ויענו
בני
יעקב
את
שכם
ואת
חמור
אביו
במרמה
-
הנה
חמור
ושכם
אל
אביה
ואל
אחיה
דברו
,
אבל
הזקן
לא
ענה
אותם
דבר
,
כי
בניו
ידברו
במקומו
בענין
הזה
לכבודו
,
כי
בעבור
היות
הדבר
להם
לקלון
,
לא
ירצו
שיפתח
פיו
לדבר
בו
כלל.
ויש
כאן
שאלה
,
שהדבר
נראה
כי
ברצון
אביהם
ובעצתו
ענו
,
כי
לפניו
היו
והוא
היודע
מענם
כי
במרמה
ידברו
,
ואם
כן
למה
כעס
(ראה
להלן
,
ל)?
ועוד
,
שלא
יתכן
שיהיה
רצונו
להשיא
בתו
לכנעני
אשר
טמא
אותה!?
והנה
כל
האחים
ענו
המענה
הזה
במרמה
,
ושמעון
ולוי
לבדם
עשו
המעשה
(ראה
להלן
,
כה)
,
והאב
אירר
אפם
להם
לבדם
(ראה
בר'
מט
,
ז)!?
והתשובה
-
כי
המרמה
היתה
באמרם
להמול
להם
כל
זכר
,
כי
חשבו
שלא
יעשו
כן
בני
העיר
,
ואם
אולי
ישמעו
לנשיאים
ויהיו
כולם
נמולים
,
יבואו
ביום
השלישי
בהיותם
כואבים
,
ויקחו
את
בתם
מבית
שכם.
וזאת
עצת
כל
האחים
וברשות
אביהם
,
ושמעון
ולוי
רצו
להנקם
מהם
והרגו
כל
העיר.
ויתכן
שהיה
הכעס
ליעקב
,
שאירר
אפם
על
שהרגו
אנשי
העיר
אשר
לא
חטאו
לו
,
והראוי
להם
שיהרגו
שכם
לבדו;
וזהו
מה
שאמר
הכתוב:
ויענו
בני
יעקב
את
שכם
ואת
חמור
אביו
במרמה
וידברו
אשר
טמא
את
דינה
אחותם
,
כי
כולם
הסכימו
לדבר
לו
במרמה
,
בעבור
הנבלה
שעשה
להם.
ורבים
ישאלו:
ואיך
עשו
בני
יעקב
הצדיקים
המעשה
הזה
,
לשפוך
דם
נקי?
והרב
השיב
בספר
'שופטים'
(מש"ת
מלכים
ט
,
יד)
,
ואמר
שבני
נח
מצווין
על
הדיינין
,
והוא
להושיב
דיינין
בכל
פלך
ופלך
לדון
בשש
מצות
שלהם
,
ובן
נח
שעבר
על
אחת
משבע
מצות
נהרג
בסיף;
ראה
אחד
שעבר
על
אחת
מהן
,
ולא
דנוהו
להורגו
,
הרי
זה
הרואה
יֵהָרֵג
בסיף.
ומפני
זה
נתחייבו
כל
בעלי
שכם
הריגה
,
שהרי
שכם
גזל
,
והם
ראו
וידעו
ולא
דנוהו.
ואין
דברים
הללו
נכונים
בעיני
,
שאם
כן
,
היה
יעקב
אבינו
חייב
להיות
קודם
וזוכה
במיתתם!
ואם
פחד
מהם
,
למה
כעס
על
בניו
,
ואירר
אפם
אחר
כמה
זמנים
,
וענש
אותם
וחלקם
והפיצם?
והלא
הם
זכו
ועשו
מצוה
,
ובטחו
באלהים
והצילם!
