למרבה
המשרה
-
למי
יקרא
השם
הזה?
למלך
מרבה
משרת
הקדוש
ברוך
הוא
על
שכמו
לירא
מפניו;
ולשלום
אין
קץ
-
ואף
הקדוש
ברוך
הוא
לא
קיפח
שכרו
וכה
אמר
לו
לחזקיה:
אתה
הרביתה
משרתי
על
שכמך
,
אף
אני
,
לשלום
שאני
נותן
לך
אין
קץ.
על
כסא
דוד
ועל
ממלכתו
להכין
אותה
ולסעדה
במשפט
ובצדקה
שהיה
עושה
חזקיה;
מעתה
ועד
עולם
-
עולמו
של
חזקיה.
קנאת
יי
צבאות
תעשה
זאת
-
עד
עכשיו
עמד
זכות
לבית
דוד
בזכות
חזקיה
,
שהיה
עושה
משפט
וצדקה
לכל
עמו;
מכאן
ואילך:
אם
תראה
שלום
על
כסא
דוד
ועל
ממלכתו
,
שירצה
הקדוש
ברוך
הוא
להכין
אותה
ולסעדה
,
כגון
בימי
מנשה
בנו
ובימי
אמון
ויהויקים
,
לא
מפני
זכותם
,
אלא
קנאת
יי'
צבאות
תעשה
זאת:
"ויקנא
יי'
לארצו
ויחמול
על
עמו"
(יואל
ב
,
יח);
וזהו
שאמרו
רבותינו
(ויק"ר
לו
,
ו):
עד
היכן
עמדה
זכות
אבות?
עד
חזקיה
,
דכתיב
להכין
אותה
ולסעדה
במשפט
ובצדקה
-
בזכות
אבות
,
שנאמר
בהם
"ושמרו
דרך
יי'
לעשות
צדקה
ומשפט"
(בר'
יח
,
יט).
מדרש
רבותינו
(רו"ר
פתיחתא
ז):
"צור
תעודה"
(יש'
ח
,
טז)
-
מדבר
באחז.
למה
היה
אחז
דומה?
למלך
שמסר
בנו
לפידגוג;
אמר:
אם
אני
הורגו
עכשיו
,
הריני
מתחייב
מיתה
למלכות
,
אלא
הריני
מושך
את
מיניקתו
ממנו
,
ומעצמו
מת.
כך
אמר
אחז:
אם
אין
גדיים
אין
תיישים
,
אם
אין
תיישים
אין
צאן
,
אם
אין
צאן
אין
רועה;
כך
היה
סבור
בדעתו
לומר:
אם
אין
קטנים
אין
גדולים
,
אם
אין
גדולים
אין
נביאים
,
אם
אין
נביאים
אין
רוח
הקודש
,
אם
אין
רוח
הקודש
אין
בתי
כניסיות
ובתי
מדרשות
,
אם
אין
בתי
כניסיות
ובתי
מדרשות
לא
תשרה
שכינה
בישראל;
אלא
הריני
אוחז
בתי
כניסיות
ובתי
מדרשות
,
כדי
שלא
תשרה
שכינתו
בארץ.
אמר
רבי
הונא
בשם
רבי
אלעזר:
למה
נקרא
שמו
אחז?
שאחז
בתי
כניסיות
ובתי
מדרשות.
רבי
יעקב
בר
אבא
בשם
רבי
חייא:
אמר
לו
ישעיה:
"וחיכיתי
ליי'
המסתיר
פניו
מבית
יעקב"
(יש'
ח
,
יז)
-
אין
לך
שעה
קשה
מאותה
שעה
שנאמר
בה
"ואנכי
הסתר
אסתיר
פניי
מהם
ביום
ההוא"
(דב'
לא
,
יח);
מאותה
שעה
"קיויתי
לו"
(יש'
ח
,
יז)
,
שאמר
בסוף
המקרא
"כי
לא
תשכח
מפי
זרעו"
(דב'
לא
,
כא).
