תנ"ך - ויאמר ה' לא־ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (בראשית פרק ו פסוק ג)

טקסט וניקוד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: (בראשית פרק ו פסוק ג)

טקסט בלבד:

ויאמר ה' לא־ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: (בראשית פרק ו פסוק ג)

תיקון קוראים:

ויאמר יהוה לא־ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: (בראשית פרק ו פסוק ג)
וַאֲמַר יְיָ לָא יִתקַיַים דָּרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם בְּדִיל דְּאִנוּן בִּסרָא וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אַרכָּא יְהִיב לְהוֹן מְאָה וְעַסרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן :

לעלם - י"ח חסר: ראה בר' ג , כב. לעלם - י' חסר בתורה: ראה בר' ג , כב.

ידון - ל'; לעלם - י"ח חס'.

לא ידון רוחי באדם - לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. לעלם - לאורך ימים; הנה נדון רוחי בקרבי אם להשחית אם לרחם , לא יהא מדון זה לרוחי לעולם , כלומר: לאורך ימים. בשַגם - כמו: בשֶגם; [כיוצא בו "עד שקמתי דבורה" (שו' ה , ז) , כמו: שקמתי; וכן "שׁאתה מדבר עמי" (שו' ו , יז); אף כאן בשגם] כלומר: בשביל שגם זאת בו שהוא בשר , ואע"פ כן אינו נכנע לפני , ומה אם יהיה אש או דבר קשה? והיו ימיו וגו' - עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי , ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר: משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה!? אין מוקדם ומאוחר בתורה; כבר היתה גזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות; וכן מצינו בסדר עולם (סע"ר כח). יש מדרשי אגדה רבים , ב'לא ידון' , אבל זה ציחצוח פשוטו.

[[לא ידון וגו' - לשאת ולתת בדינם , אם אמחה או לא אמחה , בשגם הם פחותים וגרועים ובשר , ואעפ"י כן הם גוזלים וחומסים , לכן בודאי אמחה.]]

ולא ידון - יש אומרים (ב"ר כו , ו) , שהוא כמו "וישב חרבו אל נדנה" (דה"א כא , כז) , כי הגוף לרוח כנדן , והעד: "אתכרית רוחי" (דנ' ז , טו). רק יהיה ידון - שרש אחר; כמו "אם יעלה לשמים שיאו" (איוב כ , ו) שהוא נח העי"ן , וכמוהו "נשא" (יש' ב , ב) , ורבים אחרים. ויש אומרים (אולי סנה' קח , א) , שמשקלו כמו "וישוב העפר" (יב , ז) - והוא מגזרת "דין" (דב' יז , ח) , כי הרוח דיין בגוף. בשגם - השי"ן כמו "שככה" (תה' קמד , טו); ויהי טעמו: לא יעמד רוחי - שמאתו היתה ― וכן אמר קהלת "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קה' יב , ז) - רק רוח האדם לבדו ― בעבור זה החמס. ועוד , בעבור שהאדם בשר. והוא יגיע עד עת , ויחסר , כאשר ינצח העשוי לעושה. והיו ימיו - יש אומרים (קה"ר א , לז) , שהוא קצב כל האדם (ראה רס"ג תורה); ואם מצאנו יותר , כן מצאנו מעט , רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת , כי הנה שֵם חיה שש מאות (ראה בר' יא , י - יא) , וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות. ובימי פלג חסרו השנים (ראה שם , יח - יט). ומימות דוד עד היום שבעים או שמנים שנה (ראה תה' צ , י). והאמת מה שאמר המתרגם ארמית (ת"א) , שנתן קץ לאדם , כטעם "עוד ארבעים יום" (יונה ג , ד); ואם ישובו ימלטו , ואם לא ישובו ימותו. ואל תשים לבך למספר "ויהי נח בן חמש מאות שנה" (בר' ה , לב) , כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב "וימת תרח בחרן" (בר' יא , לב) , ואחריו "ויאמר יי' אל אברם לך לך" (בר' יב , א); ואנחנו נדע , כי לא מת תרח עד שהיה יצחק בן חמש ושלשים שנה (ראה בר' יא , כו , לב; כא , ה); ורבים כמוהו.

