תנ"ך - ויאמר
אלהים
תוצא
הארץ
נפש
חיה
למינה
בהמה
ורמש
וחיתו־ארץ
למינה
ויהי־כן:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וַיֹּ֣אמֶר
אֱלֹהִ֗ים
תּוֹצֵ֨א
הָאָ֜רֶץ
נֶ֤פֶשׁ
חַיָּה֙
לְמִינָ֔הּ
בְּהֵמָ֥ה
וָרֶ֛מֶשׂ
וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ
לְמִינָ֑הּ
וַֽיְהִי־כֵֽן:
(בראשית פרק א פסוק כד)
וַיֹּאמֶר
אֱלֹהִים
תּוֹצֵא
הָאָרֶץ
נֶפֶשׁ
חַיָּה
לְמִינָהּ
בְּהֵמָה
וָרֶמֶשׂ
וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ
לְמִינָהּ
וַיְהִי־כֵן:
(בראשית פרק א פסוק כד)
ויאמר
אלהים
תוצא
הארץ
נפש
חיה
למינה
בהמה
ורמש
וחיתו־ארץ
למינה
ויהי־כן:
(בראשית פרק א פסוק כד)
ויאמר
אלהים
תוצא
הארץ
נפש
חיה
למינה
בהמה
ורמש
וחיתו־ארץ
למינה
ויהי־כן:
(בראשית פרק א פסוק כד)
וַאֲמַר
יְיָ
תַּפֵּיק
אַרעָא
נַפשָׁא
חַיתָא
לִזנַהּ
בְּעִיר
וּרחֵישׁ
וְחַיַת
אַרעָא
לִזנַהּ
וַהֲוָה
כֵין
:
ויאמר
אלהים
-
כ"ה:
ראה
לעיל
,
ג.
ויהי
-
כן
-
ו'
בעינינא:
ראה
לעיל
,
ז.
ויאמר
אלהים
-
כ"ה;
וחיתו
-
ל'.
תוצא
הארץ
-
הוא
שפירשתי
למעלה
(יד)
,
שהכל
נבראו
מיום
ראשון
,
ולא
הוצרכו
אלא
להוציאם.
נפש
חיה
-
שיש
בה
חִיּוּת.
ורמש
-
הם
שרצים
שהם
נמוכים
ורומשין
על
הארץ
,
נראין
כאילו
נגררין
,
שאין
הלוכן
ניכר.
כל
לשון
'רמש'
ו'שרץ'
בלשון
לעז
'קונמבריש'.
וחיתו
ארץ
-
כמו
"למעינו
מים"
(תה'
קיד
,
ח);
"בנו
בעור"
(במ'
כד
,
ג)
-
יתר
וי"ו.
ויהי
כן
-
כלומר:
כן
היה
לעולם.
ויאמר.
נפש
חיה
-
כלל
,
לאשר
הולידו
המים
(ראה
לעיל
,
כ)
והארץ;
גם
האדם
(ראה
בר'
ב
,
ז).
בהמה
-
שהם
עם
בני
אדם
לצרכם
,
לרכוב
ולאכול.
ורמש
-
הם
הקטנים
ההולכים
על
הארץ.
וחיתו
ארץ
-
שהם
בשדה
שאין
שם
יישוב.
והו"ו
האחרון
במלת
וחיתו
-
נוסף
,
כמו
"בנו
בעור";
"למעינו
מים"
(תה'
קיד
,
ח).
ויש
לשאול:
אם
הבהמה
והחיה
והאדם
מורכבים
מארבעת
שרשים
,
למה
הזכיר
הארץ
,
ואמר
מפורש
"עפר
מן
האדמה"
(בר'
ב
,
ז)
,
"כי
עפר
אתה"
(בר'
ג
,
יט)?
והתשובה:
כי
העצמות
הם
מוסדי
כל
הגוף
,
והם
קרים
ויבשים
במתכונת
העפר
וכן
כתוב
בספר
יחזקאל
(לז
,
ז)
"ותקרבו
עצמות
עצם
אל
עצמו";
ואחר
כן
הבנין
,
והוא
העור
והבשר
והגידים
(ראה
שם
,
ח).
וטעם
תוצא:
להכין
המוסד
לקבל
כח
הנפש
,
שהיא
בצמחים
ובחיות
,
ובאחרונה
-
הנשמה
העליונה
באדם
לבדו.
נפש
חיה
-
שם
כולל
לכל
מרגיש
על
הארץ.
בהמה
-
שהיא
עם
הישוב.
והרמש
הוא
כל
רומש
על
הארץ.
וחיתו
ארץ
-
איננה
בישוב.
והעד:
"ולבהמתך
ולחיה
אשר
בארצך"
(וי'
כה
,
ז).
