תנ"ך - בראשית פרק א פסוק כו - ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל־הארץ ובכל־הרמש הרמש על־הארץ:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: (בראשית פרק א פסוק כו)

טקסט וניקוד:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ: (בראשית פרק א פסוק כו)

טקסט בלבד:

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל־הארץ ובכל־הרמש הרמש על־הארץ: (בראשית פרק א פסוק כו)

תיקון קוראים:

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל־הארץ ובכל־הרמש הרמש על־הארץ: (בראשית פרק א פסוק כו)
וַאֲמַר יְיָ נַעֲבֵיד אֱנָשָׁא בְּצַלמַנָא כִּדמוּתַנָא וְיִשׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָא וּבעוֹפָא דִשׁמַיָא וּבִבעִירָא וּבכָל אַרעָא וּבכָל רִחשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרעָא :

ויאמר אלהים - כ"ה: ראה לעיל , ג. ויאמר אלהים - ג' בטעמא (זקף) בעינינא: *בר' א , ו , כ , כו. ובעוף - ג': בר' א , כו , כח; הו' ד , ג. ובכל - ה' פסוקים 'ובכל ובכל': בר' א , כו; יש' ז , יט; יר' טו , יג; אס' ח , יז; *נחמ' ט , י.

ויאמר אלהים - כ"ה; ובעוף - ג'.

נעשה אדם - ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן: לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו , לפיכך נמלך בהם (ראה ב"ר ח , ד); וכשהוא דן את המלכים נמלך בפמליא שלו , שמצינו באחאב שאמר לו מיכה: "ראיתי את יי' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו" (מ"א כב , יט); וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אילו מימינים לזכות ואילו משמאילים לחובה (ראה תנחומא משפטים , ו); וכן "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר (בנוסחנו: ומאמר) קדישין שאלתא" (דנ' ד , יד); אף כאן בפמליא שלו נטל רשות. אמר להם: יש בעליונים בדמותי; אם אין בתחתונים כך בדמותי , הרי יש קנאה במעשה בראשית. נעשה אדם - אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינין לרדות , לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן (ראה ב"ר ח , ח). ואם כתב 'אעשה אדם' , לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא לעצמו; ותשובת המינים כתוב בצדם: "ויברא את האדם" (להלן , כז) , ולא כתב 'ויבראו'. בצלמנו - בדפוסינו. כדמותינו - להבין ולהשכיל. וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון 'רידוי' ולשון 'ירידה': זכה - רודה בחיות ובבהמות , לא זכה - נעשה ירוד לפניהם (ראה ב"ר ח , יב) והחיה מושלת בו.

ויאמר למלאכיו: נעשה אדם - כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא במלכים (מ"א כב , יט - כב) , ובישעיהו "את מי אשלח ומי ילך לנו" (יש' ו , ח) , וגם באיוב (א , ו). בצלמנו - בצלם המלאכים. כדמותנו - בעינין חכמתנו; שהרי כשמתקלקל האדם כתיב "נמשל כבהמות נדמה (בנוסחנו: נדמו)" (תה' מט , יג). וירדו - מן 'רדה' , כמו 'ויעשו' (במ' ט , ב) - 'עשה'; 'בכה' - "ויבכו" (בר' לג , ד); 'שבה' - "וישבו" (במ' לא , ט).

