תנ"ך - וימח את־כל־היקום׀ אשר׀ על־פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים וימחו מן־הארץ וישאר אך־נח ואשר אתו בתבה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה: (בראשית פרק ז פסוק כג)

טקסט וניקוד:

וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם׀ אֲשֶׁר׀ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: (בראשית פרק ז פסוק כג)

טקסט בלבד:

וימח את־כל־היקום׀ אשר׀ על־פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים וימחו מן־הארץ וישאר אך־נח ואשר אתו בתבה: (בראשית פרק ז פסוק כג)

תיקון קוראים:

וימח את־כל־היקום׀ אשר׀ על־פני האדמה מאדם עד־בהמה עד־רמש ועד־עוף השמים וימחו מן־הארץ וישאר אך־נח ואשר אתו בתבה: (בראשית פרק ז פסוק כג)
וּמחָא יָת כָּל יְקוּמָא דְּעַל אַפֵּי אַרעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשׁמַיָא וְאִיתמְחִיאוּ מִן אַרעָא וְאִשׁתְּאַר בְּרַם נֹחַ וּדעִמֵיהּ בְּתֵיבְתָא :

עד - ב' פסוקים דאית בהון 'עד עד ועד': *בר' ו , ז; ז , כג. היקום - ג': *בר' ז , ד , כג; *דב' יא , ו. מאדם עד - בהמה - ד': בר' ו , ז; ז , כג; *במ' ג , יג; תה' קלה , ח.

היקום ג' ומחיתי את כל היקום וימח את כל היקום ואת כל היקום. ב' פס' דאית בהון עד עד ועד אמחה את האדם וימח את כל היקום. וחלופיהון חד פסוק ועד ועד עד ועכברי הזהב. ותלתה פסוק' חלוף ועד ועד ועד ויחרימו את כל אשר ויתפשט יהונתן ולא נעדר להם מן הקטן.

וימח - ל'; היקום - ג'; מאדם עד - בהמה - ד'; וימחו - ל'; וישאר - ל'; ואשר אתו - ל'.

וימח - לשון 'וַיִּפְעַל' , ואינו לשון 'וִַפָּעֵל' , והוא מגזרת 'וַיִּבֶן' 'וַיִּפֶן'. וכן כל תיבה שסופה ה"י , כגון: בנה , פנה , מחה , קנה , כשהוא נותן וי"ו יו"ד בראשו , נקוד חירק תחת יו"ד. אך נח - לבד נח , זהו פשוטו. ומדרש אגדה (תנח' נח ט): גונח דם מטורח הבריות והבהמות והחיות. ויש אומרים (שם) , שאיחר מזונות לארי והכישו , ועליו נאמר: "הן צדיק בארץ ישלם" (מש' יא , לא).

והנה נמחו הכל , ונמחה שמם מן הארץ , כי אין להם זרע , ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו. והנה זאת תשובה גמורה על חסירי דעת מאחינו , האומרים , כי לא היה המבול בכל הארץ.

וטעם וימח: להזכיר שלא נשאר , כי אם נח ואשר אתו בתיבה , ומחות הזֵכֶר - שלא הניח בן תחתיו.

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה - אחר שאמר "ויגוע כל בשר" (לעיל , כא) , ואמר "כל אשר בחרבה מתו" (לעיל , כב) , הוסיף לאמר וימח , שנמחו הגופות ויהיו למים , כענין "ומחה אל מי המרים" (במ' ה , כג) , כי היו המים רותחין , כדברי רבותינו (סנה' קח , ב); אבל אם כן יהיו הדגים מתים. ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבא (ב"ר לב , יא): "מכל אשר בחרבה" (לעיל , כב) - ולא דגים שבים; ויש אומרים: אף הן בכלל מאספין (ראה צפ' א , ג) , אלא שברחו לאוקיאנוס; ומכל מקום נצלו הדגים. ושני הדעות האלו אפשריים , כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים , ויחממו עליוניהם בלבד , והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם , או כדברי 'יש אומרים' , שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס , ובורחים שם בהרגישם רתיחת המים ונצלו מהם שם; ואפילו אם ימותו כולם , הנה מרבית הדגה באוקינוס היא , ושם לא ירד מבול , כמו שנאמר "ויהי הגשם על הארץ" (לעיל , יב) , ומשם נצלו הדגים , שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע , ונאמר בברית "הנני מקים את בריתי אתכם... ואת כל נפש החיה... בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה" (בר' ט , ט - י) , ולא הזכיר דגי הים. וימחו מן הארץ - פירשו (ראה ראב"ע ורד"ק) הכֶּפֶל לומר , כי נשכח זכרם , שאין להם זרע. ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל? אולי מפני העופות ומקצת השרץ , לאמר שלא נשאר בהם בצים בכל עץ או תחת הארץ , כי הכל נמחו. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה , כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמחו מן הארץ , לא נשאר רק נח. ורבותינו דרשו (סנה' קח , א): וימח - בעולם הזה , וימחו מן הארץ - לעולם הבא; עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים , וכבר רמזתי סודה (בר' ו , יג).

וימח - מבנין הקל , מן 'מחה' , בשקל "וישע יי'" (בר' ד , ד) - מן "שעה" (שם , ה). והוא פעל יוצא. ופירוש , כי האל מחה במי המבול את כל היקום. וימחו מן הארץ - אמר וימחו אחר שאמר וימח , בעבור האדם , רוצה לומר , שנמחו מכל וכל , שלא נשאר מהם שום זכר ושום בנין שבנו , שיאמרו אחר המבול: זה הבנין בנה פלוני אשר מת במבול; כי הכל נמחה במי המבול , לא נשאר אלא נח ואשר אתו. ורבותינו ז"ל דרשו (סנה' קח , א): וימח - בעולם הזה; וימחו מן הארץ - לעולם הבא.

וכשהגיעו שבעת הימים התחילו לרדת מי המבול. וזה היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח , בחדש השני , והוא אייר לפי הנראה לי , כי ניסן הוא ראש לחדשים , כמו שנזכר בתורה (שמ' יב , ב); עם שהזמן הזה היה יותר נכון להיות בו זה המופת ממרחשון , כי תקופת ניסן לחה ותקופת תשרי יבשה , והשם יתעלה עושה המופתים תמיד בסבות היותר נאותות , כמו שזכרנו במה שקדם (בה"פ בר' ה , לב) והנה ידעת שכבר נחלקו בזה העניין רבי אליעזר ורבי יהושע (ר"ה יא , ב). וספר שאז נתהוו המים הויה נפלאה בבטן הארץ ובחלק האמצעי מהאויר , עד שנתכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים. וספר שבעצומו של יום ― ביום אשר צוה השם לנח שיכנס בתיבה , ויכניס עמו ממיני הבעלי חיים מה שצוהו השם יתעלה ― השלים נח דבר השם , כדי שיראו זה כל האנשים אשר בדור ההוא , וישובו אל השם וירחמם (ע"פ יש' נה , ז). וזכר שכבר הגין השם יתעלה עליו , והשגיח בו בדרך שלא קרהו נזק בהיותו בתיבה , לא ממי המבול , ולא מהחיות אשר הכניס עמו בתיבה , ולא מהאנשים אשר היו מחוץ. והנה השלים זה הספור והפליג להאריך בו , לרוב התועלת המגיע ממנו , ולזה דקדק במספר הימים אשר ירד הגשם בלי הפסק , ובשאר הפרטים , לישב יותר בלבנו אמתת זה הספור , כי כבר נאמין יותר בספורים , כשסופר מעניינם פרטים רבים.
ריכוז קישורים