ועל
דעתי
,
הדיינין
שמנו
לבני
נח
בשבע
מצות
שלהם
אינם
להושיב
דיינין
בכל
פלך
ופלך
בלבד
,
אבל
צוה
אותם
בדיני
גנבה
ואונאה
ועושק
ושכר
שכיר
ודיני
השומרים
ואונס
ומפתה
ואבות
נזיקין
וחובל
בחברו
ודיני
מלוה
ולוה
ודיני
מקח
וממכר
וכיוצא
בהן
,
כענין
הדינין
שנצטוו
ישראל
,
ונהרג
עליהן
אם
גנב
ועשק
,
או
אנס
ופתה
בתו
של
חברו
,
או
שהדליק
גדישו
,
וחבל
בו
,
וכיוצא
בהן.
ומכלל
המצוה
הזאת
שיושיבו
דיינין
גם
בכל
עיר
ועיר
כישראל
,
ואם
לא
עשו
כן
אינן
נהרגין
,
שזו
מצות
'עשה'
בהם
,
ולא
אמרו
אלא
(סנה'
נז
,
א):
'אזהרה
שלהן
זו
היא
מיתתן'
-
ולא
תקרא
'אזהרה'
אלא
המניעה
ב'לאו'
,
וכך
דרך
הגמרא
בסנהדרין.
ובירושלמי
אמרו
בדינין
של
נח
(לא
נמצא):
הטה
דינו
-
נהרג
,
לקח
שחד
-
נהרג;
בדיני
ישראל:
כל
דין
שאתה
יודע
שאתה
שלם
ממנו
,
אי
אתה
רשאי
לברוח
ממנו
,
וכל
שאתה
יודע
שאי
אתה
שלם
ממנו
,
אתה
רשאי
לברוח
ממנו
,
אבל
בדיניהם
,
אע"פ
שאתה
יודע
שאתה
שלם
ממנו
,
אתה
רשאי
לברוח
ממנו.
נראה
מכאן
,
שרשאי
הגוי
לאמר
לבעלי
הדין:
איני
נזקק
לכם;
כי
תוספת
הוא
בישראל
"לא
תגורו
מפני
איש"
(דב'
א
,
יז)
-
(תוס'
סנה'
ח
,
א):
אל
תכניס
דבריך
מפני
איש;
וכל
שכן
שלא
יהרג
כשלא
יעשה
עצמו
קצין
שוטר
ומושל
(ע"פ
מש'
ו
,
ז)
לשפוט
את
אדניו.
ומה
יבקש
הרב
בהן
חיוב
,
וכי
אנשי
שכם
וכל
שבעה
עממין
לא
עובדי
עבודה
זרה
ומגלי
עריות
ועושים
כל
תועבות
השם
היו?!
והכתוב
צווח
עליהם
בכמה
מקומות:
"על
ההרים
הרמים
ועל
הגבעות
ותחת
כל
עץ
רענן"
(דב'
יב
,
ב);
"לא
תלמד
לעשות
כתועבות
הגויים
ההם"
(דב'
יח
,
ט);
ובגלוי
עריות:
"כי
את
כל
התועבות
האל
עשו
אנשי
הארץ
אשר
לפניכם"
(וי'
יח
,
כז);
אלא
שאין
הדבר
מסור
ליעקב
ובניו
לעשות
בהם
הדין.
אבל
ענין
שכם
,
כי
בני
יעקב
,
בעבור
שהיו
אנשי
שכם
רשעים
ודמם
חשוב
להם
כמים
,
רצו
להנקם
מהם
בחרב
נוקמת
(ע"פ
וי'
כו
,
כה)
,
והרגו
המלך
וכל
אנשי
עירו
,
כי
עבדיו
הם
וסרים
אל
משמעתו
,
ואין
הברית
אשר
נמולו
נחשב
בעיניהם
למאומה
,
כי
היה
להחניף
לאדניהם;
ויעקב
אמר
להם
בכאן
כי
הביאוהו
בסכנה
,
שנאמר
"עכרתם
אותי
להבאישני"
(להלן
,
ל)
,
ושם
(בר'
מט
,
ז)
אירר
אפם
כי
עשו
חמס
לאנשי
העיר
,
שאמרו
להם
במעמדו
"וישבנו
אתכם
והיינו
לעם
אחד"
(להלן
,
טז)
―
והם
היו
בוחרים
בהם
ובטחו
בדברם
,
ואולי
ישובו
אל
יי'
―
והרגו
אותם
חנם
,
כי
לא
הרעו
להם
כלל;
וזהו
שאמר
"כלי
חמס
מכרותיהם"
(בר'
מט
,
ה).