וטעם
הישוב:
ברשות
אדם.
ובפסוק
הראשון
הקדים
זֵכֶר
ה'בהמה'
טרם
ה'חיה'
,
ובשני
(להלן
,
כה)
-
ה'חיה'
לפני
ה'בהמה'
,
להודיע
כי
רגע
אחד
נבראו.
בהמה
-
היא
המינים
האוכלים
עשב
,
בין
ישובי
בין
מדברי.
וחיתו
ארץ
-
אוכלי
הבשר
יקראו
'חיות'
,
וכולם
יטרופו.
ורמש
-
כתב
רבנו
שלמה:
הם
שרצים
נמוכים
ורומשים
על
הארץ
,
נראין
כאלו
נגררין.
והנה
בפרשה
הזאת
-
"ובכל
חיה
הרמשת
על
הארץ"
(להלן
,
כח)
,
וכתוב
"ויגוע
כל
בשר
הרומש
על
הארץ
בעוף
ובבהמה
ובחיה
ובכל
השרץ
השורץ
על
הארץ"
(בר'
ז
,
כא)
,
וכתוב
"בו
תרמוש
כל
חיתו
יער"
(תה'
קד
,
כ)!?
אבל
פירוש
'רמישה'
-
כענין
בסמ"ך
,
מן
"תרמסנה
רגל"
(יש'
כו
,
ו)
וחבריו
,
ויאמר
בחיה
ובבהמה
"רומש
על
הארץ"
(בר'
ז
,
כא)
,
ובשרצים
הנגררין
"רמש
האדמה"
(להלן
,
כה)
,
בעבור
שדריכתם
באדמה
בכל
גופם.
ויאמר
אלהים
תוצא
הארץ
-
ביום
הששי
נבראו
חיות
היבשה
עם
האדם
,
כי
שניהם
ביבשה.
נפש
חיה
-
כלל
,
ואחר
כך
פרט:
בהמה
ורמש
וחייתו
ארץ.
וחיתו
-
הו"ו
נוספת
,
כו"ו
"בנו
בעור"
(במ'
כד
,
ג).
ויהי
כן
-
שהוציאה
כאשר
גזר
האל.
אמר
השם
יתעלה
שתוציא
הארץ
מיני
הבעלי
חיים
ההולכים
,
המולידים
מינם
,
וכן
היה;
רוצה
לומר
,
שכבר
עשה
השם
יתעלה
כל
מיני
הבעלי
חיים
הבלתי
מדברים
,
ההולכים
,
בזה
האופן.
וידע
השם
יתעלה
במה
שהמציאוֹ
מזה
,
שהוא
טוב
לְמָה
שהמציאוֹ
בתכלית
מה
שאפשר
בו
,
כי
הוא
שם
יצירתו
באופן
היותר
נכבד
שאפשר
למה
שכוון
בו.
(שלושה
שורשים
ותועלת
אחת
לפרשת
'בראשית'
,
חלק
שישי:
בר'
א
,
כד
-
לא)
והנה
ראוי
שנבאר
שרשי
זאת
המצוה
מהמלות
הנאמרות
בה
,
כמו
שיעדנו
(בפתיחה).
ונֹאמר
כי
השרש
הראשון
לזאת
המצוה
הוא
שהיא
לאיש
,
לא
לאשה
,
וזה
שהאשה
אין
סִפֵּק
בידה
לעשות
,
והמצוה
אמנם
תְצֻוה
למי
שאפשר
לו
שיעשה.
ואמנם
שאין
סִפֵּק
ביד
האשה
לעשות
זאת
המצוה
הוא
מבואר
,
לפי
שאין
לאשה
התחלה
בזה
הפועל
,
אבל
היא
מקבלת
הפועל
,
ואין
בבחירתה
גם
כן
עשיית
זה
הפועל
,
כי
כבר
אפשר
שתכין
עצמה
לקבל
זה
הפועל
ולא
יִשְלַם
ממנה
פרי
,
להיות
הזכר
דש
מבפנים
וזורה
מבחוץ.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בששי
מיבמות
(משנה
ו).
השרש
השני
-
שלא
יפטר
האדם
מפריה
ורביה
,
אם
לא
יהיו
לו
זכר
ונקבה
,
יִשְלַם
בהם
מלא
הארץ.
וזה
,
שאָמְרוֹ
פרו
-
רמז
בו
על
ההולדה;
ואָמְרוֹ
ורבו
-
רמז
בו
חיוב
הרבוי
בהולדה;
ואָמְרוֹ
ומלאו
את
הארץ
-
יחייב
שיִשְלַם
בזה
מלא
הארץ.
