תנך - ספר בראשית פרק א פסוק ל

יש ללחוץ על אחד ממופעי הפסוק על מנת לפתוח את הפרק לעיון בתצורה המתאימה:

טקסט ניקוד וטעמים:

וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן:

טקסט וניקוד:

וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל׀ רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן:

טקסט בלבד:

ולכל־חית הארץ ולכל־עוף השמים ולכל׀ רומש על־הארץ אשר־בו נפש חיה את־כל־ירק עשב לאכלה ויהי־כן:

תיקון קוראים:

ולכל־חית הארץ ולכל־עוף השמים ולכל׀ רומש על־הארץ אשר־בו נפש חיה את־כל־ירק עשב לאכלה ויהי־כן:

וּלכָל חַיַת אַרעָא וּלכָל עוֹפָא דִשׁמַיָא וּלכֹל דְּרָחֵישׁ עַל אַרעָא דְּבֵיהּ נַפשָׁא חַיתָא יָת כָּל יָרוֹק עִסבָּא לְמֵיכַל וַהֲוָה כֵין :

ולכל - ד' ראשי פסוקים: בר' א , ל; שמ' יא , ז; דב' לד , יב; דה"א כג , לא. חית הארץ - י' (כולל עם מילה חוצצת , בלישנא): ראה לעיל , כה. רומש - ב' מלא: בר' א , ל; ח , יט.

ולכל - חית - ל'; ולכל - עוף - ל'; רומש - ב' מל'.

לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - השוה להם הבהמות והחיות למאכל , ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר , אך כל ירק עשב יאכלו כולם יחד; וכשבאו בני נח , התיר להם בשר , שנאמר "כל רמש אשר הוא חי" וגו' "כירק עשב" , שהתרתי לאדם הראשון , "נתתי לכם את כל" (בר' ט , ג).

ולכל חית הארץ וגו' - אבל בשר לא הותר לאדם הראשון , עד שבא נח ואמר לו "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בר' ט , ג).

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם - התיר לבני אדם ולכל שיש בו נפש חיה לאכול כל עשב , וכל פרי עץ מותר לאדם , והעשב הירק לַחַיוֹת ולכל רומש. ועד נח לא הותר הבשר , עד אחר המבול (ראה בר' ט , ג).

הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע - לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכל בשר , אך כל ירק עשב יאכלו יחדו כולם; כשבאו בני נח התיר להם בשר , שנאמר "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בר' ט , ג) - כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון התרתי לכם את כל; לשון רבנו שלמה. וכך פירש הרב במסכת סנהדרין (נט , ב): ולכל חית הארץ - לכם ולחיות נתתי העשבים ואת האילנות ואת כל ירק עשב לאכלה. ואם כן יהיה פירוש את כל ירק עשב לאכלה: ואת כל ירק עשב; ואינו כן , אבל הכתוב נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ , אבל לחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב , לא פרי העץ ולא הזרעים , ואין מאכלם יחד כולם בשוה; אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח , כדעת רבותינו (סנה' נט , ב); והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם , ידמו בה לבעלי הנפש המַשְׂכֶּלֶת , ויש להם בחירה בטובתם ומזונותיהם , ויברחו מן הצער והמיתה , והכתוב אמר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קה' ג , כא). וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ , ונגזר שימחו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המינין , נתן להם רשות לשחוט ולאכול , כי קיומם בעבורו; ועם כל זה לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש , כדכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא" (וי' יז , יד) , כי התיר הגוף בחי - שאינו - מדבר אחר המיתה , לא הנפש עצמה; וזהו טעם השחיטה , ומה שאמרו (שבת קכח , ב): 'צער בעלי חיים - דאוריתא' , וזה ברכתנו שנברך 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה'. ועוד אדבר בענין המצוה בדם בהגיעי שם (ראה וי' יז , יד) , אם גומר השם עלי. וטעם את כל עשב זורע זרע... ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה - שיאכלו זרועי העשב , כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם , ויאכלו כל פרי העץ , אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה , וגם לא העשב , עד שנתקלל אדם ונאמר לו "ואכלת את עשב השדה" (בר' ג , יח).

