבֵיד פֵּירִין לִזנֵיהּ דְּבַר זַרעֵיהּ בֵּיהּ עַל אַרעָא וַהֲוָה כֵין :

ויאמר אלהים - כ"ה: ראה לעיל , ג. מזריע - ב': בר' א , יא , יב. עץ פרי - ב': בר' א , יא; תה' קמח , ט. למינו - ד': בר' א , יא; *וי' יא , טו , כב; *דב' יד , יד. ויהי - כן - ו' בעינינא: ראה לעיל , ז.

תדשא - ל'; מזריע - ב'; עץ פרי - ב'; ויהי - כן - ו' בעינ'.

תדשא הארץ דשא עשב - לא דשא לשון 'עשב' , ולא עשב לשון 'דשא' , ולא היה לשון המקרא לומר 'תעשיב הארץ'; מיני דשאים מחולקים - כל אחד נקרא לעצמו עשב פלוני , ואין לשון לַמְדַבֵּר לומר: דשא פלוני , שלשון 'דשא' הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאה בדשאים. תדשא הארץ - תתכסה הארץ ותתמלא לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא 'ארבייץ' - כולן בערבוביא , וכל שורש לעצמו נקרא 'עשב'. מזריע זרע - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחד. עץ פרי - שיהא העץ כטעם פרי; והיא לא עשתה כן , אלא: "ותוצא הארץ עץ עושה פרי" (להלן; ראה ב"ר ה , ט) , ולא 'העץ פרי' , לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו , נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה. אשר זרעו בו - הן גרעיני כל פרי שמהן צומח האילן כשנוטעין אותו.

דשא - כל מיני דשאים ביחד קרויים דשא , וכל מין בפני עצמו קרוי עשב. עושה פרי למינו - לפי הפשט: נאמר למינו בדשאים , שלמינו הכתוב בעץ עושה פרי מוסב גם על עשב מזריע זרע. עושה פרי למינו - עץ התפוח עושה תפוח , ולא תמרים. אשר זרעו בו - בתוך התפוח יש בו גרעינים שיכול ליטע ממנו אילן , ככל מיני פירות.

ויאמר. אמר הכתוב תדשא , "ישרצו" (להלן , כ) , "תוצא" (להלן , כד); והנה שָׂם כח בארץ ובמים לעשות במצוות השם , וזאת היא ה"תולדות" (בר' ב , ד). וטעם תדשא - כמו "תצמיח" (בר' ג , יח). אשר זרעו בו - שהזרע בפרי , וכל אחד שומר מינו.

והשוקל עץ עם עֵר איננו נכון , כי האחד - שֵשם , והשני - תאר. וסמך עץ אל פרי , גם יסמך 'פרי' אל 'עץ' (להלן , כט) , כמו "מחלמיש צור" (דב' לב , יג) - "מצור החלמיש" (דב' ח , טו) , ורבים ככה.