ויאמר. יש אומרים , כי מלת נעשה - 'שם התואר' מבניין 'נפעל' , כמו "ואשר היה נעשה ליום אחד" (נחמ' ה , יח) , ואמרו כי בצלמנו כדמותינו - דברי משה; ופרשו ויברא אלהים את האדם בצלמו - שהו"ו שב אל אדם; ויפרשו "בצלם אלהים" (בר' ט , ו) - ש"אלהים" דבק עם "עשה" (שם) , כאילו אמר , כי האלהים עשה את האדם בצלם. וזה פירוש חסירי לב , כי היה הראשון ראוי להיות כן: 'ויאמר אלהים יהי נעשה אדם'; וכן 'עשהו בצלמנו'. גם ו"ו בצלמו , איך ישוב על האדם , והנה יש לו צלם קודם שיהיה?! ומה טעם יש כי "שופך דם האדם באדם ישפך דמו" (בר' ט , ו) , בעבור שנברא אדם בצלם? גם לכל נפש חיה צלם! ויאמר הגאון (רס"ג תורה) , כי פירוש בצלמנו כדמותינו - בממשלה , וטעמו: בצלם , שראה בחכמה כי טוב הוא; ובעבור כבוד האדם סמכו אל אלהים; וכן "ומארצו יצאו" (יח' לו , כ) , כי ליי' הארץ ומלואה (ע"פ תה' כד , א). ואמר במלת נעשה , ואם היא לשון רבים , שכן מנהג המלכים לדבר; וכמוהו "ונתנה לך גם את זאת" (בר' כט , כז); "נאמר קדם מלכא" (דנ' ב , לו); "אולי אוכל נכה בו" (במ' כב , ו). ואלה העדים עדי שקר הם , כי "ונתנה לך" (בר' כט , כז) - בניין 'נפעל' , כמו "והעיר נתנה" (יר' לב , כד) , והו"ו השיבו לעתיד , כמשפט כל פעל עבר; והטעם: ותנתן לך. ו"נכה בו" (במ' כב , ו) - הוא ומחנהו; או יהיה 'שם הפועל' , כמו "ונקה לא ינקה" (שמ' לד , ז) , ואף כי שמצאנו "לא נכו" (שמ' ט , לב) , כי לא יבוא בניין שלא נקרא שם פועלו , כי אם מהכבד; ורבי משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ומלת "נאמר קדם מלכא" (דנ' ב , לו) - ארמית היא; ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהיה מלך מלכים (ראה שם , לז)? ועתה אפרש: דע , כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצות השם. והצמחים - הוציאם הארץ , והיא והמים - כל נפשות החיות. ואחר כן אמר השם למלאכים: נעשה אדם - אנחנו נתעסק בו , ולא המים והארץ. ואחר שידענו שהתורה תדבר כלשון בני אדם , כי המדבר אדם , גם כן השומע , ולא יוכל איש לדבר דברים בגבוה עליו או בשפל ממנו , רק על דרך דמות האדם - וכן אמר 'פי הארץ' (ראה במ' טז , לב); "יד הירדן" (במ' יג , כט); "וראש עפרות תבל" (מש' ח , כו) - וחלילה חלילה להיות דמות לשם! וכן אומר "ואל מי תדמיוני" (יש' מ , כה). ובעבור שנשמת האדם העליונה , שאיננה מתה , נמשלת בחיתה לשם; ושאיננה גוף , והיא מלאה כולו; וגוף האדם כעולם קטן - יהי השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה (ע"פ בר' מד , יב). גם אמר הנביא , שראה כבוד השם "כמראה אדם" (יח' א , כו). והשם הוא האחד , שהוא יוצר הכל , והוא הכל , ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין (ב"ר ח , א) , והנו אחד , גם הוא שנים; והנה בצלם אלהים - מלאך , והוא נברא זכר ונקבה. ומלת 'פריה ורביה' באדם (ראה להלן , כח) - ברכה היא , כמו בבריאות המים (ראה לעיל , כב) , רק היא מצוה העתיקוה קדמונינו (קידושין לה , א) , ושָׂמוּ זה הפסוק זֵיכֶר לדבר.

ויש אומרים , כי נעשה אדם - כמו "ואשר היה נעשה" (נחמ' ה , יח); ואילו היה כן , היה ראוי להיותו 'יהי נעשה'.