ומה
אתה
מועיל?
"הנה
אנכי
והילדים
אשר
נתן
לי
יי'
לאותות"
(יש'
ח
,
יח)
,
ונעסוק
בתורה.
וכי
ילדיו
היו
,
והלא
תלמידיו
היו?
אלא
מלמד
שהיו
חביבין
עליו
כבנים
,
לכך
קראן
בניו.
"וכי
יאמרו
אליכם
דרשו
אל
האובות"
(יש'
ח
,
יט)
-
מסיני
הוזהרו
ישראל
להגיד
ייחוד
אלהותו
של
מי
שאמר
והיה
העולם
לאומות;
והכי
אמר
רבי
פנחס
(ויק"ר
ו
,
ה):
"ונפש
כי
תחטא
ושמעה
קול
אלה"
וגו'
(וי'
ה
,
א):
"ונפש
כי
תחטא"
-
"וארא
והנה
חטאתם"
(דב'
ט
,
טז);
"ושמעה
קול"
-
"ואת
קולו
שמענו
מתוך
האש"
(דב'
ה
,
כא);
"אלה"
-
"לעברך
בברית
יי'
אלהיך
ובאלתו"
(דב'
כט
,
יא);
"והוא
עד"
-
"ואתם
עדיי
נאם
יי'
ואני
אל"
(יש'
מג
,
יב);
"או
ראה"
(וי'
ה
,
א)
-
"אתה
הראית
לדעת"
(דב'
ד
,
לה);
"או
ידע"
(וי'
ה
,
א)
-
"וידעת
היום
והשיבות
אל
לבבך"
(דב'
ד
,
לט);
"אם
לא
יגיד"
(וי'
ה
,
א)
אלהותו
לאומות
,
הרי
הוא
פורש
מכם
-
"וכי
יאמרו
אליכם
דרשו
אל
האובות
ואל
הידעונים"
(יש'
ח
,
יט).
אמר
רבי
סימון
(ויק"ר
ו
,
ו):
לא
נתנבא
בארה
אלא
שני
פסוקין
בלבד
,
ולא
היה
בהם
כדי
ספר
,
וכתבם
בישעיה;
ואילו
הן:
"כי
יאמרו
אליכם"
(יש'
ח
,
ט)
,
ודבתריה...
"בעד
החיים
אל
המתים"
(שם);
אמר
רבי:
משל
לאחד
שאבד
את
בנו
,
בא
לתובעו
בין
הקברות...
דרכן
של
חיים
להיות
צורכם
נתבעים
אצל
המתים?
כך
הקדוש
ברוך
הוא
חי
וקיים
לעולמים
,
שנאמר
בו
"ויי'
אלהים
אמת"
(יר'
י
,
י)
-
מהו
אמת?
שהוא
"אלהים
חיים
ומלך
עולם"
(שם);
אבל
אלהי
אומות
העולם
מתים
הם
,
שנאמר
"פה
להם
ולא
ידברו"
(תה'
קטו
,
ה);
כך
ישראל
אמרו:
מה
אנו
מניחים
לחי
העולמים
ומתחננים
למתים?
"לתורה
ולתעודה"
(יש'
ח
,
כ)
-
רבי
יוחנן
וריש
לקיש;
רבי
יוחנן
אמר:
אמר
הקדוש
ברוך
הוא
לישראל:
בניי
,
אמרו
לאומות
העולם:
"אשר
אין
לו
שחר"
(יש'
ח
,
כ)
-
לעצמו
אינו
מזריח
,
איך
יזריח
לאחרים?
דבר
אחר:
"לתורה
ולתעודה"
(שם)
-
לתורה
שניתנה
לעידות
אנו
שומעין
,
ולא
נשמע
לכם.
