וסוכה
תהיה
לצל
יומם
מחורב
-
ויסכך
על
הר
ציון
מן
האומות
שנמשלו
לחורב
בציון
,
דכתיב
"בחורב
בציון
שאון
זרים
תכניע"
(יש'
כה
,
ה).
ולמחסה
ולמסתור
מזרם
וממטר
-
'מחסה'
הוא
שאדם
שוכן
תחת
צל
שלא
תלהטהו
חמה
,
שלא
יתפחמו
פניו;
מחסה
בלעז
'אַפְרְיִימַנְט';
ובכל
מקום
שאתה
מוצא
'חסיון'
,
אתה
מוצא
'צל'
,
וכן
הוא
אומר
"בואו
חסו
בצילי"
(שו'
ט
,
טו);
וכן
הוא
אומר
"אשר
באת
לחסות
תחת
כנפיו"
(רות
ב
,
יב);
וכן
"ותחת
כנפיו
תחסה"
(תה'
צא
,
ד);
למדנו
ש'חסיון'
הוא
שאדם
יושב
תחת
צל.
וזה
פתרון
למחסה
ולמסתור
מזרם
וממטר:
למחסה
ולמסתור
יהיה
הקדוש
ברוך
הוא
על
"כל
מכון
הר
ציון"
(לעיל
,
ה)
,
מן
האומות
שנמשלו
לזרם
ולמטר
,
דכתיב
"כי
רוח
עריצים
כזרם
קיר"
(יש'
כה
,
ד).
ואימתי
נתקיים
מקרא
הזה?
כשצר
סנחריב
וינופף
ידו
על
הר
בת
ציון
גבעת
ירושלם
(ע"פ
יש'
י
,
לב)
,
והגין
יי'
בעד
יושבי
ירושלם.
(מדרש
חכמים
על
פרקים
א
-
ד)
לפי
שמתחילת
הספר
עד
כאן
ראיתי
כל
העניין
מחובר
מקרא
אחר
חבירו
כקרסים
בלולאות
,
ואילו
באתי
ליתן
מדרש
ביניהם
הייתי
מפריד
בין
מקרא
לחבירו
ובין
מליצה
לרעותה
,
ויתפרדו
איש
מעל
אחיו;
ואתנה
לבי
לחבר
כל
העניין
לפי
פשוטו
,
ואשיבה
ידי
לפרשו
לפי
מדרשו
שדרשו
בו
חכמינו
זכרונם
לברכה
ועליהם
השלום
וטל
אורות.
"שמעו
שמים
והאזיני
ארץ"
(א
,
א)
-
היה
רבי
מאיר
אומר
(ספ"ד
שו):
כשהיו
ישראל
זכאין
היו
מעידין
בעצמן
,
שנאמר
"ויאמר
יהושע
עדים
אתם
בכם"
(הו'
כד
,
כב).
קילקלו
בעצמן
,
שנאמר
"סבבוני
בכחש
אפרים"
(הו'
יב
,
א)
,
העיד
בהם
שבט
יהודה
ובנימן
,
שנאמר
"ועתה
יושבי
ירושלם
ואיש
יהודה
שפטו
נא
ביני
ובין
כרמי"
(יש'
ה
,
ג).
קלקלו
שבט
יהודה
ובנימן
,
שנאמר
"בגדה
יהודה"
(יר'
ג
,
ח)
,
העידו
בהם
הנביאים.
קלקלו
הנביאים
,
שנאמר
"ויהיו
מלעיבים
במלאכי
אלהים"
(דה"ב
לו
,
טז)
,
העיד
בהם
השמים
והארץ;
ב'ספרי'
בפרשת
האזינו
(שו).
משל
למלך
שמסר
בנו
לפידגוג
,
להיות
יושב
ומשמרו.
אמר
אותו
הבן:
כסבור
אבא
שמועיל
כלום
שמסרני
לפידגוג!?
הרי
אני
יושב
ומשמרו
כדי
שיאכל
וישתה
וישן
,
ואלך
אני
ואעשה
צרכיי.
אמר
לו
אביו:
אף
אני
לא
מסרתיך
לפידגוג
,
אלא
כדי
שלא
יהא
זז
ממך.
כך
אמר
להם
משה
לישראל:
סבורים
אתם
לברוח
מן
הארץ
ומתחת
כנפי
השכינה!?
ולא
עוד
,
אלא
שהשמים
כותבין
,
שנאמר
"יגלו
שמים
עוונו"
(איוב
כ
,
כז).
ומניין
שהארץ
מודעת?
שנאמר
"וארץ
מתקוממה
לו"
(שם);
בסיפרי
פרשת
האזינו
(שו).
היה
רבי
מאיר
אומר:
משל
למלך
שהיו
לו
אפיטרופין
במדינה
,
השלים
להם
את
שלו
ומסר
להם
בנו.
אמר
להם:
כל
זמן
שבני
עושה
רצוני
,
היו
מעדנין
אותו
ומאכילין
ומשקין
אותו
,
וכשאין
בני
עושה
רצוני
,
אל
יטעום
כלום
משלי.