אמר אחד מגאוני הדור (רס"ג בראשית ע' 252 ; אמונות ודעות ע' צד) , כי מלת נעשה - תחת 'אעשה' , כי כן מנהג המלכים לאמור היחיד 'נעשה'; וכמוהו "אולי אוכל נכה בו" (במ' כב , ו); "ונתנה לך גם את זאת" (בר' כט , כז); "ופשריה נאמר קדם מלכא" (דנ' ב , לו). ואלה העדים עדי שקר הם , כי "נכה בו" הוא 'שם הפועל' , כמו "ונקה לא ינקה" (שמ' לד , ז) , כי הנה מפורש כי השורש 'נכה': "והחטה והכוסמת לא נכו" (שמ' ט , לב). "ונתנה לך" - בנין 'נפעל' , כמו "והעיר נתנה" (יר' לב , כד) - בנין 'נפעל' , פועל עבר , והו"ו השיבו לעתיד כמשפט. "נאמר קדם מלכא" - איננו לשון הקדש; גם יתכן לפרש בו דרך מוסר , כי דניאל אמר , כי אין יכולת באדם לדעת את החלום , רק פתרונו: אני , גם אחרים , נוכל לפתור אותו. ויאמר ישועה (מפרש קראי) , כי בצלמנו - דברי משה. והנה מה יעשה בכתוב אחריו "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (להלן , כז)? גם טעה , שפירש בו כי ו"ו "בצלמו" שב אל האדם; והנה יהיה לו צלם טרם הבראו! ועוד , מה יעשה שהכתוב פירש: "בצלמו בצלם אלהים ברא אותו" (שם)? ואחרים רצו לעזרו , וענו כי "בצלם" איננו סמוך אל "אלהים". אם כן , מה טעם לאמר הדבר פעמים? ועוד , כי הוא מטעה בעל הטעמים שדִבֵּק "בצלם" עם "אלהים" , והיה ראוי להיות ב'זקף גדול' , או הדומה לו. ואם החרשנו על כל אלה , מה יעשה בדברי יחזקאל (א , כו) , שאמר "כמראה אדם עליו מלמעלה"? כי האדם - עולם קטן , או העולם - אדם גדול. והאומרים , כי תשובת המין כנגד כל הכתוב , ואמרו כי בתחילה אמר ויאמר , לא 'ויאמרו'; והמין יוכל להשיב: "ויאמר העם" (יהו' כד , כא); "ויאמר יהודה לשמעון אחיו" (שו' א , ג) , ועוד: "כי התעו אותי אלהים" (בר' כ , יג); "אך יש אלהים שופטים בארץ" (תה' נח , יב); "ישמח ישראל בעושיו" (תה' קמט , ב). והנכון בעיני , כי הַשֵּׁם שָׂם כח בארץ להדשיא , ובמים - לשרץ , וכן בארץ; אלה הנולדים מהם יאבדו וכללם עומד , כאשר הוא כתוב בתחילת ספר קהלת (א , ט) , ואפס עומד בארץ רק האדם לבדו , שנברא בצלם אלהים , שהם המלאכים העומדים , ואם האדם בדמותם על כן יעמוד; על כן אמר השם למלאכים: אנחנו נברא האדם. והנה נעשה - הוא והמלאכים. וידענו כי אין לשם הנכבד צלם , והנה עתה טעם בצלמנו: המלאכים שהם רבים , כאשר כתוב בספר דניאל (ז , י): "אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון". והנה טעם בצלמנו: כמו דפוס , וכן כתוב "ויולד בדמותו כצלמו" (בר' ה , ג). והנה הבי"ת - כמו כלי לעשות. ויאמר הגאון (רס"ג בראשית ע' 257 ) , כי אמר הכתוב בצלמנו - בעבור כבוד האדם , כי כל הצלמים הוא עשם; כאשר יאמר לחלק מהארץ "ומארצו יצאו" (יח' לו , כ); ואמר כי בדמותנו - בממשלה. והנה יהיה וירדו בדגת הים הטעם כפול! והזכיר דגת הים , כי בעבורו נברא הכל , גם העוף , כאשר אמר המשורר: "צפור שמים ודגי הים" (תה' ח , ט); ואחר כן הזכיר הנבראים עמו ביום אחד , והם הבהמה וכל הרמש. וטעם ובכל הארץ: מיני הצמחים והעצים והזהב והכסף וכל הנמצא בארץ.