אמר
להם
הנביא:
ידעתי
כי
תגלו
בין
האומות
ויאמרו
לכם:
"דרשו
אל
האובות
ואל
הידעונים"
(יש'
ח
,
יט).
בארה
נתנבא
שני
מקראות
הללו
כשהגלה
סנחריב
לראובני
ולגדי;
ומפני
מה
נכתבו
כאן?
לפי
שהיה
ישעיה
מוכיח
את
שבט
יהודה
ואומר
להם:
מפני
מה
אתם
מניחין
לחי
העולמים
,
לעבוד
לעבודה
זרה?
הלא
הזהיר
בארה
את
ישראל
לאמר
להם
לאומות
העולם
כי
לדבר
חשך
אתם
עובדין
,
"אשר
אין
לו
שחר"
(יש'
ח
,
כ)
-
לא
לו
ולא
לעובדיו
,
להצילם;
כי
בעת
תארע
תקלה
בארץ
,
צרה
ורעב
ודוחק
,
וירעב
ויאמר
'הציליני
,
כי
אלי
אתה'
,
לא
יענהו
ולא
יציל
את
נפשו;
"והתקצף"
(יש'
ח
,
כג)
ויקללהו
ויבזהו;
"ופנה"
לבקש
עזר
,
"ואל
ארץ
יביט"
(יש'
ח
,
כב)
לעזרה
מיושבי
הארץ
,
ולא
יועיל
,
כי
אז
תבוא
עליו
צרת
רעב
ועוף
"צוקה
ואפילה"
וגלות.
ומניין
שהדבר
מוכיח
תוכחות
אילו
לעשרת
השבטים?
כי
יגיד
עליו
"כי
לא
מועף
לאשר
מוצק
לה"
(יש'
ח
,
כג)
-
כך
אמר
הנביא:
לא
ייעף
דבר
הבא
,
הצר
ומציק
לכם
,
אלא
יגלה
אותם
"כעת
הראשון"
(שם)
,
ששטף
לארץ
"זבולון"
והגלם
ולשבט
"נפתלי"
עמהם
,
"והאחרון
הכביד"
גלותו
מן
הראשון;
"ואמרו
על
מה
עשה
יי'
ככה
לארץ
הזאת...
ואמרו
על
אשר
עזבו
וגו'"
(מ"א
ט
,
ח
-
ט).
(סנה'
צד
,
ב):
וכי
מאחר
דברשות
הלך
,
מאי
טעמא
איענש?
משום
דכי
איתובי
נביא
אעשרת
השבטים
,
איהו
יהב
דעתיה
אירושלים.
"כי
לא
מועף
לאשר
מוצק
לה"
(יש'
ח
,
כג)
-
אמר
רבי
אלעזר
בן
ברכיה:
אין
תורה
נמסרת
ביד
מציק
לה;
"כעת
הראשון
הקל"
(שם)
-
לא
כראשונים
שהקלו
מעליהן
עול
תורה
,
אלא
כאחרונים
שקבלו
עליהם
עול
תורה
,
ואֵילו
ראויין
לעשות
להן
נס
כעוברי
הים
וכעוברי
הירדן.
"גליל
הגוים"
(שם)
-
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
אם
חוזר
בו
-
מוטב
,
ואם
לאו
,
הריני
עושה
אותו
גלילה
לכל
הגוים.
כי
ילד
יולד
לנו
וגו'
-
כי
בזכותו
ועל
ידו
היתה
התשועה
הגדולה
הזאת.
וזה
הוא
חזקיהו
,
כי
בנבאתו
זאת
הנבואה
,
אם
בימי
אחז
ואם
בתחלת
מלכות
חזקיה
,
הנה
כבר
נולד
חזקיה
,
והיה
עדין
ילד;
וגם
בשעת
מלכותו
היה
ילד
,
כי
לא
היה
,
רק
"בן
עשרים
וחמש
שנה"
(מ"ב
יח
,
ב).