כך
בזמן
שישראל
עושין
רצונו
של
מקום
,
מה
נאמר
בהן?
"יפתח
יי'
לך
את
אוצרו
הטוב"
(דב'
כח
,
יב);
וכשאין
עושין
רצונו
של
מקום
,
מה
נאמר
בהן?
"ועצר
את
השמים"
(דב'
יא
,
יז).
רבי
נחמיה
אומר:
משל
למלך
שיצא
בנו
לתרבות
רעה;
התחיל
לקבול
עליו
באחיו
,
והתחיל
לקבול
עליו
באוהביו
,
והתחיל
לקבול
עליו
בשכיניו
,
והתחיל
לקבול
עליו
בקרוביו;
לא
זז
האב
ההוא
לקבול
עד
שאמר
לשמים:
למי
אקבול
עליך
חוץ
מאילו?
לכך
נאמר:
"שמעו
שמים"
-
אמר
להם
הנביא
לישראל:
הסתכלו
לשמים
שבראתי
לשמשכם
,
שמא
קילקלו
את
מידתן?
שמא
גלגל
חמה
אינו
עולה
מן
המזרח
ומאיר
לעולם?
ולא
עוד
,
אלא
ששמח
לעשות
רצוני
,
דכתיב
"והוא
כחתן
יוצא
מחופתו"
וגו'
(תה'
יט
,
ו).
"ותשמע
הארץ"
(דב'
לב
,
א)
-
הסתכלו
בארץ
שבראתי
לשמשכם
,
שמא
שינתה
מידתה?
שמא
זרעתם
ולא
צמחה?
או
שמא
זרעתם
אותה
חטים
וצמחה
שעורים?
או
שמא
פרה
אינה
דשה
וחורשת
,
או
חמור
אומר:
איני
טוען
היום?
כן
בים
הוא
אומר
"האותי
לא
תיראו
נאם
יי'
אם
מפני
לא
תחילו
אשר
שמתי
חול
גבול
לים
חק
עולם
לא
יעברנהו"
(יר'
ה
,
כב)
-
שמשעה
שגזרתי
עליו
,
שמא
שינה
את
מידתו
,
ואמר
אעלה
ואציף
את
העולם
על
יושביו
לשעה
קלה?
לא!
כעניין
שנאמר
"ואשבור
עליו
חקי
ואשים
בריח
ודלתים"
(איוב
לח
,
י)
,
ואומר
"עד
פה
תבוא
ולא
תוסיף"
(שם
,
יא);
ולא
עוד
,
אלא
שמצטער
ואינו
יודע
מה
לעשות
,
שנאמר
"ויתגעשו
ולא
יוכלו
המו
גליו
ולא
יעברנהו"
(יר'
ה
,
כב).
והרי
דברים
קל
וחומר:
ומה
אילו
שנבראו
לא
לשכר
ולא
להפסד
,
שאם
זוכין
אין
מקבלין
שכר
,
ואם
חוטאין
אין
מקבלין
פורענות
,
ולא
נבראו
אלא
לתשמישן
של
בריות
,
לא
שינו
את
מידתן
,
אתם
שאם
זכיתם
מקבלין
שכר
,
ואם
חטאתם
מקבלין
פורענות
,
ואתם
חסים
על
בניכם
ועל
בנותיכם
,
על
אחת
כמה
וכמה
שאתם
צריכין
שלא
תשנו
מידתכם.
דבר
אחר:
"האזינו
השמים"
(דב'
לב
,
א)
-
היה
רבי
בנאה
אומר
(ספ"ד
שו):
בזמן
שאדם
מתחייב
אין
פושטין
בו
יד
אלא
העדים
תחילה
,
שנאמר
"יד
העדים
תהיה
בו
בראשנה"
(דב'
יז
,
ז);
ואחר
כך
בני
אדם
ממשמשין
ובאין
,
שנאמר
"ויד
כל
העם
באחרונה"
(שם).
כך
,
בזמן
שאין
ישראל
עושין
רצונו
של
מקום
,
מה
נאמר
בהן?
"ועצר
את
השמים"
(דב'
יא
,
יז)
,
ואחר
כך
פורעניות
ממשמשות
ובאות
,
שנאמר
"ואבדתם
מהרה"
(שם).
ובזמן
שישראל
עושין
רצונו
של
מקום
,
מה
נאמר
בהן?
"ביום
ההוא
אענה
נאם
יי'
אענה
את
השמים
והם
יענו
את
הארץ.
והארץ
תענה
את
הדגן
ואת
התירוש
ואת
היצהר"
(הו'
ב
,
כג
-
כד).
דבר
אחר:
"האזינו
השמים"
-
לפי
שהיה
קרוב
לשמים
,
אמר
"האזינו
השמים";
ולפי
שהיתה
הארץ
רחוקה
ממנו
,
אמר
"ותשמע
הארץ".