נעשה אדם - כלומר: נתקן אדם , את האדם העתיד לבראות , שתהא צלמו , צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט , כמו שהוא אומר: וירדו. בצלמינו כדמותינו - שהיא מאוימת להיות מושל ושליט על כל; ולא שזו דומה לזו , כי אין לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה , כדכתיב "כי לא ראיתם כל תמונה" (דב' ד , טו) , וכן "אל מי תדמיוני ואשוה" (יש' מ , כה) , וכמו "אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו" (שם , יח) , ובאיוב הוא אומר "העיני בשר לך אם כראות אדם תראה" (ראה איוב י , ד) , בתמיה. ומה שאומר הכתוב "עיני" (דב' יא , יב) , "הדום רגליו" (איכה ב , א) , "יד" (שמ' ט , ג) , אינו אלא לשבר את האזן , שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה , דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים , לפי שלא ראה מעולם אדם עיניין אחר. ומה שכתוב "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" (יח' א , כו) - כך היה נראה בעיניו על עניין החזיון , כמו חלום שנראה לו , שהוא רואה ואינו רואה , דהא כתיב "כי לא יראני האדם וחי" (שמ' לג , כ) , כלומר: ולא שום דבר חי. ונדמה לו כאדם , שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות , שהקדוש ברוך הוא ופמליא שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם , כדאמרינן בתלמוד (שבת קט , ב): אידמי ליה כפרשא; אידמי ליה כדובא וטרדינהו , גבי ר' חייא באליהו (ב"מ פה , ב); וכן: אידמי ליה כזונה , גבי רבי מאיר , בע"ז (יח , ב); וכן הוא אומר "וביד הנביאים אדמה" (הו' יב , יא) - כלומר אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה. ולפיכך אינו אומר בצלמינו כדמותינו אלא על דרך האיום , ואעפ"י שאין האיום שוה , מכל מקום דימהו הכתוב , כאדם שאומר: הפרעוש הלז בין הפרעושים כהמלך בין האנשים , ואינן דומין זה לזה , וכן שכן כאן. ועוד יש לפרש בצלמינו כדמותינו - כלומר , שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן: אמר הקדוש ברוך הוא לתקן את האדם בצלמינו כדמותינו שאנו מְתֻקָּנִין בו עכשיו , ועל עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר. ולשון נעשה הוא לשון 'תיקון' ואינו לשון 'בריאה' , כמו שפירשתי לעיל (פס' ז). והאי דנקט לשון רבים , דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים ולרבים לשון יחיד , ולזכר לשון נקיבה ולנקיבה לשון זכר , כמו הכא שאומר על אדם: וירדו , והיה לו לומר 'ויִרְדֶה'. ואם יאמר לך מין: בשביל 'שלשה חלקים' הוא אומר לשון רבים , וזה האדם - לשון 'אומנא' בלעז , ומדבר על כל אדם הנולדים , ולכך הוא אומר וירדו , כי זה הוא פשט הפסוק , אמור לו: והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב: "ראיתי אלהים עולים מן הארץ" (ראה ש"א כח , יג); "ובני פלוא אליאב" (במ' כו , ח); "ובני דן חושים" (בר' מו , כג); ולרבים לשון יחיד , כמו "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו" (יהו' ב , ד); ולזכר לשון נקיבה , כמו "ואת תדבר אלינו" (דב' ה , כד) , וכמו "ואת שדוד מה תעשי" (יר' ד , ל); ולנקיבה לשון זכר , כמו "ויאמר אליה עמוד פתח האוהל" (שו' ד , כ) , אע"פ שיש לומר ש'עָמוֹד' - כמו 'לעמוד'; ויש תיבות - חֶצְיָם לשון זכר וחצים לשון נקיבה , כמו "ויחמנה" (בר' ל , לח); "וישרנה" (ש"א ו , יב). ואין להם להביא ראיה מ"אלהים קדושים" (יהו' כד , יט) , "אלהים קרובים" (דב' ד , ז) , כי גם שם פקרו המינין; וגם יש לומר להם כי דרך הקדוש ברוך הוא לימלך בפמליא שלמעלה שלו , כמו שאמר מיכה "ראיתי את יי' יושב על כסאו וכל צבא השמים... מימינו ומשמאלו ויאמר... מי יפתה את אחאב ויעל" וגו' (מ"א כב , יט) , וכן באיוב (א , ו) "ויהי היום ויבאו בני האלהים... ויבא גם השטן" - ונשאו ונתנו באיוב; וכן בדניאל "הנה מיכאל שרכם אחד מן השרים הראשונים בא לעוזרני ושר יון עומד לנגדי" (ראה דנ' י , יג) , ואומר "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא" (דנ' ד , יד); והכא נמי לבש הקדוש ברוך הוא דרך ענוה ואמר: נתקן את האדם להיות מושל הבריות , ורוצה אני שתֵאוֹתוּ לעשותו שליט , לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות. כשהוא אומר "מיכאל שרכם" (דנ' י , כא) ו"שר יון" (שם , כ) נמצא שכל אומה ואומה יש לה שר; לפיכך: איני רוצה לעשות ממשלה אחרת , אלא ברצונכם , ולכך אמר: נעשה אדם - נתקן אדם להיות מושל , כמו שאומר: נעשה פקיד ומלך; ואינם בוראים אותו , אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך , וכן המלאכים עשו אותו שליט , שנאותו לדָבָר; ולכך הוא אומר: נעשה; אבל על הבריאה הוא אומר "ויברא אלהים את האדם" (להלן , כז) , "את האדם אשר יצר" (בר' ב , ח) , כולם לשון יחיד , כי הבורא הוא יחיד , מיוחד , יתברך ויתעלה זכרו. ולפתיותם יש להשיב , שאומרים שעל שהם שלשה חלקים ולכך אומר לשון רבים; ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו (ע"פ מכיל' פסחא יח): אי אתה מודה ששלשתם שוה ודעתם שוה וכח אחד להם , אם כן , למה הוצרך לומר לחבירו נעשה אדם , להזהירם ולהזמינם? הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה , ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינם? שהפסוק אומר ויאמר נעשה אדם , משמע שהאחד הזמין את חבירו , ואם כן אין דעתם שוה; ולפי דבריהם היה להם לומר 'ויאמרו: נעשה אדם' , ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת; נמצאו דבריהם הבל וריק.