ובכלל
,
נכון
מכמה
פנים
לומר
יולד
לנו
ונתן
לנו
,
שהם
רומזים
על
עבר.
וזה
ראוי
יותר
שנאמר
בתחלת
מלוך
חזקיה
או
אחר
זה
ארבע
או
חמש
שנים
,
כי
בארבע
עשרה
שנה
למלכו
בא
עליו
סנחריב
(יש'
לו
,
א).
והנה
בתחלת
מלכותו
התחיל
למשול
בעם
בהנהגה
מופלגת
,
גם
נראו
סגלותיו
וכחותיו
בעצה
ובגבורה
,
ולכן
אמר
בלשון
עבר:
ותהי
המשרה
על
שכמו
,
וכן
בלשון
עבר:
ויקרא
וגו'
,
כי
אז
קראו
הקורא.
ואולם
תארו
ישעיה
באלו
התארים
הארבעה
,
שכל
אחד
שם
מורכב
כמו
'אבימלך'.
והיו
אלה
ארבעה
,
כמו
שהיו
שנים:
'מהר
שלל'
,
'חש
בז'
,
והיה
שם
אחד:
'שאר
ישוב'.
וזה
שאחד
משמותיו
היה
פלא
יועץ
-
איך
שיהיה
פלא
,
אם
שֵם
נגזר
ואם
שֵם
דמיון
ראשון
,
כי
בעברי
ובהגיון
הכל
נכון
-
והטעם
,
שהוא
יועץ
נפלא
ומופלג.
וכבר
באר
ארסטו
גדר
היועץ
,
ואיך
הכרח
זה
למנהיג
הטוב;
גם
קדם
בדברי
ישעיה
"יועץ
וחכם
חרשים"
וגו'
(ג
,
ג);
גם
כתוב
בדברי
הימים
"ויועץ
חזקיהו"
(ראה
דה"ב
ל
,
ב)
,
כמו
שאפרש
עוד.
והשם
האחד:
אל
גבור
-
ושם
אל
אין
ענינו
בכל
העברי
,
רק
תקיף
,
והעד:
"יש
לאל
ידי"
(בר'
לא
,
כט);
והטעם
בזה:
תקיף
וגבור
,
כאמרו
"מעשה
תקפו
וגבורתו"
(אס'
י
,
ב).
הנה
דקדק
הפלוסוף
אבו
חאמד
(אלגזאלי)
דקדוק
מופלג
,
שאף
השמות
הנרדפים
יש
לכל
אחד
מהם
יחוד
מה
בהוראתו
,
כמו
שנאמר
'חרב'
,
'סכין'
,
'מאכלת'
,
על
דרך
משל.
וכבר
גדר
ארסטו
מה
היא
הגבורה
,
ואיך
צריך
זה
למנהיג
הטוב;
ואין
ספק
ששתי
המדות
האלו
עזרוהו
להושע
מתחת
סנחריב
,
ולכן
לא
נתן
צוארו
תחת
עולו;
והכל
בעזר
אלהי
,
שהוא
הפועל
לכל.
וכן
נאמר
עליו
עוד
"רוח
עצה
וגבורה"
(יש'
יא
,
ב);
ועוד
מפורש
בארוכה
בדברי
הימים
"ויועץ
המלך"
וגו'
(דה"ב
ל
,
ב)
,
ובכלל:
עצה
וגבורה
למלחמה
שעשה
אז
,
ויעוין
שם
הכל
(דה"ב
לב
,
א
-
ח).
והשם
השלישי:
אבי
עד
,
כי
עד
ענינו:
עולם
,
כמו
"עומדת
לעד"
(תה'
יט
,
י);
"ואל
לעד
תזכור"
(יש'
סד
,
ח);
כלומר:
אבי
עולם.
