תנ"ך - ויאמר ה' אמחה את־האדם אשר־בראתי מעל פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (בראשית פרק ו פסוק ז)

טקסט וניקוד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (בראשית פרק ו פסוק ז)

טקסט בלבד:

ויאמר ה' אמחה את־האדם אשר־בראתי מעל פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: (בראשית פרק ו פסוק ז)

תיקון קוראים:

ויאמר יהוה אמחה את־האדם אשר־בראתי מעל פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: (בראשית פרק ו פסוק ז)
וַאֲמַר יְיָ אַמחֵי יָת אֱנָשָׁא דִברֵיתִי מֵעַל אַפֵּי אַרעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשׁמַיָא אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדתִּינוּן :

עד - ב' פסוקים דאית בהון 'עד עד ועד': *בר' ו , ז; ז , כג. אמחה - ב': בר' ו , ז; שמ' יז , יד. מאדם עד - בהמה - ד': בר' ו , ז; ז , כג; *במ' ג , יג; תה' קלה , ח. עשיתם - ב' וחסר: *בר' ו , ז; יש' מב , טז. וחד: 'ועשיתם' - יח' לז , יט. עשיתם - ג' (בלישנא): בר' ו , ז; יש' מב , טז; יח' לז , יט.

עשיתם ב' וחס' כי נחמתי כי עשיתם אלה הדברים. וחד ועשיתם לעץ אחד.

אמחה - ב' את זכר עמלק; מאדם עד - בהמה - ד'; עשיתם - ב'.

ויאמר יי' אמחה את האדם - הוא עפר , אביא עליו מים ואמחה אותו (ראה ב"ר כח , ב) , לכך נאמר לשון 'מיחוי'. מאדם ועד בהמה וגו' - אף הם השחיתו דרכם (ראה שם). דבר אחר (ראה ב"ר כח , ו): הכל נבראו בשביל האדם , וכיון שהוא כלה , מה צורך באילו? כי נחמתי כי עשיתים - חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים.

ויאמר יי' אמחה - למלאכים; ויש אומרים: לנח. והנכון בעיני , שהוא דבק עם "לבו" הכתוב למעלה (לעיל , ו).

ויאמר יי' - אל לבו , כמו "אמרתי אני בלבי" (קה' ב , א). ואלה הם דברי משה , כי אחר כן גלה סודו לנח: "קץ כל בשר בא לפני" (להלן , יג). מאדם - הזכיר בתחילה הנכבד , ואחר כן הבהמה; ומלת רמש כוללת "כל רומש על הארץ" (בר' ח , יט): חית השדה וכל רמש חי. כי נחמתי - בעבור שתקנתים כמשפט , וכולם השחיתו דרכם , והנה עותו את אשר תקנתי. ראיתי בספר חכם גדול , כי ויאמר - לשון רכה; והנה מה יעשה בפסוק הזה? גם "ויאמר... אלהים אל הנחש" (בר' ג , יד); "ולאדם אמר" (שם , יז); ו"אל האשה אמר" (שם , טז); ורבים ככה , אין להם מספר.

כי נחמתי כי עשיתים - וכן "נחמתי כי המלכתי את שאול" וגו' (ש"א טו , יא) , וכן "וינחם יי' על הרעה" וגו' (שמ' לב , יד) , וכן "וינחם כרוב חסדיו" (תה' קו , מה) , וכן ביונה (ד , ב) הוא אומר "ארך אפים... וניחם על הרעה"; ומקשים על כל אילו "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" (במ' כג , יט). ויש לך להבין כי בשלש דרכים הנחמה באה: כי פעמים אדם נודר לחבירו לעשות לו טובה או רעה , ומתחרט בעצמו ואינו מקיים ואינו עומד בדיבורו , ואע"פ שיש לאל ידו לעשות , אבל אינו רוצה , וזה כזב שכוזב לו. ופעמים סבור שיכול לעשות לו , ואין לאל ידו לעשות , ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס; ועל אֵילו שתים הוא אומר "לא איש אל ויכזב" , אלא דברו מקים , "ובן אדם ויתנחם" (במ' כג , יט) מחמת שאין לו , והוא כל יכול; ולפי שהיה אומר לו בלק: "מה דיבר יי'"? (במ' כג , יז) - כלומר: חזר מן הברכה לקללה? ולכך ענה לו: "לא איש אל ויכזב" (במ' כג , יט) - שלא יעמוד בדיבורו , כי כל דבריו אמת , "ובן אדם ויתנחם" (שם) - מחמת שאינו יכול להעמיד , כי לא קצרה ידו. אבל יש נחמה שלישית , שאינה באה מחמת הנודר , אלא מחמת אותן שנודרין לו , כגון אם ידבר הקדוש ברוך הוא על גוי וממלכה להרע להם , כמו על אותם של נינוה , ודאי מדעת כן הוא אומר: אם יעמדו במרדן; ואם שבו , ישוב מחרון אפו ויטיב להם , ודברו הוא אמת. וכן הפך: אם אמר להטיב להם והם קילקלו; וזהו כבודו של מעלה. וכן כשברא הקדוש ברוך הוא אדם , לכבודו בראו ולשמשו , כמה שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (יש' מג , ז); וכיון שקילקלו , הריני עושה עצמי כאילו נחמתי , ואמחם , ומכל מקום החֲזָרָה - מהם באה. וכך שאול כשהמליכו , מדעת כך שלא יעבור על רצונו של מקום; והוא פשע , ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמנחם; ואעפ"י שידע מתחילה שיקלקלו , כי הכל גלוי לפניו , בראם כדי שיוסרו בהם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