ויאמר אלהים נעשה אדם - נתיחד בעשיית האדם 'מאמר' בעבור גֹדל מעלתו , כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא ב'מאמר' הקודם לו (לעיל , כד). והפשט הנכון במלת נעשה הוא , מפני שכבר הָרְאֵיתָ לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו , ואחר כן מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה; וכאשר נתן במים כח השֵרוּץ לשרוץ נפש חיה , והיה המאמר בהם "ישרצו המים" (לעיל , כ) , והיה המאמר בבהמה "תוצא הארץ" (לעיל , כד) , אמר באדם נעשה , כלומר: אני והארץ הנזכרת נעשה אדם , שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה , כדכתיב "וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (בר' ב , ז) , ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון , כדכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים" (שם). ואמר בצלמנו כדמותנו , כי ידמה לשניהם: ידמה במתכֹנת גופו לארץ אשר לוקח ממנה , וידמה ברוח לעליונים , שאינה גוף ולא תמות; ואמר בכתוב השני כי "בצלם אלהים ברא אותו" (להלן , כז) , לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי , והוא הנאה מכל מה שחשבו בו. ופירוש 'צלם' - כמו "תואר" (בר' כט , יז) , "וצלם אנפוהי אשתני" (דנ' ג , יט) , וכן "אך בצלם יתהלך איש" (תה' לט , ז); "צלמם תבזה" (תה' עג , כ) - תאר מראיתם. ו'דמות' הוא דמיון בצורה ובמעשה , כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה; והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר , כדכתיב "וכבוד והדר תעטרהו" (תה' ח , ו) , והיא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה , ובדמות ממש , שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים. וירדו בדגת הים - בעבור היותו זכר ונקבה אמר וירדו , לשון רבים. ובבראשית רבא אמרו (ב"ר ז , ה): "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (לעיל , כד) - אמר רבי אלעזר: "נפש חיה" זה רוחו של אדם הראשון. ולא יתכן שיאמר רבי אלעזר , כי "תוצא הארץ" יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל , אלא שיתכון למה שהזכרתי , לומר כי יצירת האדם ברוחו , הוא הנפש אשר בדם , נעשה בארץ במאמר החיה והבהמה , כי כל נפשות התנועה נעשו יחד , ואחר כך ברא להן גופות; עשה תחלה גופי הבהמה והחיה , ואחר כן גוף לאדם , ונתן בו הנפש הזו , ואחר כך נפח בו נשמה עליונית , כי הנפש הנפרדת אשר בו , היא שנתיחד בה מאמר אחר אל האלהים אשר נתנה (ע"פ קה' יב , ז) , כדכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים" (בר' ב , ז). ודרך האמת בפסוק הזה יוָדע למשכיל בכתוב השני (להלן , כז) , ואפשר שנתכון לו רבי אלעזר ודרש ב"תוצא הארץ" (לעיל , כד) - ארץ החיים , שתוציא נפש חיה לעולם עומדת; וכן מה שאמר "זכר ונקבה ברא אותם" (להלן , כז) , כי היתה ה'בריאה' מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו כלולה בהם , אבל ה'יצירה' היתה יצירה לאדם ובנין צלע לאשה , כאשר יספר בסוף (בר' ב , כא - כב); ולכך הזכיר כאן 'בריאה' ובפרשה שלמטה הזכיר 'יצירה' (ראה בר' ב , ז) , והמשכיל יבין. וטעם וירדו - שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש; וה'בהמה' תכלול החיה. ואמר ובכל הארץ - שימשלו בארץ עצמה , לעקור ולחפור ולחצוב נחשת וברזל. ולשון 'רדיה' - ממשלת האדון בעבדו.