בא
ישעיה
ואמר
"שמעו
שמים"
-
שהיה
רחוק
מן
השמים;
"והאזיני
ארץ"
-
שהיה
קרוב
לארץ.
דבר
אחר:
לפי
שהשמים
מרובים
,
פתח
בהם
בלשון
מרובה
"האזינו
השמים";
ולפי
שהארץ
מועטת
פתח
לה
בלשון
מועט
"ותשמע
הארץ";
בא
ישעיה
וסמך
את
הדבר
המרובה
למרובין
,
ואת
המועטת
למועטין.
וחכמים
אומרים:
אין
הדבר
כן!
אלא
,
כשהעדים
באין
ומעידין
,
אם
נמצאו
דבריהן
מכוונין
-
עידותן
קיימת
,
ואם
לאו
-
אין
עידותן
קיימת.
כך
,
אילו
אמר
משה
"האזינו
השמים"
ושותק
,
היו
השמים
אומרים:
לא
שמענו
אלא
בהאזנה;
אילו
אמר
משה
"ותשמע
הארץ"
,
היתה
הארץ
אומרת:
לא
שמעתי
אלא
בשמיעה;
בא
ישעיה
וסמך
האזנה
לארץ
ושמיעה
לשמים.
דבר
אחר:
"האזינו
השמים"
-
על
שם
שניתנה
תורה
מן
השמים
,
שנאמר
"אתם
ראיתם
כי
מן
השמים
דברתי
עמכם"
(שמ'
כ
,
יט).
"ותשמע
הארץ"
-
שעליה
עמדו
ישראל
ואמרו
"כל
אשר
דבר
יי'
נעשה
ונשמע"
(שמ'
כד
,
ז).
דבר
אחר:
"האזינו
השמים"
-
שלא
עשו
מצוות
שניתנו
להם
מן
השמים:
עיבור
שנים
וקביעות
חדשים
,
שנאמר
"והיו
לאותות
ולמועדים"
(בר'
א
,
יד).
"ותשמע
הארץ"
-
שלא
קיימו
מצות
שניתנו
להם
בארץ:
לקט
שיכחה
ופיאה
,
תרומות
ומעשרות
,
שמיטות
ויובלות.
משה
העיד
בהן
שני
עדים
שהן
קיימין
לעולם;
אמר:
אני
בשר
ודם
ואיני
חי
לעולם
,
אם
רצו
ישראל
לומר:
לא
קיבלנו
את
התורה
,
מי
מכחישן?
לפיכך
העיד
בהן
שני
עדים
שהן
קיימין
לעולם.
(פר"כ
טו
,
ז:)
"איכה
היתה
לזונה
קריה
נאמנה"
(א
,
כא)
-
חדוותא
יקרתא
מרכבתא.
רבי
פנחס
בשם
רבי
אושעיא:
ארבע
מאות
ושמונים
בתי
כניסיות
היו
בירושלם
,
וכל
אחת
היה
בה
בית
ספר
למשנה
ובית
ספר
לתלמוד
,
וכולן
עלה
אספסינוס
והחריבן...
"ויגל
את
מסך
יהודה
ותבט
ביום
ההוא
אל
נשק
בית
היער"
(יש'
כב
,
ח).
"מלאתי
משפט"
-
כגון
משנתו
שלרבי
חייא
ושלרבי
אושעיא
ושל
בר
קפרא.
"צדק
ילין
בה"
-
אמר
רבי
יהודה
בר
סימון:
מעולם
לא
לן
אדם
בירושלם
ובידו
עון;
הא
כיצד?
תמיד
של
שחר
היה
מכפר
על
עבירות
שנעשו
בלילה
,
ותמיד
של
בין
הערבים
מכפר
על
עבירות
שנעשו
ביום.
"ועתה
מרצחים"
-
הא
עבדון
קטולא:
הרגו
את
אוריה
,
הרגו
את
זכריה.
(פר"כ
טו
,
ח):
"כספך
היה
לסיגים"
(א
,
כב)
-
בראשונה
היו
משתמשין
במטבעות
של
כסף
,
משרבו
הרמאין
היו
משתמשין
במטבעות
של
נחושת
מצופין
כסף.
חד
מינהון
אזיל
לבי
צרפא
,
ושמע
קלא
אומר
לבר
בייתיה:
הנחש
ליה;
אף
הוא
אזיל
למיזבן
קסיס
דחמר
מן
קפילא
,
ושמעו
קליה
אמר
לבר
בייתיה:
מזוג
ליה
-
"כספך
היה
לסיגים
סבאך
מהול
במים".
"שריך
סוררים"
(א
,
כג)
-
כולם
אוהבים
את
הגזל.
"חברי
גנבים"
-
שהיו
מתחברין
לגנבים.
אמר
רבי
ברכיה
(פר"כ
טו
,
ט):
מעשה
באשה
אחת
שנגנב
מיחם
שלה
,
ובאת
לקבול
עליו
לפני
הדיין
ומצאתו
שפות
על
גבי
כירתו.
