תנ"ך - בראשית פרק א פסוק כד - ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו־ארץ למינה ויהי־כן:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן: (בראשית פרק א פסוק כד)

טקסט וניקוד:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן: (בראשית פרק א פסוק כד)

טקסט בלבד:

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו־ארץ למינה ויהי־כן: (בראשית פרק א פסוק כד)

תיקון קוראים:

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו־ארץ למינה ויהי־כן: (בראשית פרק א פסוק כד)
וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּיק אַרעָא נַפשָׁא חַיתָא לִזנַהּ בְּעִיר וּרחֵישׁ וְחַיַת אַרעָא לִזנַהּ וַהֲוָה כֵין :

ויאמר אלהים - כ"ה: ראה לעיל , ג. ויהי - כן - ו' בעינינא: ראה לעיל , ז.

ויאמר אלהים - כ"ה; וחיתו - ל'.

תוצא הארץ - הוא שפירשתי למעלה (יד) , שהכל נבראו מיום ראשון , ולא הוצרכו אלא להוציאם. נפש חיה - שיש בה חִיּוּת. ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשין על הארץ , נראין כאילו נגררין , שאין הלוכן ניכר. כל לשון 'רמש' ו'שרץ' בלשון לעז 'קונמבריש'.

וחיתו ארץ - כמו "למעינו מים" (תה' קיד , ח); "בנו בעור" (במ' כד , ג) - יתר וי"ו. ויהי כן - כלומר: כן היה לעולם.

ויאמר. נפש חיה - כלל , לאשר הולידו המים (ראה לעיל , כ) והארץ; גם האדם (ראה בר' ב , ז). בהמה - שהם עם בני אדם לצרכם , לרכוב ולאכול. ורמש - הם הקטנים ההולכים על הארץ. וחיתו ארץ - שהם בשדה שאין שם יישוב. והו"ו האחרון במלת וחיתו - נוסף , כמו "בנו בעור"; "למעינו מים" (תה' קיד , ח).

ויש לשאול: אם הבהמה והחיה והאדם מורכבים מארבעת שרשים , למה הזכיר הארץ , ואמר מפורש "עפר מן האדמה" (בר' ב , ז) , "כי עפר אתה" (בר' ג , יט)? והתשובה: כי העצמות הם מוסדי כל הגוף , והם קרים ויבשים במתכונת העפר וכן כתוב בספר יחזקאל (לז , ז) "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו"; ואחר כן הבנין , והוא העור והבשר והגידים (ראה שם , ח). וטעם תוצא: להכין המוסד לקבל כח הנפש , שהיא בצמחים ובחיות , ובאחרונה - הנשמה העליונה באדם לבדו. נפש חיה - שם כולל לכל מרגיש על הארץ. בהמה - שהיא עם הישוב. והרמש הוא כל רומש על הארץ. וחיתו ארץ - איננה בישוב. והעד: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" (וי' כה , ז). וטעם הישוב: ברשות אדם. ובפסוק הראשון הקדים זֵכֶר ה'בהמה' טרם ה'חיה' , ובשני (להלן , כה) - ה'חיה' לפני ה'בהמה' , להודיע כי רגע אחד נבראו.

בהמה - היא המינים האוכלים עשב , בין ישובי בין מדברי. וחיתו ארץ - אוכלי הבשר יקראו 'חיות' , וכולם יטרופו. ורמש - כתב רבנו שלמה: הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ , נראין כאלו נגררין. והנה בפרשה הזאת - "ובכל חיה הרמשת על הארץ" (להלן , כח) , וכתוב "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ" (בר' ז , כא) , וכתוב "בו תרמוש כל חיתו יער" (תה' קד , כ)!? אבל פירוש 'רמישה' - כענין בסמ"ך , מן "תרמסנה רגל" (יש' כו , ו) וחבריו , ויאמר בחיה ובבהמה "רומש על הארץ" (בר' ז , כא) , ובשרצים הנגררין "רמש האדמה" (להלן , כה) , בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם.

ויאמר אלהים תוצא הארץ - ביום הששי נבראו חיות היבשה עם האדם , כי שניהם ביבשה. נפש חיה - כלל , ואחר כך פרט: בהמה ורמש וחייתו ארץ. וחיתו - הו"ו נוספת , כו"ו "בנו בעור" (במ' כד , ג). ויהי כן - שהוציאה כאשר גזר האל.

אמר השם יתעלה שתוציא הארץ מיני הבעלי חיים ההולכים , המולידים מינם , וכן היה; רוצה לומר , שכבר עשה השם יתעלה כל מיני הבעלי חיים הבלתי מדברים , ההולכים , בזה האופן. וידע השם יתעלה במה שהמציאוֹ מזה , שהוא טוב לְמָה שהמציאוֹ בתכלית מה שאפשר בו , כי הוא שם יצירתו באופן היותר נכבד שאפשר למה שכוון בו.