ויאמר יי' - אמר בלבו , או אמר לנח. אמחה את האדם אשר בראתי - את האדם , ולא כל האדם , שהרי נשאר נח ובניו. ובבראשית רבה (כח , ב): למה במים? אמר רבי ברכיה: כלום בראתי את האדם , אלא מן העפר; מי ממחה את העפר? הלא המים! מאדם עד בהמה - ובכלל בהמה - חיה (ראה חולין ע , ב). ורמש - הם קטני החיים , כמו שפירשנו (בר' א , כו). ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכלם נבראו בשביל האדם , ואם אין אדם , מה צורך להם? ועוד , כיון שהיו המים על פני האדמה , לא היו יכולים להנצל הבהמות והחיות והעופות אם לא על ידי מופת , ואין השגחת האל עליהם אלא על המין; והמין לא נמחה , שהרי צוה לנח על קיומו. ואם תאמר: למה היה המבול על פני כל הארץ; יהיה במקום מושב בני אדם? אם היה כן , היו נסים בני אדם מפני המים למקום שלא היו בו המים; לפיכך כֻסו גם ההרים (ע"פ בר' ז , כ) , כדי שלא יעלו בני אדם על ההרים הרמים להנצל שם. ומרבותינו ז"ל שאמרו (ב"ר כח , ח) , כי גם הבהמות והחיות והעופות קלקלו מין בשאינו מינו , והאל ברא אותם כל אחד למינו (ראה בר' א , כא , כה) , והנה עשו כנגד מעשה האל. ומהם אמרו כטעם הראשון שכתבנו: אמר הקדוש ברוך הוא: כלום בראתי בהמה וחיה , אלא בשביל האדם; אם אין אדם , בהמה למה?

ויאמר יי' - הנה אמר זה לנח , כמו שנזכר בתורה אחר זה (להלן , יג); או יהיה זה על דרך האמירות הנזכרות במעשה בראשית , שלא נאמרו לנביא , אבל היתה ההוראה בהם הרצון לבד , כמו "ויאמר אלהים יהי אור" (בר' א , ג) וחביריו. (חלק ראשון:) "אלה תולדות נח" וגו' (ו , ט) עד סוף ספור עניין המבול (בר' ט , יז).

וכראות השם יתעלה זה המנהג הרע אשר נשקעו בו האנשים כולם בעת ההוא , ושכבר ימּשך מזה המּנע השלמוּת המכוון באדם , גזר שימחו כל הדור ההוא באופן שנמחו עמם שאר הבעלי חיים. ונח נמלט , כי הוא לבדו היה צדיק בדור ההוא , ולזה מצא חן בעיני יי' והשגיח בו להצילו , כמו שזכר אחר זה (להלן , ט ואי'). ואמנם חויב שיִפָּסֵד זה הדור הרע מצד ההשגחה על נח וזרעו , ומצד ההשגחה על המין האנושי בכללו , כמו שהיה אורך החיים הנפלא הנזכר בזה הספור להשגחה על המין האנושי בכללו. וכבר ביארנו דרכי ההשגחה האלהית באדם ושרשיה ברביעי מ'מלחמות יי'' , ובביאורנו לספר איוב (ביאור דברי המענה לב , ו - לג , לג; לד , א - לז; ועוד). וראוי שתדע שהבהמה והרמש והעוף לא נמחו להשחתת דרכם , כי אינם בעלי שכל , שיהיה ראוי בהם הגעת העונש; ואמנם השיגם העונש מפני עונש הדור ההוא , רוצה לומר , כי מפני שנגזר עליהם שימחו במבול מים , הנה כבר נמשך מזה הפסד הבעלי חיים הנמצאים ביבשה. ואולם זכר היותם נמחים עם האדם , כי ההשגחה האלהית השגיחה מפני זה בשמירת אלו המינים , להיותם הכרחיים לאדם , ולכן צוה נח לעשות התיבה , שימלט בה הוא ואלו המינים בכללם מהבעלי חיים. אמרו בבראשית רבה (כח , ו) , שזה משל למלך , שהיה משיא בנו , ועשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה. כעס המלך על בנו , והרגו; מה עשה? נכנס לתוך החופה והתחיל לשבר הקנים , ובחציאות , ולקרוע בכלאות. אמר המלך: כלום לא עשיתי אלא בשביל בני? בני אבד וזו קיימת? לפיכך: מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים. הנה כבר הורו לך , שהִמָּחוֹת הבעלי חיים האלו לא היה כי אם מפני המחות האדם. ואולם התועלות המגיעות מהפרשה הזאת כבר העירונו עליהם בביאורינו בה , ואם באנו למנותם , רבו מלמנות , כי אין בה דבר שלא יהיה נפלא התועלת בדעות , ולזה יהיה מנין התועלות בה מביא לכפול דברינו , וזה בלתי ראוי. והנה מה שהיה מהתועלות האלו במדות - כבר זכרנום עם המאמר בהם. ובכאן נשלם לנו הביאור בזאת הפרשה , רוצה לומר: פרשת בראשית , באופן שלם ונאות מאד לאמת וללשון , כמו שתראה. והיתה השלמתו בזמן קצר מאד , עם מה שהשיגנו בזה מהקושי החזק , מפני הפירושים שמצאנום לקודמים אשר בזאת הפרשה , אשר הם כמעט שהיו סבה אל הרחקתנו מהשגת האמת בה , כמו שיתבאר למי שיראה דברינו ודבריהם; והתהלה לאל אשר עזרנו. והנה היתה השלמתו בסוף חדש אב משנת השמונים ושמנה לפרט האלף הששי ליצירה. (חלק ראשון: "אלה תולדות נח" וגו' עד סוף ספור עניין המבול; בר' ו , ט - ט , יז).
ריכוז קישורים