מעשה
באדם
אחד
שנגנב
טליתו
,
ובא
לקבול
עליו
לפני
הדיין
ומצאו
מוצע
על
גבי
מטתו.
אמר
רבי
לוי
מעשה
באשה
אחת
שכבדה
לדיין
ונתנה
לו
מנורה
אחת
של
כסף
,
והלך
אנטריקוס
שלה
וכבדו
שיח
אחת
של
זהב;
למחר
אתת
ואשכחת
דינא
הפוך
,
ואמרה:
מרי
,
ינהר
דינא
קמך
כמנרתא!
אמר:
ומה
אעשה?
יכבה
שיח
את
המנורה.
"כולו
אוהב
שחד
ורודף
שלמונים"
-
שלם
לי
בדיני
,
ואנא
בדינך.
"יתום
לא
ישפוטו"
-
רבי
אלעזר
ורבי
יוחנן
אמרי:
בראשונה
היה
אדם
מת
בירושלם
,
והיה
ממנה
אפיטרופין
על
היתומין
,
והיתה
אלמנה
תובעת
כתובתה
אצל
היתומין
,
והיו
הולכין
אצל
הדיין
,
ומוצאין
אותו
חשוד
עם
האפיטרופין.
רבי
יוחנן
אמר:
בראשונה
היה
אדם
עולה
לדון
בירושלים
,
והיה
הדיין
אומר
לו:
בקע
לי
שתי
בקיעות
של
עצים
,
מלא
לי
שתי
חביות
שלמים;
והיו
יציאותיו
כלים
,
והיה
יוצא
משם
בפחי
נפש;
והיתה
אלמנה
פוגעת
בו
ואומרת
לו:
מה
נעשה
בדינך?
ואומר
לה:
יצא
משם
בפחי
נפש
ולא
הועיל
כלום.
אמרה:
אם
זה
כן
,
אני
שאני
אלמנה
על
אחת
כמה
וכמה;
לקיים
מה
שנאמר
"יתום
לא
ישפוטו
וריב
אלמנה
לא
יבוא
אליהם".
"לכן
נאם
האדון
יי'
צבאות"
(א
,
כד)
-
אמר
רבי
שמואל
בר
נחמני
(פר"כ
טו
,
י):
כל
מקום
שנאמר
כלשון
הזה
-
עוקר
,
מוציא
דיורין
ומכניס
דיורין;
ואב
שבכולן:
הנה
"ארון
הברית
אדון
כל
הארץ
עובר
לפניכם
בירדן"
(יהו'
ג
,
יא)
-
עוקר
כנעניים
ומכניס
ישראל.
"אביר
ישראל"
-
אמר
רבי
תנחום
בר
חנילאי:
תוקפיהון
דישראל;
ורבנן
אמרין:
"אביר
ישראל"
בפני
האומות.
(פר"כ
טו
,
יא:)
"הוי
אנחם
מצרי
ואנקמה
מאויביי"
-
רבי
יהודה
ורבי
נחמיה;
רבי
יהודה
אומר:
היו
לאדם
עשרה
זהובים
,
היה
עוקף
עליו
ונוטלן
ממנו;
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
עלי
לשלם
גמולו
,
ליפרע
מאותו
האיש.
רבי
נחמיה
אומר:
"הוי
אנחם
מצרי"
-
שנים;
"ואנקמה
מאויביי"
-
שתים:
אילו
ארבע
מלכיות.
"ואשיבה
שופטיך
כבראשונה"
(א
,
כו)
-
זה
משה
ואהרן;
"ויועציך
כבתחילה"
-
זה
דוד
ושלמה;
"ואחרי
כן
(בנוסחנו:
אחרי)
יקרא
לך"
וגו'.
"רחצו
הזכו...
חדלו...
למדו...
דרשו...
אשרו...
שפטו...
וריבו...
לכו
נא"
בית
התפילה
"ונווכחה"
(א
,
טז
-
יח)
-
בראש
השנה
(ראה
ירוש'
ר"ה
ד
,
ז
[נט
,
ב]):
עשרה
,
כנגד
עשרה
זכרונות.
"אם
יהיו
חטאיכם
כשנים"
-
נכתמים
כצבועין
הללו
,
"כשלג
ילבינו".
דרש
רבא
(שבת
פט
,
ב):
מאי
דכתיב:
"לכו
נא
ונווכחה
יאמר
יי'"?
"לכו
נא"?
'בואו
נא'
מיבעי
ליה!
"יאמר
יי'"?
'אמר
יי''
מיבעי
ליה!
לעתיד
אומר
להן
הקדוש
ברוך
הוא
לישראל:
"לכו
נא
ונוכחה"
,
אומרין
לפניו:
רבונו
של
עולם
,
אצל
מי
נלך?
נלך
אצל
אברהם
,
שאמרת
לו
"ידוע
תדע
כי
גר
יהיה
זרעך"
(בר'
טו
,
יג)
,
ולא
ביקש
רחמים
עלינו?