(שלושה שורשים ותועלת אחת לפרשת 'בראשית' , חלק שישי: בר' א , כד - לא) והנה ראוי שנבאר שרשי זאת המצוה מהמלות הנאמרות בה , כמו שיעדנו (בפתיחה). ונֹאמר כי השרש הראשון לזאת המצוה הוא שהיא לאיש , לא לאשה , וזה שהאשה אין סִפֵּק בידה לעשות , והמצוה אמנם תְצֻוה למי שאפשר לו שיעשה. ואמנם שאין סִפֵּק ביד האשה לעשות זאת המצוה הוא מבואר , לפי שאין לאשה התחלה בזה הפועל , אבל היא מקבלת הפועל , ואין בבחירתה גם כן עשיית זה הפועל , כי כבר אפשר שתכין עצמה לקבל זה הפועל ולא יִשְלַם ממנה פרי , להיות הזכר דש מבפנים וזורה מבחוץ. וכבר נתבאר זה השרש בששי מיבמות (משנה ו). השרש השני - שלא יפטר האדם מפריה ורביה , אם לא יהיו לו זכר ונקבה , יִשְלַם בהם מלא הארץ. וזה , שאָמְרוֹ פרו - רמז בו על ההולדה; ואָמְרוֹ ורבו - רמז בו חיוב הרבוי בהולדה; ואָמְרוֹ ומלאו את הארץ - יחייב שיִשְלַם בזה מלא הארץ. והנה הרבוי הראשון בהולדה הוא שְׁנַיִם; ולפי שאי אפשר לקיום העולם בלא זכרים ובלא נקבות , הנה יהיו אלו השנים זכר ונקבה; ובזה יִשְלַם מלא הארץ , כי האדם ואשתו הם זכר ונקבה , ואם יולידו זכר ונקבה , לא יחסר מלא הארץ בהִפָּקְדָם , עד שיִשְלַם בזה האופן קיום אנשי הארץ על עניין אחד. ויתבאר ממה שאמרנו , שאם היה הזכר סריס , או הנקבה אילונית , או שמתו ולא הולידו , הנה לא נפטר האב מפריה ורביה , כי אלו התולדות לא יִשְלַם בהם מלא הארץ , אבל נפקד מקומם במותם. ואולם אם הוליד זכר ונקבה ומתו , ונשאר לו מהם זכר ונקבה , הנה הוא פטור מפריה ורביה , כי כבר השלים חֻקו במה שהוליד , ונשאר לו מהם מה שיִשְלַם בו מלא הארץ , אבל אם לא הוליד האב זכר ונקבה , והיו לו ממי שהוליד אותו זכר ונקבה , הנה לא נפטר האב מן פריה ורביה , כי לא השלים חקו הראוי לו לעצמו. וכבר נתבאר זה השרש וכל מה שחֻייבנו ממנו - בששי מיבמות (סא , ב ואי'). השרש השלישי - שהאדם יתחייב בזאת המצוה מעת היותו ראוי , על המנהג הטבעי , להוליד הולדה שלמה , יִשְלַם בה מלא הארץ; וזה יתבאר ממה שאמר ומלאו את הארץ. וכבר זכרו ז"ל , שזה הזמן הוא מן התורה , לפי מה שהיה מקובל אצלם , מעת היותו בן עשרים שנה , לא קודם זה , ואע"פ שהוא יכנס בגדר שאר המצות מעת היותו בן שלש עשרה שנה ויום אחד. והסבה בזה , כי האדם , בהכנסו לגבול שלש עשרה שנה ויום אחד , יִמָּצֵא בו המותר הזרעי מעט , להִכָּלוֹת מזונו בגִדּוּל החזק הנמצא לו סביב הזמן ההוא; ולזה אם יוליד אז , יהיה ההולדה חסרה לפי המנהג הטבעי. ובזה תמצא שאפלטון צוה במה שחבר אותו מהנהגת המדינה החשובה , שלא יתחברו הזכרים לנקבות , אם לא אחר אשר יגיעו קרוב לזמן אשר הגבילוהו ז"ל , כדי שיהיו הנולדים שְלֵמֵי היצירה; וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין (כט , ב). ואולם מה שיתחייב מאלו השרשים בשנית , אין מבוא לזכרו בזה המאמר. והמשל , שכבר יתחייב מזה במי שלא קיים פריה ורביה , שלא ישא אשה בלתי ראויה להוליד , ושלא יקיימנה אם נשאה , אם לא ישא עמה אחרת בת בנים; ואלו הדינין גם כן התבארו בששי מיבמות (סא , ב; סד , א) , ובמקומות מכתובות (עז , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר , והוא , שימשך ממנה קיום המין האנושי , כי האדם , להיות פעולותיו בבחירתו , היה אפשר לו שישחית מינו ― כאלו תאמר: אם תשלם ההסכמה בין האנשים להמנע מהוליד ― ולזה השגיחה בו התורה בזה האופן. ולזאת הסבה בעינה מנעתנו התורה מהשחית כלי ההולדה (וי' כב , כד) , ומהרביע הבעלי חיים כלאים (וי' יט , יט) , כי ההולדה תִפָסק בזה האופן , כמו שהתבאר ב'ספר בעלי חיים'.