תנך - ספר בראשית פרק א פסוק כה

יש ללחוץ על אחד ממופעי הפסוק על מנת לפתוח את הפרק לעיון בתצורה המתאימה:

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב:

טקסט וניקוד:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב:

טקסט בלבד:

ויעש אלהים את־חית הארץ למינה ואת־הבהמה למינה ואת כל־רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי־טוב:

תיקון קוראים:

ויעש אלהים את־חית הארץ למינה ואת־הבהמה למינה ואת כל־רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי־טוב:

וַעֲבַד יְיָ יָת חַיַת אַרעָא לִזנַהּ וְיָת בְּעִירָא לִזנַהּ וְיָת כָּל רִחשָׁא דְאַרעָא לִזנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב :

ויעש אלהים - ד': בר' א , ז , טז , כה; שו' ו , מ. חית הארץ - י' בלישנא (כולל עם מילה חוצצת): *בר' א , כה , ל; ט , ב , י (פעמיים); ש"א יז , מו; יח' כט , ה; לב , ד; לד , כח; איוב ה , כב. למינהו - י"ד: ראה בר' א , יב.

חית הארץ י' בלשנ' ויעש אלהים את חית הארץ ולכל חית הארץ ומוראכם וחתכם ואת כל נפש החיה ב' בו היום הזה ונטשתיך ולא יהיו עוד בז לגוים והשבעתי ממך ומחית הארץ אל תירא.

ויעש אלהים - ד'; חית הארץ - י'.

ויעש - תיקן לצביונן בקומתן (ראה ר"ה יא , א).

ויעש אלהים - טעם ויעש אחר "ויהי כן" (לעיל , כד) , לפי שהיוצאים מן הארץ הם שלשה חלקים מלבד האדם: הבהמה והחיה והרמש. ועשה אותם האל בטבע , שיהיה כל חלק מהם במקום מיוחד; לפיכך הפרידם בפסוק , ואמר: את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו. ועשה זה כדי שלא ירבה נזק המזיקים אשר בהם. ולטעם זה גם כן לא ברך אותם , כי איך יאמר להם "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (להלן , כח)?! כי לא רצה האל שיהיו המזיקים שבהם מלאים את הארץ , כי ירעו וישחיתו (ע"פ יש' יא , ט). ורבותינו ז"ל פירשו (?; וראה רש"י לעיל , כב): מפני מה לא ברכן? מפני הנחש שנתקלל. והבהמה - היא אשר היא עם האדם במקומו לשמשו , והוא הבקר והצאן והסוס והחמור והגמל. וחית הארץ - הוא האריה והדוב והנמר והזאב וכיוצא בהם מן הטורפים. ועשה אותם שלא יגדלו במקום הישוב מפני נזקם , כמו שאמר "פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" (שמ' כג , כט) - הנה כי אין גדלה חית השדה אלא במקום שאין בו ישוב. וכן תמצא במקרא בכל מקום שזוכר חורבן הארץ , שאומר שירבו שם חיות השדה (ראה וי' כו , כב). ורמש האדמה גם כן במקום מיוחד , במדברות , כמו שאומר "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (דב' ח , טו). אבל נמצא מן הרמש במקום היישוב מעט מזער שאינם מזיקים. ורמש - לשון הלוך ותנועה. ראה איך סדר האל בחכמתו! והתולעים שנולדים מהדברים המעופשים , אין להם זכר בבריאה , לא בכלל ולא בפרט , אע"פ שיש להם תנועה. וירא אלהים כי טוב - ואע"פ שיש בהם מזיקים , יש בהם תועלת גדולה לדברים רבים , כמו שידעו חכמי הנסיון , עד שהנחשים והאפעים יכנס גופם ושמנם בטריאקה , כדי שימשוך מה שבגוף מסם המות. ועוד נתן לכל אחד ואחד יחוד האברים הצריכים לו: נתן לאריה ולדומה לו כלי הטרף , שהם השנים והצפרנים , עם הגבורה; ונתן לחיות הנטרפות שאינם במקום ישוב , כמו איל וצבי והדומים להם , כלי המנוסה והקלות , עם המורך; ומאלה תבין לשאר הנבראים. והכל חכמה מאתו יתברך , ואל אמונה הוא ואין עול (ע"פ דב' לב , ד). ואע"פ שאלה טורפים ואלה נטרפים , הוא יתברך הכין מזונם לנטרפים בענין הנאות להם , כמו לטורפים בענין הנאות להם. ועת מות לכלם; ימותו הנטרפים מיתת עצמם או מיתת הטרף - שוה הוא להם , והוא להם סבה מקרית , ועת ופֶגַע יקרה את כלם (ע"פ קה' ט , יא). כי גם הטורפים יהיה להם סבה מקרית במיתתם , פעמים על ידי אדם , או על ידי מקרה אחר , יבואם במיתתם. ויתכן כי גם הטורפים תהיה מחיתם בדברים אחרים זולתי הטרף , אע"פ שרוב מחיתם בטרף , כמו שאמר "ליש אובד מבלי טרף" (איוב ד יא); ואמר "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" (עמ' ג , ד); ואמר "וימלא טרף חוריו" (נח' ב , יג); ופסוקים רבים כאלה. אע"פ כן בעת שלא ימצא טרף , יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב; שאם לא כן , בתחלת הבריאה , כשהוציאה הארץ נפשות החיים , אם אכל האריה הכבש , והנמר - העז , וכיוצא בהם , הנה מין אחד חסר מהבריאה; ואנחנו רואים כי לא חסר אחד. וכן בתבת נח לא טרפו הטורפים. ועוד , כי האל נתן את כל ירק עשב לאכלה (ראה להלן , ל) לטורפים כמו לנטרפים , כמו שאמר "ולכל חית הארץ" (שם).

אמר השם יתעלה שתוציא הארץ מיני הבעלי חיים ההולכים , המולידים מינם , וכן היה; רוצה לומר , שכבר עשה השם יתעלה כל מיני הבעלי חיים הבלתי מדברים , ההולכים , בזה האופן. וידע השם יתעלה במה שהמציאוֹ מזה , שהוא טוב לְמָה שהמציאוֹ בתכלית מה שאפשר בו , כי הוא שם יצירתו באופן היותר נכבד שאפשר למה שכוון בו.