תדשא - כמו 'תצמיח'. "כעגלה דשא" (יר' נ , יא) - מזאת הגזרה: האוכלת הדשא. ונפתח (קמץ) העי"ן , כדרך "כשגגה שיוצא מלפני השליט" (קה' י , ה). והנה למדנו ממלת תדשא , כי השם הנכבד שם כח בארץ להצמיח , וככה "ישרצו המים" (להלן , כ); "תוצא הארץ" (להלן , כד) , ו"תבואת שמש" (דב' לג , יד) , ו"גרש ירחים" (שם) , וקשור "מעדנות" "לכימה" (איוב לח , לא). אמר רבי לוי (מפרש קראי) , כי טעם עץ פרי - שהוא פורה , כי אם תקח סעיף קטן ממנו ותטענו , יפרה; וטעם עושה פרי: הוא הנאכל. ואחרים אמרו , כי עושה פרי - פירוש עץ פרי , וטעם אשר זרעו בו - שהזרע הוא הפרי. וטעם למינהו - כי כל המינים הם שמורים , כי פרי כל אילן מורכב לא יצמיח זרעו.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא - גזר שיהיה בתולדת הארץ כח הצומח ומוליד זרע , כדי שיהיה המין קים לעולם. ויתכן שירמוז בארץ הנזכרת בפסוק הראשון , שימשך ממנה כח מצמיח , והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם , ומהם צמחו בגן עדן דשאים ואילנות , ומהם בעולם; וזהו שאמרו (ב"ר יא , ט): בשלישי ברא שלש בריאות: אילנות ודשאים וגן עדן; ועוד אמרו (ב"ר י , ו): אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע , ומכה אותו ואומר לו 'גדל'; הדא הוא דכתיב "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח , לג) - שוטר. ואמר שיהיה כל זה למינהו , והוא איסור הכלאים , כי הזורע אותם מכחיש בכח מעשה בראשית , ועוד אבאר זה בעזרתו של הקדוש ברוך הוא (וי' יט , יט). וכתב רבנו שלמה: דשא עשב - לא דשא לשון 'עשב' ולא עשב לשון 'דשא' , שלשון 'דשא' - לבישת הארץ בעשבים , ואין לומר 'דשא פלני' , וכל שורש לעצמו נקרא 'עשב'. ואין דברו זה נכון , שאם כן לשון דשא לא יתרבה , וחכמים אומרים (חולין ס , א): הרכיב שני מיני דשאים , מהו? והרב עצמו מזכיר דשאים (בפסוקנו)! אבל דשא הוא הקטן הצומח , ועשב הוא הגדול המזריע , ולכן יאמר: תדשא הארץ , ולא יתכן לומר 'תעשב'. וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא 'דשא' אף באילנות , ולכן ימשוך תדשא הארץ עץ פרי; כי לא אמר 'תדשא הארץ דשא עשב ותוציא עץ פרי'; והנה הוא כטעם צמיחה , וכן "כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו" (יואל ב , כב). ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני הסרק , ואיך צוה בעץ פרי לבדו? ואולי בזה נתעוררו רבותינו שאמרו (ב"ר ה , ט): אף אילני סרק עשו פירות. ואם כן , נאמר כי מקללת "ארורה האדמה" (בר' ג , יז) היו סרק. ויתכן שיהיה פירוש הכתוב: תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עשה פרי , והנה בתחלה גזר בעשבי הסרק ובאילני הסרק. וממה שאמר "עשה פרי אשר זרעו בו" (להלן , יב) נלמוד , כי כל האילנות יצמחו מזרעם , אע"פ שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא - ביום השלישי צוה האל את הארץ להוציא הצמחים , כלומר: שם בו כח זה התולדת , והם המורכב השני , כדי שיהיו מוכנים למזון , למורכב השלישי , שהיה בחמשי ובששי. ופירוש תדשא - תוציא דשא; והדשא הוא התחלת הַפְּעֻלָה בעשב , לפיכך באה ממנו פעֻלה כמו תדשא; "דשאו נאות מדבר" (יואל ב , כב) וכן מן 'צמח'; ולא בא כן מן 'עשב'. ועשב נקרא כשהוא גדול. וביום השלישי לא היתה פעֻלת המאורות בארץ חזקה עד יום הרביעי , כמו שכתבנו (לעיל , ג). וביום הרביעי , כשהיה ניצוץ שני המאורות עובר ברקיע עד היבשה ברצון האל , נהיו העשבים והעצים שלמים בגדולם ובקומתם המוטבע בהם , כל איש ואיש מהם כפי מה שהוא טבעו. זה הוא שאמר "להאיר על הארץ" (להלן , טו) - לשלוט אורם בארץ , כמו שאמר "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים" (דב' לג , יד). כי מלת "להאיר" (להלן , טו) היא לשני עינינים: לאורה , ולעשות פעֻלתם לצמחים. דשא עשב - דשא שיהיה עשב כשיגדל , ויהיה מזריע זרע בסוף גדולו. ויש מפרשים דשא - כי הוא הירק שאין בו זרע , אבל יצמח מן הארץ כמו שהוא , פעם אחר פעם. ועשב הוא המזריע זרע , ויצמח אחר כן מזרעו. מזריע זרע וכן תדשא הארץ דשא - בא השם אחר הפועַל הנבנה ממנו לתוספת באור; או לחזק הפעֻלה , והוא הנכון. וכן "ויצם דוד צום" (ש"ב יב , טז); "יבשו בשת" (יש' מב , יז); "למען בצע בצע" (יח' כב , כז); "מהמטיר עליו מטר" (יש' ה , ו) , והדומים להם , כמו שכתבנו ב'ספר מכלול' (לט , א). עץ פרי - ותדשא גם כן עץ פרי; ופירושו: עושה פרי; שהרי ב"ותוצא הארץ" (להלן , יב) לא זכר אלא "עץ עושה פרי" , ופרושו , שהעץ יעשה פרי אחד זולתו עצמו , כי גם הוא פורה , אלא שהוא יש לו שם כללי מיוחד , והוא עץ; ומה שהוא מוציא , שמו הכללי המיוחד הוא פרי. ומה שאמר "פרי אדמתך" (דב' כח , לג) - לפי שהכונה אל הפרי שמוציא העץ , כי העץ אינו נאכל , ולפיכך סמך הפרי לאדמה; לקח האחרון כי אליו הכונה. וכן "צמח בלי יעשה קמח" (הו' ח , ז); "להוציא לחם מן הארץ" (תה' קד , יד). וגם כן הכונה אל העשב הנאכל , כי הוא פרי האדמה. ויתכן לפרש , כי בכלל עץ פרי הם העלים , כי גם הם פורים , וזְכָרָם , לפי שהם שומרים לפרי; ואע"פ שהם עצמם אינם מאכל לבני אדם , הם מאכל לעופות. ולפי שהם שומרי הפרי , נכללו במלת פרי , כמו שאומרים במשל (חולין צב , א): יבעון אתכליא רחמי על עליא , דאלמלי עליא לא מתקיימין אתכליא. ואחר שאמרנו , שהעלים נכללים במלת פרי , יהיו אילני סרק נכללים ב"עץ עושה פרי" (להלן , יב); שאם לא כן , אנה נזכרו אילני סרק בבריאת יום שלישי? שהרי דוד המלך , כשזכר סדור מעשה בראשית במזמור "ברכי נפשי את יי'" (תה' קד , א) , זכרם , כמו שאמר "עליהם עוף השמים ישכון מבין עפאים יתנו קול" (שם , יב); ואמר "ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע. אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה" (שם , טז - יז); הנה זכרם לתועלת העופות. ובאומרו "מבין עפאים יתנו קול" (שם , יב) , רוצה לומר: באכלם מהעלים , שהם 'עפאים' שזכר , ישמחו ויתנו קול לשמחה. והנה הם תועלת העופות בעלים , ותועלת בני אדם בעצים , לעשות מהם כלים ולקָרוֹת הבתים ולהבעיר בהם אש לאפות ולבשל. למינו - כל איש ואיש דבק למינו. ומלת למינו - טעמה על העשב כמו על העץ , כי באחרונה זכר למינו. וכן כשאמר "ותוצא הארץ" (להלן , יב) , זכר בכל אחד "למינהו" (שם). ורבותינו ז"ל יש להם דעת אחרת בזה , שאמרו (חולין ס , א): דרש רבי חנינא בר פפא: "יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו" (תה' קד , לא) - פסוק זה שׂר העולם אֲמָרוֹ. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למינו באילנות , נשאו דשאים קל וחומר בעצמם; אמרו: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא , למה אמר למינו באילנות? ועוד קל וחומר: מה אילנות , שאין דרכם לצאת בערבוביא , אמר הקדוש ברוך הוא למינו , אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינו; פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד יי' לעולם" (שם). אשר זרעו בו - העשב והפרי - זרעו בתוכו , כלומר: הזרע שממנו יֵצֵא כמותו הוא בתוכו; כי העשבים - זרעם בתוכם , בתוך קליפות , והקלפות מסבבים הזרע ושומרים אותו. וכן העצים שנותנים פרי מאכל , הזרע הוא בתוך הפרי. כי אותם שנאכל מה שבחוץ ונזרק מה שבפנים , כמו התמרים והאפרסקים והדומה להם - ממה שבפנים הם צומחים. וכן אותם שתוכם גרעינים קטנים , כתפוחים ואתרוגים והדומה להם - מאותם גרעינים הם צומחים. וכן אותם שנזרק מה שבחוץ ונאכל מה שבפנים - ממה שבפנים הם צומחים. וכן התאנים שנאכל מה שבפנים ומה שבחוץ , מהגרעינים הקטנים שהם מאכל , והם תוכיים לקלפה הנאכלת - מהם הם צומחים; וזה פירוש אשר זרעו בו. ומה שאמר על הארץ - רוצה לומר: כשנופל הזרע ההוא על הארץ , הוא צומח. ותרגום ירושלמי: "די נצבתיה מיניה וביה על ארעא". ויהי כן - כמו שגזר האל יתברך.