ויאמר אלהים נעשה אדם - בשאר נבראי מטה אמר: "תדשא הארץ" (לעיל , יא); "ישרצו המים" (לעיל , כ); "תוצא הארץ" (לעיל , כד); וכשבא לברא את האדם , שהוא המורכב האחרון , אמר: נעשה אדם. ולמעלת האדם ולכבודו בְּרָאוֹ באחרונה , להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו , וְשָׂמַהוּ אדון על כלם. ומה שאמר נעשה - בלשון רבים , פירשו אדני אבי ז"ל , כי כנגד היסודות אמר; שמכחם יצאו הנבראים ברצון האל , כמו שאמר "תדשא" (לעיל , יא); "ישרצו" (לעיל , כ); "תוצא" (לעיל , כו). וכאלו אמר ליסודות: נעשה אני ואתם בשתוף; כי הגוף יהיה מן היסודות , והרוח יהיה עליוני , כמו המלאכים. וכן מצאנו בדברי רבותינו ז"ל (ב"ר ח , ג): במלאכת שמים וארץ נִמְלַך. ויש מפרשים (ראה רש"י) , כי כנגד המלאכים אמר , שהם שכלים נפרדים; אמר: נעשה בארץ נוצר אחד , שיהיה בו חלק עליוני ממנו , רוצה לומר: שיהיה פועל בו שכל נפרד. וכן מצאנו בדברי רבותינו ז"ל (ב"ר ח , ד): במלאכי השרת נִמְלַך. ואמרו (ב"ר ח , ח): למדה תורה דרך ארץ , שיהיה גדול נמלך בקטן ממנו. ועוד אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן (שם): בשעה שהיה כותב משה את התורה , היה כותב מעשה כל יום ויום; כיון שהגיע לפסוק זה , נעשה אדם , אמר לפניו: רבונו של עולם! למה אתה נותן פתחון פה למִינִין? אמר לו: כתוב! והרוצה לטעות יטעה. וקרא אותו אדם , כמו שאמר 'נעשה אדם'; ואמר "ויקרא את שמם אדם" (בר' ה , ב). ו'אדם' הוא לקוח מ'אדמה'; ואם כן למה נקרא שמו 'אדם' , כי גם החיים האחרים הם מאדמה? אלא רצה להבדילו בשמו משאר בעלי חיים , כמו שהוא מובדל מהם ברוח ובגוף. כי החיים האחרים - ידוע כי הם מאדמה , רוחם וגופם , ואין צורך ליחסם לאדמה. אבל אדם , שרוחו מן השמים , קרא אותו אדם - להבדילו מחיים העליונים , בעלי גוף ושאינם בעלי גוף , שאין בהם חלק כלל מאדמה. ואין צריך לומר: אותם שאינם גופות , שהם כלם רוחנים , אלא אפילו אותם שהם בעלי גוף , אין גופם מאדמה כלל , ואין יסודם מארבע יסודות שהם אדמיים , כי הם יסוד חמישי , כמו שחקרו בעלי המחקר. וכשברא האל יתברך את האדם מהעליונים ומהתחתונים , קראו אדם , כלומר: אעפ"י שרוחו מן השמים , אדם הוא , כי גופו נוצר מן האדמה , כמו שאמר "עפר מן האדמה" (בר' ב , ז) , ומושבו באדמה וחיותו ותרבותו; ולא יטה לצד העליון אשר בו אלא אחד מיני אלף (ע"פ איוב לג , כג) , כמו שאמר שלמה: "אדם אחד מאלף מצאתי" (קה' ז , כח). בצלמנו כדמותינו - לפירוש אדני אבי יהיה פירוש בצלמנו גם כן: צלם גופני וצלם רוחני , זה הוא שתוף נו"ן - ו"ו הכינוי , כמו נו"ן נעשה. ואם נפרש נעשה - כנגד המלאכים , יהיה פירוש: צלם ודמות רוחני , כלומר , שנשים בו חלק מצלמנו ומדמותנו , שהוא צלם ודמות רוחני; כי 'צלם' ו'דמות' שמות משותפים: יאמר 'צלם' לדבר גשמי , כמו "צלמי טחוריכם" (ש"א ו , ה); "צלמי מסכותם" (במ' לג , נב); והדומים להם. ויאמר גם כן לדבר רוחני , כמו בצלמנו; "בצלם אלהים" (להלן , כז). וכן 'דמות' יאמר לדבר גשמי , כמו "קומתך דמתה לתמר" (שה"ש ז , ח) והדומים לו; ולדבר רוחני - "ודמות החיות" , (יח' א , יג); "כפיר גוים נדמית" (יח' לב , ב); "דמיתי לקאת מדבר" (תה' קב , ז) - בענין , לא בגוף; וכן הדומים להם. וענין נעשה - לפי שהם אמצעים , ובי"ת בצלמנו תהיה 'בי"ת העזר' , כלומר: עם צלמנו , שהוא השכל , נעשה ונתקין אותו , אע"פ שהוא מן האדמה. או תהיה הבי"ת - בי"ת כלי , כלומר: שיהיה כענין נעשה בשכל , רוצה לומר: שיהיה אחד מחלקיו - השכל. ואמר אחר כן כדמותינו , כלומר: למה נעשהו בצלמנו? כדי שיהיה דומה לנו , שישתמש בשכליות. ותהיה כ"ף כדמותינו - כ"ף