לא ידון - מעלומי העי"ן , מגזרת "וישב חרבו אל נדנה" (דה"א כא , כז); כמו "כי מולים היו" (יהו' ה , ה) , גם "ונמלתם את בשר ערלתכם" (בר' יז , יא); ורבים ככה. בשגם - כמו 'באשר גם'.

ידון - כמו "בגו נדנה" (דנ' ז , טו) , ואם הוא משרש אחר , כי הגוף כנדן לרוח. ויש אומרים , כי ידון - מגזרת 'דין'. וטעם רוחי: בעבור כבוד הרוח על הגוף , כדברי שלמה: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קה' יב , ז). בשר - הוא הגוף , כמו "ויזכור כי "בשר המה" (תה' עח , לט). והיו ימיו - כדברי המתרגם ארמית (ת"א). ויש אומרים (ראה קה"ר א , לז) , כי מאה ועשרים שנה - מועד קצוץ לרוב האדם , כמספר שנות השמש על פי חכמי המזלות. ואיננו נכון , כי הנה שֵם חיה אחר המבול חמש מאות שנה , ובנו - יותר מארבע מאות שנה.

לא ידון רוחי באדם - כמו "ויהי כל העם נדון" (ש"ב יט , י); כלומר: לא אהיה דן עמהם לעולם לפי מעשיהם , שלא אעשה להם לפנים משורת הדין; כי כשאדם חטא , לא רציתי להמיתו מיד ולבראת אחר , וגם כשחטא קין , לא רציתי להורגו , אלא מסרתי לו אות לבלתי הכות אותו (ע"פ בר' ד , טו) , כי בשר המה , רוח הולך ולא ישוב (ע"פ תה' עח , לט) , ולא יוכלו לעמוד על שורת הדין; וגם אֵילוּ בשגם הוא בשר כמו הראשונים , אעשה להם לפנים משורת הדין ואאריך קץ פורענותם מאה עשרים שנה , אולי ישובו; ועל דרך זה תרגם אונקלוס.

בשגם הוא בשר - כמו בְשֶגַם בסגול. ופירש רבנו שלמה: בשביל שגם זאת בו שהוא בשר , ואף על פי כן אינו נכנע מלפני , ומה אם יהיה אש או דבר קשה?! ואין בפירוש הזה טעם או ריח. ורבי אברהם פירש , כי יאמר: לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה , ועוד בעבור שהאדם בשר , ויגיע עד עת ויחסר. והנה הוא כמו 'גם בשהוא בשר'; ומה צורך לטענה הזאת , וידוע "כי בשר המה" (תה' עח , לט) , ונגזר עליהם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר' ג , יט). והנכון בעיני , כי יאמר: לא יעמוד רוחי באדם לעולם , בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ , בעוף ובבהמה ובחיה , ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר , כי האלהים עשה את האדם ישר (ע"פ קה' ז , כט) , להיות כמלאכי השרת בנפש שנתן בו , והמה נמשכו אחרי הבשר , ובתאוות הגופניות "נמשל כבהמות נדמו" (תה' מט , יג); ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו , כי הוא גופני , לא אלהי , אבל יאריך להם אם ישובו; והנה זה כטעם "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב" (תה' עח , לט).