ואחר זה אמר השם יתעלה שתוציא הארץ צְמָחֶיהָ ההֹוִים ממינם. וזכר תחלה הצמח החסר , והוא העשב המזריע , ואחרי כן זכר הצמח השלם , והוא האילן העושה פרי , אשר בפרי ההוא זֶרַע יתהוה ממנו מינו , לפי שזהו הסדור הנאות לפי הטבע. וכבר יתבאר לך , שהעשב הוא חסר בהיקש אל האילן , לפי שבו יִמָּצְאוּ רבים הוים מהעיפוש , מה שאין כן באילן; ועוד , כי פעולות האילן הטבעיות הם יותר שלמות. והנה , בעת שאמר השם שיהיו אלו הצמחים מן הארץ , היו כמו שרצה; רוצה לומר , שכבר הוציאה הארץ דשא עשב מזריע זרע , יתהוה מהזרע ההוא מינו , ועץ עושה פרי , אשר בפרי ההוא זרע , יתהוה ממנו מינו. וידע השם יתעלה כי מה שהמציאוֹ מזה הוא טוב; ונתיחסה זאת ההויה ליום השלישי. ואפשר שנאמר שהרצון בזה הוא , שהשם אמר שיהיה אז כח לארץ להוציא אלו הצמחים , ויהי כן; רוצה לומר , שנתן לארץ זה הכח וההכנה אז על דרך פלא , והוציאה אלו הצמחים בשצמחו ממנה , כאלו היו נזרעים הזרעים בארץ , ולא היו הצמחים האלו נמצאים בעת הבריאה יחד כשאר הנבראים. ולזה אמר אחר זה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר" וגו' (בר' ב , ה) - כבר התבאר , כי אחר זאת הבריאה הנזכרת כאן היתה הצמיחה; וזהו אמרם בבראשית רבה (יב , ד): 'ותוצא הארץ - דבר שהוא פָּקוּד בידה'; רוצה לומר , שהוא כמו פקדון בידה. ועוד אמרו שם (יב , ה): תולדות הארץ בראשון , כדברי בית הלל , ושהתה שלשה ימים: ראשון ושני ושלישי , והוציאה שלוש ולדות: אילנות ודשאים וגן עדן. כבר ביארו לך , שהִצְמִיחה אחר ששם השם יתעלה כח ההולדה בארץ זמן מה. והנה ידע השם יתעלה באלו הצמחים שהמציא שהם טובים. ולזאת הסבה לא אמר 'ויברא אלהים דשא עשב' וגו' ― כמו שאמר בשאר הבריאות: "ויעש אלהים את הרקיע" (לעיל , ז); "ויעש אלהים את שני המאורות" (להלן , טז); "ויברא אלהים את התנינים" (להלן , כא); "ויעש אלהים את חית הארץ" (להלן , כה); "ויברא אלהים את האדם" (להלן , כז) ― אבל אמר ותוצא הארץ , להורות שמה שבראו השם יתעלה מהצמח , לא היה נשלם - הצמיחה כמו הענין בשאר הדברים שברא , כי שאר הדברים בראם שְלֵמֵי הבריאה ביום הבראם. ואפשר עוד שנאמר , כי הסבה באומרו ותוצא הארץ , ולא אמר 'ויעש אלהים דשא עשב' , לפי שזה המין הוא מהבעלי נפש , לא ילבש צורה אחרת בתכלית שלמוּת הויתו , כמו העניין בבעלי חיים. וזה , שכבר יִמָּצֵא בבעלי חיים תחלה הכח הצומח , עד שתשלם הויתו שלמוּת מה , ותגיע בו הנפש החיונית; ולזה יצטרך התחלה אחרת זולת ההתחלה אשר שם אותה אז השם יתעלה במים והארץ , ולזה ייחס זאת הבריאה לשם יתעלה; אבל הצמח לא יצטרך אל התחלה אחרת , זולת ההתחלה אשר שם אז השם יתעלה בארץ להצמיח אלו הצמחים , כי אין להם צורה נוספת על הצמיחה. (חלק רביעי: "ויאמר אלהים יהי מארות" וגו'; א , יד - יט).
ריכוז קישורים