הדמיון; שלא יוכל להיות דמותנו ממש , שיהיה דומה לנו בכל חלקיו , מפני חלק העפר שיש בו , אלא יהיה דומה לדמותנו - שישתמש בשכליות , והוא באדמה , לפי הכח שיהיה לו בעודנו גוף. כי אם ירצה , יוכל להדמות קצת אלינו , כי בידו תהיה הבחירה. וזהו שאמר שלמה "אשר עשה האלהים את האדם ישר" וגו' (קה' ז , כט) , רוצה לומר 'ישר': שוה וישר , שלא יעדיף חלק אחד על חבירו כפי מה שהונח כל אחד מהם , כי זה הוא ענין 'ישר'. והאלהים עשה אותו שכלי ועפרי , כדי שישתמש בכל אחד כפי הראוי לו: ישתמש בשכל כדי חיותו ובעפר כדי חיותו; בעפר - כדי חיותו לבד , לא מותרות , ולהשאיר מינו בעולם הזה; ובשכל - כדי חיותו לעולם הבא. ואמר "והמה בקשו חשבונות רבים" (שם) , כלומר: בקשו אותם "חשבונות" שהם "רבים" , והם התאוות העפריות , ועזבו החשבון שהוא אחד , והוא השכל; והנה איננו 'ישר' , כי כף העפר מכרעת , ונשאר המסכן וחכמתו בזויה , ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (ע"פ קה' ט , טו , טז). וירדו בדגת הים - להודיע , כי כל נבראי מטה לא נבראו אלא בעבור האדם , ושיהיה הוא בשכלו מלך ומושל עליהם; שאם לא כן , לא יהיה בעולם השפל מי שיכיר מי בְּרָאוֹ. ואמר וירדו - לשון רבים , כי אדם כולל זכר ונקבה , כמו שאמר "ויברך אותם אלהים" (להלן , כח). ואמר גם כן וירדו , כי הממשלה תהיה לאדם בברואים בכח שני חלקיו: בכח השכל - לחשוב מחשבות איך יִרְדֶה בהם , ובכח הגוף - בתכונת ידיו שנעשו בתכונה נפלאה , לעשות בהם כל מלאכת מחשבת , מה שאין כן בשאר הנבראים. ואמר גם כן וירדו - עליו ועל התולדות העתידות לצאת ממנו , שיהיו יותר צריכים להם , שיאכלו בשרם מהמבול ואילך (ראה בר' ט , ג). כי עד המבול לא אכלו בשר , ולא היו צריכים לבהמה ולחיה , אלא למלאכה , ולעוף - לבצים ולנוצה , והצאן - לחלב ולגזה. והדגים לא היו צריכים להם אלא מהמבול ואילך. אם כן מה שאמר וירדו בדגת הים , לא אמר אלא על הדורות מהמבול ואילך. בדגת הים ובעוף השמים - מה שאי אפשר למשול בהם אלא בתחבולה גדולה , כי הדגים אינם עמו ביבשה , והעוף מעופף באויר; והוא - אינו בטבעו לעוף באויר , ומושל בהם בחכמתו ובערמתו ובכלי הציד שעושה בידיו. לפיכך זכרם ראשונה , לומר , כי גם באלה מושל , כל שכן בבהמה ובחיה וברמש , שהם עמו ביבשה. ובעוף השמים - בעוף שהוא מעופף בשמים , שהוא האויר. ובבהמה - היא שגְדֵלָה עמו , כמו שפירשנו (לעיל , כה). ובכל הארץ - רוצה לומר: בכל בהמת הארץ , והיא החיה שאינה בישוב , כמו שקראה "חית הארץ" (שם). ובהמה שזכר , עומד במקום שנים , כי החיה בכלל בהמה , ובהמה בכלל חיה. ורמש - גם כן פירשנוהו , והם קטני החיות , מדבריות ושאינם מדבריות; אבל רובם מדבריות. ורבותינו ז"ל דרשו (ב"ר ח , יב) וירדו בשתי לשונות: לשון 'רדיה' ולשון 'ירידה' , כי לכך אמר וירדו - ולא אמר 'וימשלו' , לרמוז בו זה הדבר שאמרו: כל שהוא בצלמנו כדמותנו - יִרְדו בהם , ואת שאינו בצלמנו כדמותינו יֵרְדו. ואמרו עוד (ברכות י , א): בצלמנו כדמותנו - מה הוא טהור , אף היא טהורה; מה הוא קדוש , אף היא קדושה; מה הוא רואה ואינו נראה , אף היא רואה ואינה נראית; מה הוא סובל את כל העולם , אף היא סובלת את כל הגוף. ואמרו (ב"ר ח , יא): אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני בורא אותו מן העליונים , הוא חיה ואינו מת; ואם אני בורא אותו מן התחתונים , הוא מת ואינו חיה. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים. אם חיה - ימות , ואם ימות - יחיה , כלומר: אם הוא משתדל להחיות גופו - ימות , כלומר: תמות נפשו עם גופו; ואם ממית עצמו מהתאוות הבהמיות , יחיה במות גופו חיי עד.