נלך
אצל
יצחק
,
שבירך
עשו
ואמר
לו
"והיה
כאשר
תריד"
(בר'
כז
,
מ)?
נלך
אצל
יעקב
,
שאמרת
לו
"אנכי
ארד
עמך
מצרימה"
(בר'
מו
,
ד)
,
ולא
ביקש
רחמים
עלינו?
"יאמר
יי'"
-
אומר
להם
הקדוש
ברוך
הוא:
הואיל
ותליתם
עצמיכם
בי
,
"אם
יהיו
חטאיכם
כשנים
כשלג
ילבינו".
"אם
תאבו
ושמעתם"
(א
,
יט
-
כ)
-
מהו
"אם
תאבו"?
אמר
רבי
אליעזר
(דב"ר
ד
,
ב):
הסייף
והספר
ירדו
כרוכין
זה
בזה
משמים.
אמר
להן
הקדוש
ברוך
הוא:
אם
תעשו
מה
שכתוב
בזה
,
אתם
ניצולים
מן
הסייף
הזה
,
ואם
לאו
,
אתם
נהרגים
בזה;
לקיים
מה
שנאמר
"חרב
תאכלו".
רבי
אומר:
"אם
תאבו"
-
למה
הדבר
דומה?
לעבד
שאמר
לו
רבו:
הרי
מונייק
של
זהב
,
והרי
כבלים
של
ברזל;
אם
אתה
עושה
רצוני
ונחת
רוחי
,
הרי
מונייק
של
זהב
,
ואם
לאו
,
הרי
כבלים
של
ברזל.
"חרב
תאכלו
כי
פי
יי'
דבר"
-
והיכן
דבר?
"והבאתי
עליכם
חרב"
(וי'
כו
,
כה).
"איכה
היתה
לזונה"
(א
,
כא)
-
איך
נהפכה
במעשיה
להיות
תועה
"קריה
נאמנה"
,
מליאה
עושי
"משפט"
-
שמלאתיה
מאנשי
אמת.
(פר"כ
כא
,
ד:)
"והיה
באחרית
הימים
נכון
יהיה"
וגו'
(ב
,
א)
-
אמר
רבי
פנחס
בשם
רבי
יוחנן:
עתיד
הקדוש
ברוך
הוא
להביא
סיני
ותבור
וחרמון
וכרמל
ובשן
ולבנות
בית
המקדש
עליהן.
אמר
לו
רבי
חנינא:
עד
כאן
דייך?
אלא
בית
המקדש
אומר
שירה
,
וההרים
עונין
אחריו;
מה
טעם?
"ונשא
מגבעות"
-
ואין
'ונשא'
אלא
שירה
,
כמה
דאת
אמר
"וכונניהו
שר
הלוים
במשא"
(דה"א
טו
,
כב).
"כי
הנה
האדון
יי'
צבאות
מסיר"
וגו'
(ג
,
א
-
ה)
-
כי
אתא
רב
דימי
אמר
(חגיגה
יד
,
א):
שמונה
עשר
קללות
קילל
ישעיה
את
ישראל
,
ולא
נתקררה
דעתו
עד
שאמר
להם
המקרא
הזה:
"ונגש
העם
איש
באיש
ואיש
ברעהו
ירהבו
הנער
בזקן
והנקלה
בנכבד".
אילו
הן
שמונה
עשר:
"משען
ומשענה"
-
"משען"
-
אילו
בעלי
מקרא;
"משענה"
-
אילו
בעלי
משנה
,
כגון
רבי
יהודה
בן
תימא
וחביריו;
"כל
משען
לחם"
-
אילו
בעלי
תלמוד
,
שנאמר
"לכו
לחמו
בלחמי"
(מש'
ט
,
ה).
"כל
משען
מים"
-
אילו
בעלי
אגדה
,
שמושכת
לבו
של
אדם
כמים;
"גיבור"
-
זה
בעל
שמועות;
ו"איש
מלחמה"
-
שיודע
לישא
וליתן
במלחמתה
של
תורה;
"שופט"
-
זה
דיין
שדן
דין
אמת
לאמיתו;
"נביא"
-
כמשמעו;
"קוסם"
-
זה
מלך
,
שנאמר
"קסם
על
שפתי
מלך"
(מש'
טז
,
י);
"זקן"
-
שראוי
לישב
בישיבה;
"שר
חמשים"
-
שיודע
לישא
וליתן
בחמשה
חומשי
תורה.