והנה
הרבוי
הראשון
בהולדה
הוא
שְׁנַיִם;
ולפי
שאי
אפשר
לקיום
העולם
בלא
זכרים
ובלא
נקבות
,
הנה
יהיו
אלו
השנים
זכר
ונקבה;
ובזה
יִשְלַם
מלא
הארץ
,
כי
האדם
ואשתו
הם
זכר
ונקבה
,
ואם
יולידו
זכר
ונקבה
,
לא
יחסר
מלא
הארץ
בהִפָּקְדָם
,
עד
שיִשְלַם
בזה
האופן
קיום
אנשי
הארץ
על
עניין
אחד.
ויתבאר
ממה
שאמרנו
,
שאם
היה
הזכר
סריס
,
או
הנקבה
אילונית
,
או
שמתו
ולא
הולידו
,
הנה
לא
נפטר
האב
מפריה
ורביה
,
כי
אלו
התולדות
לא
יִשְלַם
בהם
מלא
הארץ
,
אבל
נפקד
מקומם
במותם.
ואולם
אם
הוליד
זכר
ונקבה
ומתו
,
ונשאר
לו
מהם
זכר
ונקבה
,
הנה
הוא
פטור
מפריה
ורביה
,
כי
כבר
השלים
חֻקו
במה
שהוליד
,
ונשאר
לו
מהם
מה
שיִשְלַם
בו
מלא
הארץ
,
אבל
אם
לא
הוליד
האב
זכר
ונקבה
,
והיו
לו
ממי
שהוליד
אותו
זכר
ונקבה
,
הנה
לא
נפטר
האב
מן
פריה
ורביה
,
כי
לא
השלים
חקו
הראוי
לו
לעצמו.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
וכל
מה
שחֻייבנו
ממנו
-
בששי
מיבמות
(סא
,
ב
ואי').
השרש
השלישי
-
שהאדם
יתחייב
בזאת
המצוה
מעת
היותו
ראוי
,
על
המנהג
הטבעי
,
להוליד
הולדה
שלמה
,
יִשְלַם
בה
מלא
הארץ;
וזה
יתבאר
ממה
שאמר
ומלאו
את
הארץ.
וכבר
זכרו
ז"ל
,
שזה
הזמן
הוא
מן
התורה
,
לפי
מה
שהיה
מקובל
אצלם
,
מעת
היותו
בן
עשרים
שנה
,
לא
קודם
זה
,
ואע"פ
שהוא
יכנס
בגדר
שאר
המצות
מעת
היותו
בן
שלש
עשרה
שנה
ויום
אחד.
והסבה
בזה
,
כי
האדם
,
בהכנסו
לגבול
שלש
עשרה
שנה
ויום
אחד
,
יִמָּצֵא
בו
המותר
הזרעי
מעט
,
להִכָּלוֹת
מזונו
בגִדּוּל
החזק
הנמצא
לו
סביב
הזמן
ההוא;
ולזה
אם
יוליד
אז
,
יהיה
ההולדה
חסרה
לפי
המנהג
הטבעי.
ובזה
תמצא
שאפלטון
צוה
במה
שחבר
אותו
מהנהגת
המדינה
החשובה
,
שלא
יתחברו
הזכרים
לנקבות
,
אם
לא
אחר
אשר
יגיעו
קרוב
לזמן
אשר
הגבילוהו
ז"ל
,
כדי
שיהיו
הנולדים
שְלֵמֵי
היצירה;
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כט
,
ב).
ואולם
מה
שיתחייב
מאלו
השרשים
בשנית
,
אין
מבוא
לזכרו
בזה
המאמר.
והמשל
,
שכבר
יתחייב
מזה
במי
שלא
קיים
פריה
ורביה
,
שלא
ישא
אשה
בלתי
ראויה
להוליד
,
ושלא
יקיימנה
אם
נשאה
,
אם
לא
ישא
עמה
אחרת
בת
בנים;
ואלו
הדינין
גם
כן
התבארו
בששי
מיבמות
(סא
,
ב;
סד
,
א)
,
ובמקומות
מכתובות
(עז
,
א).
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
מבואר
,
והוא
,
שימשך
ממנה
קיום
המין
האנושי
,
כי
האדם
,
להיות
פעולותיו
בבחירתו
,
היה
אפשר
לו
שישחית
מינו
―
כאלו
תאמר:
אם
תשלם
ההסכמה
בין
האנשים
להמנע
מהוליד
―
ולזה
השגיחה
בו
התורה
בזה
האופן.
ולזאת
הסבה
בעינה
מנעתנו
התורה
מהשחית
כלי
ההולדה
(וי'
כב
,
כד)
,
ומהרביע
הבעלי
חיים
כלאים
(וי'
יט
,
יט)
,
כי
ההולדה
תִפָסק
בזה
האופן
,
כמו
שהתבאר
ב'ספר
בעלי
חיים'.