וידוע
מהעברי
וההגיון
,
כי
נכון
לומר
כן
על
חלק
קטן
מאד
מן
העולם
,
כי
כתב
'עולם'
,
לא
'העולם'
ולא
'כל
העולם';
ואף
אם
היה
כתוב
כן
אין
הזק
,
אף
לפי
העברות
העברי
בכמה
מקומות
ואף
בשם
'עולם'.
והשם
הרביעי:
שר
שלום
-
וזה
מבואר
,
ששלום
היה
לו
ולעמו
,
כי
הניח
יי'
להם
מרעת
מלכות
אשור
,
כי
לא
נכבשו
,
כמו
שכתב
במלכים
"והיה
יי'
עמו
בכל
אשר
יצא
ישכיל"
(מ"ב
יח
,
ז)
,
ויותר
מופלג
מזה
"וימרוד
במלך
אשור
ולא
עבדו"
(שם)
,
ויותר
בא
בארוכה
בדברי
הימים
(דה"ב
לב
,
א
-
ח);
וכן
ישוב
להפליג
רבוי
משרה
והפלגת
השלום
,
ואמר:
אין
קץ
-
להפלגה
,
כאמרנו
תמיד
"אין
מספר"
(בר'
מא
,
מט
ועוד);
ואמר
להכין
אותה
ולסעדה
-
על
זמנו
ואחריו
עד
צדקיהו;
עם
שנכון
הלשון
הזה
לפי
העברי
וההגיון
גם
על
זמנו
לבד.
ואמר
במשפט
ובצדקה
-
מצד
עשותו
משפט
וצדקה
,
כמו
שכתוב
"וידבק
ביי'
לא
סר
מאחריו"
וגו'
(מ"ב
יח
,
ו).
וגם
אין
קושיא
באמרו
על
זה
מעתה
ועד
עולם
,
כי
כזאת
וכזאת
למאות
בספרי
הקדש
שלנו
,
וגם
נכון
זה
מאד
בהגיון
על
זמן
קצר;
ועוד
שאע"פ
שהיה
זה
הלשון
נוכחי
שלם
,
הנה
יהיה
נכון
אצל
הגוים
מצד
תלותו
הקיום
בתנאי
משפט
וצדקה;
כאמרנו
על
דרך
משל:
כל
הולך
מתנועע
,
או:
כל
אדם
הולך
הוא
מתנועע;
כי
אלו
הגזרות
נקראות
'הכרחיות
נצחיות'
,
אבל
מצד
,
כמו
שידוע
ליודעי
ההגיון.
וטעם
קנאת
יי'
צבאות
-
קנאתו
לסנחריב
,
כטעם
"אל
קנוא
ונוקם
יי'"
(נח'
א
,
ב).
אמר
אבן
כספי:
לא
על
הנוצרים
תלונתי
כי
יפרשו
אלה
היעודים
והדומים
להם
על
משיחם
,
כי
עלינו
תלונתי
,
אשר
אותם
הפרושים
פרשו
לנו
הקודמים
לפנינו
על
משיחנו
,
וכן
"ויצא
חטר"
וגו'
(יש'
יא
,
א);
כי
אם
אנחנו
נדלג
על
ההרים
ונקפץ
המשיח
חזקיה
והמשיח
זרובבל
,
וקודם
שנתנבא
לנו
חרבן
בית
ראשון
,
כל
שכן
בנין
בית
שני
,
כל
שכן
חרבננו
אנחנו
,
נניח
שנתנבא
בנין
בית
שלישי
והמשיח
ההוא
,
והנה
כן
הרשות
לנוצרים
לדלג
על
יעוד
משיחם
שבא
באחרית
בנין
בית
שני.
וכבר
הארכתי
על
זה
בספר
'מטות
כסף'
,
ושם
כתבתי
המקומות
ששם
יעוד
לנו
על
בנין
בית
שלישי
והמשיח
שיבנה
אותו
בעזרת
יי'
,
שלא
יוכל
שום
נוצרי
לחלוק
עלינו
,
אף
שיהיה
בקי
בעברי
ובהגיון.