דבר
אחר:
"שר
חמשים"
-
אמר
רבי
אבהו:
מיכן
שאין
מעמידין
מתורגמן
על
הציבור
פחות
מחמשים
שנה;
"ונשוא
פנים"
-
זה
שנושאין
פנים
לדורו
בעבורו;
למעלה
-
כגון
רבי
חנינא
בן
דוסא
,
למטה
-
כגון
רבי
אבהו
בי
קיסר;
"יועץ"
-
זה
שיודע
לעבר
שנים
ולקבוע
חדשים;
"חכם"
-
זה
המחכים
את
רבותיו;
"חרשים"
-
זה
שבשעה
שפותח
בתורה
,
נעשו
הכל
כחרשים;
"ונבון"
-
זה
המבין
דבר
מתוך
דבר;
"לחש"
-
זה
שראוי
ליתן
לו
תורה
שניתנה
בחשיי;
"ונתתי
נערים
שריהם"
-
אילו
בני
אדם
המנוערין
מן
המצות;
"ותעלולים
ימשלו
בם"
-
אילו
'תעלי
בני
תעלי'.
ולא
נתקררה
דעתו
עד
שאמר:
"ירהבו
הנער
בזקן"
-
יבואו
בני
אדם
המנוערין
מן
המצות
וירהבו
במי
שמליאין
מצות
כרימון;
"והנקלה
בנכבד"
-
יבוא
מי
שחמורות
דומות
עליו
כקלות
וירהב
במי
שקלות
דומות
עליו
כחמורות.
"ירהבו"
-
ימשלו.
"שמלה
לך
קצין
תהיה
לנו"
(ג
,
ו)
-
דברים
שבני
אדם
מתכסין
בהן
כשמלה
ישנן
"תחת
ידך".
"ישא
ביום
ההוא"
(ג
,
ז)
-
אין
"ישא"
אלא
לשון
שבועה
,
שנאמר
"לא
תשא
את
שם
יי'".
"לא
אהיה
חובש"
-
לא
הייתי
מחובשי
בית
המדרש.
"ובביתי
אין
לחם"
-
שאין
בידי
לא
מקרא
ולא
משנה
ולא
תלמוד.
דבר
אחר:
"חובש"
-
שוטר.
"כי
כשלה
ירושלם"
(ג
,
ח)
-
הנביא
היה
אומר
להם:
אילו
הפורעניות
באין
עליהם
,
לפי
שכשלו
בעוונם
יושבי
יהודה
וירושלם:
"עמי
נוגשיו
מעולל"
(ג
,
יב)
-
מלעיג
,
כלומר:
אותם
שהיה
בדין
שימשלו
עליהם
ויוכיחום
ויטום
לדרך
טובה
,
הם
מלעיגים
עליהם.
"ונשים
משלו
בו"
-
על
כן
משלו
בהן
האומות.
(פר"כ
ט
,
ה:)
"נצב
לריב
יי'"
(ג
,
יג)
-
אמר
רבי
שמואל
בר
נחמני:
בשלשה
מקומות
בא
הקדוש
ברוך
הוא
להתווכח
עם
ישראל
,
והיו
אומות
העולם
שמחים.
אמרו:
היאך
יכולים
להתווכח
עם
בוראם?
עכשיו
הוא
מכלה
אותם
מן
העולם;
כיון
שראה
הקדוש
ברוך
הוא
שהיו
שמחים
,
הפכה
להם
לטובה.
בפסיקתא
(ט
,
ה).
(בר"ת
פב
,
יז:)
שני
תלמידים
משלרבי
יהושע
שינו
עטיפתן
בשעת
השמד;
פגע
בהן
אחד
משומד
,
אמר
להם:
אם
בניה
אתם
,
תנו
נפשכם
עליה!
ואם
אין
בניה
אתם
,
למה
אתם
נהרגים
עליה?
אמרו
לו:
בניה
אנו
ועליה
אנו
נהרגים.
אמר
להם:
שלש
שאילות
אני
שואל
מכם
,
אם
השיבותם
לי
-
מוטב
,
ואם
לאו
-
אני
משמיד
אתכם;
אמר
להם:
כתוב
אחד
אומר
"כי
שם
אשב
לשפוט
את
כל
הגוים"
(יואל
ד
,
יב)
,
וכתוב
אחד
אומר:
"נצב
לריב
יי'
ועומד
לדין
עמים"!?
אמרו
לו:
בשעה
שהקדוש
ברוך
הוא
דן
את
ישראל
,
דן
אותם
מעומד
,
מקצר
הדין
ומפשר
הדין;
ובשעה
שדן
האומות
,
דן
אותם
בישיבה
,
מדקדק
בדין
ומאריך
בדין.
אמר
להם:
לא
כך
אמר
רבכם
,
אלא
אחד
זה
ואחד
זה
באומות
העולם
הכתוב
מדבר;
שהקדוש
ברוך
הוא
יושב
ודן
את
אומות
העולם
ומדקדק
בדין
,
ואחר
כך
הוא
עומד
אנקריקוס
כנגדו.
(שבת
נה
,
א):
"יי'
במשפט
יבא
עם
זקני
עמו
ושריו"
(ג
,
יד)
-
אם
שרים
חטאו
,
זקנים
מה
חטאו?
אלא
,
זקנים
על
שלא
מיחו
בשרים.