ואם
נאמין
ב'ספר
מלחמות
בני
יעקב'
(מדרש
'ויסעו'
,
וראה
יל"ש
וישלח
קלג)
בא
להם
פחד
אביהם
,
כי
נאספו
שכני
שכם
ועשו
עמהם
שלש
מלחמות
גדולות
,
ולולי
אביהם
שחגר
גם
הוא
כלי
מלחמתו
ונלחם
בם
,
היו
בסכנה
,
כאשר
יספר
בספר
ההוא.
ורבותינו
הזכירו
מזה
בפירוש
"אשר
לקחתי
מיד
האמורי
בחרבי
ובקשתי"
(בר'
מח
,
כב)
,
אמרו
(ב"ר
פ
,
י):
נתכנסו
כל
סביבותיהם
להזדוג
להם
,
חגר
יעקב
כלי
מלחמה
כנגדן;
כמו
שכתב
רבנו
שלמה
שם.
אבל
הכתוב
יקצר
בזה
,
כי
היה
נס
נסתר
,
כי
אנשים
גבורים
היו
,
וכאלו
זרועם
הושיעה
למו
(ע"פ
תה'
מד
,
ד)
,
כאשר
קצר
הכתוב
בענין
אברהם
באור
כשדים
,
ולא
הזכיר
מלחמת
עֵשָו
עם
החורי
כלל
,
אבל
הזכיר
בכאן
כי
היה
"חתת
אלהים
על
הערים
אשר
סביבותיהם"
,
ולא
נאספו
כולם
לרדוף
"אחרי
בני
יעקב"
(בר'
לה
,
ה)
,
כי
היו
נופלים
עליהם
כחול
אשר
על
שפת
הים
לרוב
(ע"פ
ש"א
יג
,
ה).
וזה
טעם
"חתת
אלהים"
,
כי
נפלה
עליהם
אימתה
ופחד
(ע"פ
שמ'
טו
,
טז)
מן
הגבורה
אשר
ראו
במלחמה
,
ולכך
אמר
"ויבא
יעקב
לוזה...
הוא
וכל
העם
אשר
עמו"
(בר'
לה
,
ו)
,
להודיע
שלא
נפקד
מהם
ולא
מעבדיהם
איש
במלחמה
(ע"פ
במ'
לא
,
מט).
ויענו
בני
יעקב
את
חמור
ואת
שכם
אביו
במרמה
-
להנקם
מהנבלה
הזאת
-
ויאמרו:
לא
נוכל
לתת
את
אחותנו
לאיש
אשר
לו
ערלה
,
כי
הערלה
היא
חרפה
לנו;
ולזה
,
אם
תסכימו
להימול
לכם
כל
זכר
,
נאות
לכם
לתת
את
אחותנו
לשכם
,
ואם
לא
תסכימו
בזה
,
ולקחנו
את
בתנו
והלכנו.
והנה
כונו
בזה
לאחד
משלשה
דברים:
וזה
,
שאולי
יקשה
להם
להמול
לקושי
זה
הפועל
במוחלט
,
וכל
שכן
בגדולים
,
ויהיה
זה
סבה
אל
שיהיה
להם
התנצלות
כשלא
יתנו
אחותם
לשכם
-
כי
הוא
היה
בן
נשיא
הארץ
,
ולא
יוכלו
להמנע
מעשות
חפצו
,
אם
לא
תהיה
שם
טענה
מספקת;
ואם
היה
שיסכימו
להמול
,
הנה
אולי
יוכלו
להנקם
מהם
בעת
היותם
כואבים
,
ויהרגו
כל
זכר;
ואם
לא
ישלם
להם
זה
,
הנה
על
כל
פנים
יועיל
להם
זה
,
שלא
תהיה
אחותם
לאיש
אשר
לו
ערלה.
וזאת
היתה
החכמה
והמרמה
אשר
היתה
בזה
המענה.