תנ"ך - ורחק
ה'
את־האדם
ורבה
העזובה
בקרב
הארץ:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וְרִחַ֥ק
יְהוָ֖ה
אֶת־הָאָדָ֑ם
וְרַבָּ֥ה
הָעֲזוּבָ֖ה
בְּקֶ֥רֶב
הָאָֽרֶץ:
(ישעיהו פרק ו פסוק יב)
וְרִחַק
יְהוָה
אֶת־הָאָדָם
וְרַבָּה
הָעֲזוּבָה
בְּקֶרֶב
הָאָרֶץ:
(ישעיהו פרק ו פסוק יב)
ורחק
ה'
את־האדם
ורבה
העזובה
בקרב
הארץ:
(ישעיהו פרק ו פסוק יב)
ורחק
יהוה
את־האדם
ורבה
העזובה
בקרב
הארץ:
(ישעיהו פרק ו פסוק יב)
וִירַחֵיק
יְיָ
יָת
בְּנֵי
אֱנָשָׁא
וְתִסגֵּי
צַדיוּתָא
בְּגַוַהּ
דְּאַרעָא
:
ורבה
-
ד':
*שמ'
כג
,
כט;
יש'
ו
,
יב;
הו'
ט
,
ז;
*קה'
ו
,
א.
ורבה
העזובה
-
ש"הארץ
תעזב
מהם"
(ויק'
כו
,
מג);
וכן
הלשון:
ורבו
מקומות
עזובים
בקרב
הארץ.
ורחק
יי'
את
האדם
-
והרחיקם
יי'
מעל
אדמתם.
ורבה
העזובה
בקרב
הארץ
-
ודבר
זה
יגרום
שתרב
החורבה
בקרב
הארץ;
שיתרחקו
ממנה
בני
אדם
שהיו
דרים
בה
,
והארץ
שממה
אחריהם.
ורחק
-
וירחקם
ויוליכם
אל
ארץ
רחוקה.
העזובה
-
תואר
השם
או
פעולה.
עד
מתי
יי'
תניחם
בכך
,
ליתן
דרכם
בראשם
שלא
ייכשלו
ויפולו
,
ולא
תתן
להם
לב
בשר
להבין
ולשוב
,
ויירפאו?
ושואלו
במה
יינקם
מהם
,
אם
להשחית
הכל
פעם
אחת
,
ואם
להשאיר
שריד.
עד
אשר
אם
שאו
ערים
וגו'
-
ולא
בקרוב
מקום
יגלו
,
שיהא
נוח
לשוב
כשירצו
,
אלא
ורחק
יי'
את
האדם
היושב
בה
,
ממנה;
ורבה
והולכת
תהיה
הארץ
העזובה
מיושביה
מדי
יום
ביום
בקרב
המלכות.
הארץ
-
'פייש'
בלעז.
ורבה
-
'אקרישטרא'
(בלעז).
וזהו
שבימי
יותם
,
שהוא
מתנבא
עתה
,
גלו
הגלעד
וזבולן
ונפתלי
,
ואחריהם
שאר
השבטים
כלם
בימי
חזקיהו
,
ואחריהם
יהודה
ובנימן
,
והוא
שמפרש
והולך.
ורחק
יי'
-
שמא
תאמר:
יגלו
למקום
קרוב
לארצם
,
וישובו
לארצם;
לא
כן
,
אלא
ירחק
אותם
בקצות
הארץ
,
כמו
עשרת
השבטים
שגלו
לחלח
וחבור
,
ויהודה
ובנימן
לבבל;
וכן
אמר
בנבואת
עמוס
"והגליתי
אתכם
מהלאה
לדמשק"
(עמ'
ה
,
כז)
,
כלומר:
לא
תחשבו
כי
תגלו
למקום
קרוב
לארצכם
כמו
דמשק
,
אלא
רחוק
מדמשק
מאד.
ומה
שאמר
את
האדם
-
אינו
אומר
על
המין
כלו
,
כמו
"אמחה
את
האדם"
(בר'
ו
,
ז)
,
אלא
על
ישראל;
וכן
"ונפלה
נבלת
האדם"
(יר'
ט
,
כא).
העזובה
-
שם
בשקל
'מלוכה';
כלומר:
העזובה
שתעזב
הארץ
מהם
רבה
תהיה
,
כלומר:
זמן
רב.
ורחק
יי'
את
האדם
-
אין
הכונה
גם
אנשי
צרפת
או
ספרד
,
אבל
עקר
זה
על
עמנו
לבד.
והנה
האדם
הוא
סתמי
,
ואע"פ
שהיה
כתוב
'כל
האדם'
,
לא
יהיה
חיוב
על
הכל
,
לפי
שתוף
מלת
'כל'
בעברי.
ובאור
זה
יותר
ימצא
ב'גביע'.
העזובה
-
שֵם
נגזר
,
תֹאַר
לקהלה
או
לאומה.
ורבה
העזובה
בקרב
הארץ
-
ירבו
הערים
עזובות
,
כמו
"והארץ
תעזב
מהם"
(וי'
כו
,
מג).