אבל
על
כל
זה
אכתוב
בכאן
בקצור
,
כי
תמה
אני
איך
יפרשו
הנוצרים
אלה
היעודים
על
משיחם
,
וזה
לסבות
רבות;
וכבר
זכרום
הקודמים
,
אבל
באחת
או
בשתים
אדבר;
כי
הם
התאמצו
על
"העלמה
הרה"
(יש'
ז
,
יד)
,
כי
המעתיק
העתיק
להם
'וירגו'
כלומר:
בתולה
,
ויעזבו
העברי
ויחזיקו
בלטין.
ואחר
עזבו
הלטין
והחזיקו
בעברי
,
כי
ידעו
שכתב
בעברי
למרבה
המשרה
-
המ"ם
סתומה.
והתשובה
ביותר
קצר
שנוכל
הוא
,
שאין
להשגיח
כלל
בכל
ספרי
הקדש
אל
המועתק
,
אם
לטין
אם
ערבי
או
יוני
או
זולת
זה
מכל
הלשונות
,
כי
משה
והנביאים
כותבי
הספרים
ומדברי
הדברים
,
לא
כתבו
ולא
דברו
,
רק
יהודית;
וגם
השם
עצמו
כשדבר
במעמד
הר
סיני
,
ומה
שכתב
הלוחות
וכל
התורה
מידו
,
הכל
כתוב
ומדובר
יהודית.
אם
כן
ישעיה
לא
אמר
'וירגו'
,
אבל
אמר
"העלמה"
,
ולכן
הכרח
הוא
לנו
שנתבונן
שרש
'עלם'
ותאר
'עלם'
ו'עלמה'.
והנה
ידוע
ליודעי
העברי
,
שזה
השרש
מענין
"תעלומה"
(איוב
כח
,
יא);
ונקרא
זה
המציאות
בכללו
'עולם'
,
כי
ענינו
מכמה
פנים
נעלם
מעיני
כל
חי;
ונקרא
הילד
והבחור
'עלם'
,
מצד
היותו
נעלם
מכמה
פנים
,
כי
לא
נדע
עדין
מה
אחריתו;
גם
ראוי
לו
לשבת
בביתו
נעלם
,
כל
שכן
הנקבה
,
ולכן
תקרא
'עלמה';
דומה
לתואר
'אלמון'
ו'אלמנה'
מעניין
'אלם'
,
כי
כן
ראוי
להם
שיעמדו
,
כטעם
"האנק
דום"
(יח'
כד
,
יז).
וכן
נקרא
'נער'
,
'נערה'
,
מצד
היותם
מתנערים
תמיד
,
כי
מצד
רתיחת
הנערות
השקט
לא
יוכלו
(ע"פ
יש'
נז
,
כ);
וכאלה
רבים
לאין
מספר
מדיוק
לשון
העברי.
ובכלל
,
הנה
'עלם'
ו'עלמה'
מונח
לצעירי
השנים
,
אם
שתהיה
הצעירה
בתולה
או
בעולה;
וכן
'נער'
'ונערה'.
והעד
הנאמן
כי
'עלמה'
אינו
מיוחד
להורות
על
הבתולים
,
אמרנו
לזכר
'עלם'
,
ולא
נאמר
'בתול';
כי
זה
השרש
,
רוצה
לומר:
הבי"ת
והת"ו
והלמ"ד
,
לא
הונח
בלשון
העברי
,
רק
לנקבה
,
כי
הזכר
אין
לו
בתולים.
וישעיה
לא
אמר
'הנה
הבתולה
הרה'
,
אבל
אמר
"הנה
העלמה
הרה"
,
וכבר
פרשנו
(שם)
שהיתה
אחת
מן
העלמות
המוכנות
למשגל
אצל
המלך
,
כמו
"נצבה
שגל"
(תה'
מה
,
י).