(פר"כ
יז
,
ו:)
"ויאמר
יי'
יען
כי
גבהו
בנות
ציון"
(ג
,
טז)
-
שהלכו
בגסות
הרוח.
"ותלכנה
נטויות
גרון"
-
כשהיתה
אחת
מהן
מקשטת
עצמה
והולכת
בקומה
זקופה
,
היתה
מוטה
בגרונה
לכאן
ולכאן
כדי
להראות
תכשיטיה.
"מסקרות
עינים"
-
רבי
יוסי
בן
קיסרי
אמר
,
שהיו
סוקרות
עיניהן
בסיקרא;
רבי
שמעון
בן
לקיש
אמר:
בקילורית
אדומה.
"הלוך
וטפוף
תלכנה"
-
כשהיתה
אחת
מהן
ארוכה
,
מביאה
שתי
קצרות
ומהלכת
ביניהן
,
כדי
שתהא
נראית
על
גביהן;
וכשהיתה
אחת
מהן
קצרה
,
היתה
לובשת
קורדקיקין
עבין
,
ומביאה
שתי
קצרות
ומהלכת
ביניהן
,
כדי
שתהא
נראית
על
גביהן.
"וברגליהם
תעכסנה"
-
רבי
אבא
בר
כהנא
אמר
(שם):
שהיו
צרות
צורת
דרקון
על
מנעליהן.
ורבנן
אמרי:
שהיתה
אחת
מהן
מביאה
שלפוחית
של
תרנגולת
,
וממלאה
אותה
אפרסמון
ונותנה
בין
עקיבה
למנעלה
,
וכשהיתה
מגעת
לכת
בחורים
,
עומדת
ודורסת
והיא
נבקעת
,
והיה
הריח
יוצא
ומפעפע
בהן
כארס
בעכס;
והיה
הקדוש
ברוך
הוא
אומר
לישעיה:
מה
אילו
עושות
כאן?
יגלו
מכאן!
והיה
ישעיה
מחזר
עליהן
ואומר
להן:
עשנה
תשובה
עד
שלא
יבואו
השונאים
עליכם.
מה
היו
אומרות?
"ימהר
ויחיש
מעשהו
למען
נראה"
(יש'
ה
,
יט)
-
דוכוס
רואה
אותי
ונוטליני
לו
לאשה
,
איפרכוס
רואה
אותי
ונוטליני
לו
לאשה;
"ותקרב
ותבואה
עצת
קדוש
ישראל
ונדעה"
(שם)
-
ונדע
על
דְמַן
היא
קיימת
,
על
דִידָן
,
או
על
דידֶה.
וכיון
שגרמו
עוונות
ונכנסו
גוים
לירושלם
,
היו
יוצאות
מקושטות
כזונות;
דוכוס
רואה
אותה
ונוטלה
לו
לאשה
,
ומעלה
ומושיבה
בקרון
שלו.
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
דידהון
קמת
,
ודידי
לא
קמת!?
מה
עשה
הקדוש
ברוך
הוא?
אמר
רבי
אלעזר:
הלקה
אותם
בצרעת;
הדא
הוא
דכתיב:
"וסיפח
יי'
קדקד
בנות
ציון"
(ג
,
יז)
,
כמה
דאת
אמר
"ולשאת
ולספחת"
(וי'
יד
,
נו).
רבי
יוסי
ברבי
חנינא
אומר:
"וסיפח"
-
העלה
בהן
משפחות
של
כינים.
רבי
חייא
בר
אבא
אומר:
עשה
אותם
שפחות
מכודנות
,
אמהן
משעבדן.
רבי
ברכיה
משום
רבי
יוסי
אומר:
שומר
משפחותיהן
,
שלא
יתערבו
זרע
קודש
בעמי
הארץ.
לא
חזרו
בהן;
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
יודע
אני
שאין
אומות
העולם
בדילין
מן
הזיבה
ומן
הצרעת;
מה
עשה?
"ויי'
פתהן
יערה"
(ג
,
יז)
-
רמז
הקדוש
ברוך
הוא
למעיינות
שלהן
,
והיו
שופעות
דם
,
והיתה
ממלאה
קרון
כולו
דם;
וכיון
שהיה
רואה
כן
,
היה
נועצה
בחרב
ומשליכה
תחת
הקרונות
,
והקרון
עובר
ומפקעה;
והיו
אומרים
אילו
לאילו:
סורו
טמא
קראו
למו
-
סורו
מהן
,
טמאות
הן;
הוא
שהנביא
מקנתרן
"סורו
טמא
קראו
למו"
(איכה
ד
,
טו).
"ביום
ההוא
יסיר
יי'
את
תפארת
העכסים"
(ג
,
יח)
-
מנעלים.
"סהרונים"
-
כמשמעו.
"הנטיפות"
(ג
,
יט)
-
עינקי
הצואר.
"שרות"
-
כבלים
של
רגלים.
דרש
רבא
בר
עולא
(שבת
סב
,
ב):
"והיה
תחת
בושם
מק
יהיה"
(ג
,
כד)
-
מקום
שהיו
מתבשמות
בו
,
נעשה
נמקים.