ויאמר יי' לא ידון רוחי באדם לעולם - אמר בלבו , או אמר לנח. ומלת לא ידון - פרשה אדני אבי ז"ל (ראה שרשים: 'דון') מן "יגרה מדון" (מש' טו , יח) , רוצה לומר: לא יהיה רוחי העליוני שנפחתי באדם , לא יהיה במריבה עוד לעולם עם הגוף; כי הגוף נמשך לתאות הבהמות , וזה , באשר הוא בשר , ובתולדת הבשר שקועות וקבועות התאוות , אאריך להם מאה ועשרים שנה , אם יחזרו בתשובה; ואם לאו , אכלה אותם מן העולם. ועוד פרשו בו (ראה ראב"ע) מענין "וישב חרבו אל נדנה" (דה"א כא , כז) , שפרושו: תער החרב. והיתה מלת ידון ראויה להדגש , לחסרון הנו"ן , אלא שבא הנח בה תמורת הדגש , כמו שבא במלת "ויזד יעקב נזיד" (בר' כה , כט). ופירושו: לא יהיה הרוח בתוך נדנו , שהוא הגוף , אלא אוציא אותה ממנו , ואכלה הרוח והגוף. ובבראשית רבה (כו , ו): אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אמר הקדוש ברוך הוא: אינני נותן בהם רוחי , בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים. רבי ינאי ורבי שמעון ריש לקיש , תרויהון אמרין: אין גהינם לעתיד לבא , אלא יום הוא , שהוא מלהט את הרשעים; שנאמר "הנה יום בא בוער כתנור" (ראה מל' ג , יט). ורבנן אמרין: יש גהינם , שנאמר "נאום יי' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם" (יש' לא , ט). רבי יהודה ברבי אלעאי אמר: לא יום ולא גהינם , אלא אש הוא , שהוא יוצא מגופן של רשעים ומלהטתן , שנאמר "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם" (יש' לג , יא). ועוד כתבנו דבר אחר בענין גהינם , בפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בר' א , לא). אמר רבי יהודה ברבי אלעאי (ב"ר כו , ו): לא ידון - עוד; אין הדורות הללו נדונות לפני לעולם. רב הונא בשם רב אחא אמר: לא ידון - בשעה שאחזיר רוחי לנדנה , אין אני מחזיר רוחות אלו לנדניהם. ועוד אמרו (סנה' קז , ב): דור המבול אין חיין לעולם הבא , ואינן נדונין , שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם; לא רוח ולא דין. בשגם - השי"ן פתוחה , כמו "שקמתי דבורה" (שו' ה , ז); ופירוש: באשר גם הוא בשר , כלומר: למה לא ידון רוחי באדם? לפי שגם הוא בשר כמו הבהמות. שאע"פ שיש בו רוח עליונה , הנה גם הוא בשר , והבשר מושך הרוח אל תאוותיו; לפיכך אאריך לאדם הזה מאה ועשרים שנה. אם ישובו , טוב , אקיים אותם בעולם; ואם לאו , אכלה אותם מן העולם; זהו פירוש ימיו: הימים שאאריך לו. וטעם מאה ועשרים לא ידענו , אלא כך היה רצון הבורא.

ידון - מעניין 'דין ומשפט'; או יהיה מעניין 'ריב ומדון'. רוחי - הוא רוח האדם אשר הוא בה אדם , והוא השכל; ויחסה לשם יתעלה , להיותה נאצלת ממנו.

ולפי שכבר נתפשט המנהג הרע הזה באנשים ההם כלם , והשחיתו מעשיהם , עד שלא היתה תשוקתם כי אם לעשות הפעולות המגונות ― כמו שספר אחר זה "וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ" וגו' (להלן , ה) ― אמר השם יתעלה: הנה בלי ספק לא ישפוט השכל שבראתי במין האנושי באדם בשום עת , אם לא אקח בזה עצה; רוצה לומר , שלא ימשל בו השכל בְּדרך שיתנהג האדם בדרך הישרה; או ירצה בזה , שלא ישפוט השכל המשפטים אשר הוא מוכן לשפטם בדברים העיוניים; או ירצה בזה , שלא יריב בשום עת השכל באדם , במה שהתחיל להתנהג באלו המנהגים הפחותים , להדריכו אל ההנהגה אשר יגיע בה אל השלמוּת. והסבה בזה כלו , איך שיפורש מאלו הפירושים , הוא מפני שהעתיד להיות מבני האדם הוא גם כן בשר , ויִמָּצֵא מוכן מפני זה להִמָּשֵך לתאוות הגופיות , עם מה שכבר ילמדו מזה מאלו האנשים הנשקעים באלו הפעולות המגונות , ויגיע זה המנהג הפחוּת לאנשים קצתם אחר קצת ודור אחר דור , עד שלא יתכן שיקנה האדם השלמוּת המכוון בו בבריאתו. ולזה נתן השם ימי הדור ההוא מאה ועשרים שנה , רוצה לומר , שלסוף מאה ועשרים שנה גזר עליהם שימחו בכללם. והנה , בלי ספק , זה המאמר מהשם יתעלה היה לנביא , והוא נח , כמו שסופר בתורה אחר זה (להלן , יג ואי') , ובזה האופן יתכן שתִשְלַם הגבלת זה הזמן , כמו שביארנו בשני מ'מלחמות יי''. והנה הודיע השם יתעלה זאת הגזרה לנביאו , כדי שיודיע אותם זה , וישובו וינצלו מזאת הגזרה הרעה.
ריכוז קישורים