וזה
הענין
שהיה
אז
,
היה
לו
לאות
ולזכרון
בין
עיניו
עד
שינוח
לבבו
הרגז
,
כמו
שכתוב
"וינע
לבבו...
כנוע
עצי
יער"
(יש'
ז
,
ב).
ואע"פ
שאין
זה
מופת
ואות
הכרחי
,
כמו
שידוע
אצל
ההגיונים
,
הנה
כמה
מזה
המין
במקרא
,
שאין
ענינם
,
רק
הערה
והזכרה
,
כדמות
סימן
ואמתלא
מה;
אבל
על
כל
פנים
הוא
מן
הנמצא
אז
,
לא
מן
עתיד
,
אף
כי
אחר
אלף
מן
השנים.
אמנם
מה
שהחזיקו
מצד
היות
כתוב
בעברי
למרבה
במ"ם
סתומה
,
התשובה
הוא:
היה
יותר
ראוי
שתהיה
כן
מ"ם
"העלמה"
,
אם
היה
שֶכִּוֵן
הנביא
לזה
,
והיא
פתוחה
מאד;
כי
למרבה
אינו
רומז
לאשה
,
רק
לאותו
זָכָר
הנאמר
עליו
"ילד
יולד
לנו"
וגו'
(לעיל
,
ה)
,
ולעם
כלו;
ואם
אנשי
כנסת
הגדולה
עשו
זה
השנוי
באות
הזאת
להעירנו
על
דבר
,
הנה
העירונו
על
דבר
מזה
הילד
והעם
,
לא
מאמו
שלא
נזכרה
בזה.
ועתה
ראה
איך
אודיעך
אמתת
הדברים
,
ואיך
יהיה
האמת
עֵד
לעצמו.
דע
כלל
גדול
-
ואע"פ
שאינו
מכונת
זה
הספר
-
כי
אנשי
כנסת
הגדולה
העירונו
עם
ידיעת
ספרי
הקדש
בכמה
מינים
,
גם
בנקודים
גם
בטעמים
גם
בכתיב
וקרי.
וזה
האחרון
הוא
ענין
יקר
,
ולא
עמד
על
זה
שום
אדם
לפני
,
ששמעתי
או
ראיתי
,
אבל
נטה
אבן
עזרא
,
שאמר
(שמ'
הארוך
כא
,
ח):
בדרך
קריאתם
-
טעמם
וענינם;
וחלילה!
אבל
היה
כונת
אנשי
כנסת
הגדולה
שיהיה
טעמם
ופרושם
כדרך
כתיבתם
וכדרך
קריאתם
,
ואף
על
פי
שיהיו
מתנגדים
,
הנה
הכל
יובן
והכל
צדקו
יחדיו
,
אבל
משני
צדדים.
וזה
ענין
דק
מאד
,
ובמקום
אחר
אקבץ
כולם
,
אבל
אזכור
בכאן
מה
שנמצא
בשני
מקומות
בפרשה
זו:
כתוב
"לא
הגדלת
השמחה"
(לעיל
,
ב)
-
באל"ף
,
וקרי
-
בו"ו:
לו
,
ואלה
מתנגדים
בחיוב
ובשלילה;
וידוע
ליודעי
ההגיון
שאלה
צודקים
יחדו
בנושא
אחד
ובזמן
אחד
,
אבל
בשני
צדדים
,
כמו
שהמשילו
במי
שיש
לו
קול
חלוש
,
שיצדק
לומר
עליו
שאין
לו
קול
,
ויצדק
לומר
שיש
לו
קול;
וכן
באלף
ורבבה
מן
המשלים.