"ותחת
חגורה
נקפה"
-
מקום
שהיו
חוגרות
בצילצול
נעשה
נקפים.
"ותחת
מעשה
מקשה
קרחה"
-
מקום
שהיו
מתקשטות
נעשה
קרחים.
"ותחת
פתיגיל"
-
פתחים
המביאים
לידי
גילה
יהיו
למחגורת
שק.
"כי
תחת
יופי"
-
מקום
יופיה
יכוה.
אמר
רבא:
היינו
דאמרי
אינשי:
'חלופי
שופרא
כיבא'.
"מק
יהיה"
-
כמו
"ימקו
בעוונם"
(וי'
כו
,
לט);
ומתרגמינן:
"יתימסון"
(ת"א).
"ואנו
ואבלו"
(ג
,
כו)
-
אמר
רבי
אבא
בשם
רבי
יוסי
ברבי
חנינא
(איכ"ר
פתיחתא
ז):
אנינות
מבפנים
,
ואבילות
מבחוץ.
"פתחיה"
-
חרבן
ראשון
וחרבן
שיני.
"ונקתה"
-
נקייה
מדברי
תורה
,
נקייה
מדברי
סופרים.
"ביום
ההוא
יהיה
צמח"
(ד
,
ב)
-
יהיה
משיח
יי'
"לצבי
ולכבוד
,
ופרי
הארץ"
-
הם
הצדיקים
המקיימים
התורה
,
כמה
דאת
אמר
"פרי
צדיק
עץ
חיים"
(מש'
יא
,
ל)
,
בשבילם
יהיה
פליטת
ישראל
"לגאון
ולתפארת".
"והיה
הנשאר
בציון
והנותר
בירושלם"
(ד
,
ג)
לקיים
את
התורה
,
יתקיים
בירושלם.
"כל
הכתוב"
לחיי
עולם
,
יראה
בנחמת
ירושלם.
אמר
רבי
אלעזר
(ב"ב
עה
,
ב):
עתידין
צדיקים
שיאמרו
לפניהן
'קדוש'
,
שנאמר:
"קדוש
יאמר
לו".
תנא
דבי
אליהו
(סנה'
צב
,
א
-
ב):
צדיקים
שעתיד
הקדוש
ברוך
הוא
להחיות
אינן
חוזרין
לעפרן
,
שנאמר:
"והיה
הנשאר
בציון
והנותר
בירושלם
קדוש
יאמר
לו"
-
מה
קדוש
לעולם
קיים
,
אף
הם
לעולם
קיימים.
ואם
תאמר:
אלף
שנים
שעתיד
הקדוש
ברוך
הוא
לחדש
עולמו
,
שנאמר
"ונשגב
יי'
לבדו
ביום
ההוא"
(יש'
ב
,
יא)
,
מה
הם
עושין?
הקדוש
ברוך
הוא
עושה
להן
כנפים
כנשרים
,
ושטין
על
פני
המים
,
שנאמר
"על
כן
לא
נירא
בהמיר
ארץ
במוט
הרים
בלב
ימים"
(תה'
מו
,
ג).
ושמא
תאמר:
יש
להן
צער?
תלמוד
לומר:
"וקויי
יי'
יחליפו
כח"
(יש'
מ
,
לא).
"וברא
יי'
על
כל
מכון
הר
ציון
ועל
מקראיה"
(ד
,
ה)
-
אמר
רבי
אבא
אמר
רבי
יוחנן
(ראה
ב"ב
עה
,
א):
עתיד
הקדוש
ברוך
הוא
לעשות
לכל
צדיק
וצדיק
שבע
חופות
,
שנאמר:
"וברא
יי'".
מאי
"על
כל
כבוד
חופה"?
אמר
רבי
יוחנן:
מלמד
שכל
צדיק
וצדיק
עושה
לו
חופה
לפי
כבודו.
"עשן"
בחופה
למה?
אמר
רבי
חנינא:
שכל
מי
שעיניו
צרות
בתלמידי
חכמים
בעולם
הזה
,
מתמלא
חופתו
עשן
לעולם
הבא.
"אש"
בחופה
למה?
אמר
רבי
חנינא:
שכל
אחד
ואחד
נכוה
חופתו
משל
חבירו.
מאי
"על"
כל
"מקראיה"?
אמר
רבה
בר
בר
חנה
(ב"ב
עה
,
ב):
לא
כירושלם
של
עולם
הזה
ירושלם
של
עולם
הבא:
ירושלם
של
עולם
הבא
-
אין
עולין
לה
אלא
המזומנין
לה
,
שנאמר:
"על"
כל
"מקראיה"
,
אבל
ירושלם
של
עולם
הזה
-
כל
הרוצה
לעלות
,
עולה.
וסוכה
תהיה
לצל
יומם
מחורב
-
ועל
ירושלם
תהיה
סוכת
עננים
(ראה
ת"י).