בצלמנו כדמותינו - נאמר על השכל האנושי , כמו שביאר הרב המורה (א , א) , אשר הוא מתיחס , בפָנים מה , אל עולם המלאכים , כמו שהוא מבואר למי שידע טבע השכל האנושי והשגתו איך הוא. והנה אמר זה השם יתעלה בלשון רבים ― רוצה לומר: מה שאמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו ― לפי שמה שקדם מן ההויות השפלות מהבעלי נפש , תמצא שגזר השם ליסודות שתתהוה מהם ההויה ההיא: אמר "תדשא הארץ" (לעיל , יא) , "ישרצו המים" (לעיל , כ) , "תוצא הארץ" (לעיל , כד); ואולם באדם , להִמָצֵא בו צורה בלתי היולאנית בפָנים מה , לא ייחס הוייתו אל היסודות נפרדים , אבל אל היסודות תיוחס הוית חָמְרוֹ , והויית צורתו הנבדלת אל העליונים , כאמרו "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קה' יב , ז). ולזה תמצא לרבותינו ז"ל במקומות רבים , שהאדם נברא מהעליונים ומהתחתונים. ומה שאמר שישלטו בשאר ההווים על הארץ , הוא מבואר , שכולם נבראים לעבודתו , כמו שהתבאר ב'חכמה הטבעית'; והוא גם כן סבה תכליתית בבריאתם באופן מה , וזה כי החומר קבל אלו הצורות קצתם באמצעות קצת , כדי שיוכן לקבל הצורה האנושית , והיא הצורה האחרונה אשר החומר הראשון כֹּחִיִי בקִבולה. ואמנם ברכם השם יתעלה בנתינת זה השולטנוּת להם , לפי שכבר תמצא רבים מהבעלי חיים , אשר הם צריכים מאד לעבודת האדם , יותר חזקים מאד מן האדם , ולולא זה השולטנוּת אשר לאדם עליהם , לא היה מגיע מהם לאדם התכלית אשר בעבורו נמצאו.

ואחר כן אמר השם יתעלה לעליונים ולתחתונים שיעשה מהם אדם בעל שכל; ואמר השם גם כן , שיהיה זה האדם באופן מהבריאה שישלטו אישיו בכל הבעלי נפש הנמצאים בעולם ההויה וההפסד.