ולכל... אשר בו נפש חיה - לפי שמי שיש בו נפש חיה , יש לו מעלה על הצומח , שאין לו 'נפש חיה' , אלא 'נפש צומחת'; והפחות נברא לגדול ממנו. ירק עשב - סמך ירק אל עשב , לפי שהעשב לא יֵאָכֵל ברוב אלא בעודו ירוק , שהוא בלחותו. ויהי כן - כל אחד דבק ונכסף למאכל הראוי לו.

ואמרוֹ ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' - הוא בריאה ונתינת טבע , לא מצוה , והעד הנאמן: אָמְרוֹ בסוף העניין ויהי כן; ואופן הבריאה הזאת , הוא שנתן בכח האדם שיהיו הצמחים מזון לו , עם היותם רחוקים מאד מטבעו; וכן נתן זה הכח לשאר הבעלי חיים. ומזה המקום יוסר הספק אשר יסופק מזה המאמר , וזה , שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה , שהרצון האלהי לא ישתנה , וכבר יֵחָשֵב שיחוייב מזה המאמר , שישתנה רצון השם במה שיצוהו מהמצוות , וזה שכבר יחשב שהשם יתעלה מנע בזה המאמר אכילת הבשר לאדם , ואחר כן התירוֹ לנח , אָמְרוֹ "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (בר' ט , ג); וזהו שקר עצום , ראוי שיברח ממנו כל בעל דת. וכבר אמרו זה במדרש קצת מרבותינו ז"ל (סנה' נט , ב) , אלא שבאלו העניינים וכיוצא בהם לא נביט למאמר אומר , כמו שהורה אותנו הרב המורה (מו"נ ב , ל) , אבל נִמָשֵׁך אל מה שיאות אל שרשי התורה והעיון. והוא מבואר , שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו ז"ל מחוייבת לנו , כי כבר ימָצְאו בהם דברים סותרים קצתם קצת , ולזה לא נרחיק היות בהם דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים. וכבר יֵחָשֵב , שעם כל זה יתחייב לנו שישתנה הרצון האלהי במה שיצוהו מהמצות; שכבר התיר לבני נח אכילת כל הבעלי חיים: אמר "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (בר' ט , ג) , ואחר כך אסר קצתם בתורה!? ונֹאמר , שאם היה בא האיסור לבני נח בכללם , היה זה בלי ספק שנוי בחק הרצון האלהי , אבל לְמָה שלא נאסר זה אלא לקצתם , והם בני ישראל , הנה אין זה שנוי , כי אמנם רצה השם יתעלה בישראל שיהיו יותר קדושים מכל האומות , כמו שאמר בזה העניין בפרשת 'ביום השמיני': "והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (וי' יא , מד); ולזה מנע מהם קצת מה שהתיר לבני נח. וכזה תמצא שאסר לבני אהרן קצת דברים הם מותרים לנו , לִרְצותו בהם שיהיו יותר קדושים משאר בני ישראל , ואסר לכהן גדול קצת דברים הותרו לבני אהרן , לרצותו שיהיה יותר קדוש מהם , כמו שנזכר בתורה (וי' כא , א - טו). ולזה אמר "יי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (יש' מב , כא) , רוצה לומר: כי ברצותו בצדק ישראל הגדיל להם התורה והאדירה במה שהרבה להם מהמצות; ובכאן הותר זה הספק.

וכזה אתן כח לכל הבעלי חיים המעופפים וההולכים , שיהיה להם זה נאות למזון עם כל ירק עשב - רוצה לומר , שגם עלי הצמחים והאילנות יהיה נאות להם למזון. וכאשר רצה השם שיהיה זה , כן היה כמו שרצהו. ואולם זכר בכאן זאת הבריאה , כי בה יתקיימו אֵילו המינים וישמרו מציאוּתם.