וזה
הענין
העירו
לנו
אנשי
כנסת
הגדולה
,
באמרו
"לא
הגדלת
השמחה"
-
על
שמחת
יהודה
בהמלט
ירושלם
,
שלא
נכבשה
על
ידי
סנחריב
,
אבל
נשחתו
עשרת
השבטים
וכל
ערי
יהודה
הבצורות
,
וגם
שלחו
למלך
סנחריב
דלתות
היכל
יי'
אשר
בירושלם
(ראה
מ"ב
יח
,
טז);
לכן
על
דרך
האמת
אין
בכאן
לזה
הגוי
והעם
,
רק
שמחה
חלושה
מאד
,
ולכן
יצדק
לומר
על
זה
'לא'
ו'לו'.
וכן
העניין
בתורה
,
באומרו
"אשר
לו
יעדה"
(שמ'
כא
,
ח);
ויותר
מופלג
מזה
מה
שכתב
עוד
בישעיה
"לו
צר"
(סג
,
ט)
,
כמו
שאפרש
עוד
איש
על
מקומו.
אחר
כן
יש
להעיר
ענין
אחר
על
זאת
השמחה
וההצלה
וההצלחה
שהיו
ליהודה
ולירושלם
אז
,
אם
התמיד
אם
לא
,
כי
היה
קצת
נחמה
אם
היה
שתתמיד
,
לכן
העירונו
,
שאף
זאת
ההצלה
החלושה
לא
תתמיד
זמן
,
אבל
עתה
בזמן
זה
המלך
חזקיה
הוא
סוף
ואחרית
הצלחת
וגדלת
בית
ראשון
,
כי
תכף
שמת
הוא
,
ומלך
מנשה
וחטא
והחטיא
,
נגזרה
גזרה
שתחרב
ירושלם
הנשארת
שליד
מלך
אשור
,
כמו
שמפורש
במלכים
(מ"ב
כד
,
ג)
ובדברי
הימים
(אולי
דה"ב
לג
,
יט).
וגם
חזקיה
ידע
זה
בחייו
,
כמו
שגלה
לו
ישעיה
,
והוא
ענה
"כי
שלום
ואמת
יהיה
בימי"
(יש'
לט
,
ח).
ובכלל
,
כי
משעה
שמת
חזקיה
עד
שגלה
צדקיה
וחרב
הבית
לגמרי
,
היה
כלא
היה
כל
ענינו
,
כמו
שמפורש
בספרים;
ולכן
לא
נבא
ישעיה
נבואותיו
,
רק
עד
חזקיה
,
כמו
שהציע
בראש
ספרו
"בימי
עזיה
יותם
אחז
יחזקיהו"
(א
,
א)
-
ואפשר
שחיה
אחר
חזקיה
,
כמו
שאפשר
שמת
קודם
חזקיה
-
שעיקר
הכונה
הוא
,
כי
כתב
בראש
ספרי
הנביאים
זמן
מלכיהם
,
להודיענו
כונת
ספריהם;
ובעבור
שכונת
ספר
ישעיה
היה
ליעד
השחת
עמנו
מעט
מעט
על
יד
החיה
הראשונה
בכלל
,
אשר
זה
החל
בעזיהו
וכאלו
סיים
בחזקיה
,
כמו
שאמרנו
(בהקדמה
לישעיה)
,
לכן
אמר
"בימי
עזיהו
יותם
אחז
יחזקיהו".
ולכן
העירונו
על
זה
הענין
,
בעשותם
כתיב
וקרי
במ"ם
למרבה
המשרה;
וזה
כי
למרבה
-
במ"ם
פתוחה
,
ראוי
שעל
כל
פנים
היה
עתה
רבוי
המשרה
לחזקיה
ולעמו
,
כמו
שמפורש
יותר
בדברי
הימים
(דה"ב
כט
-
לא).
וידוע
ממנהג
העברי
,
שהמ"ם
מוכרח
שתהיה
בצורה
פתוחה
כשהיא
בתחלת
המלות
או
באמצעיתם
,
ולכן
הוא
הכרח
כשנקרא
בדבורנו
החיצוני
למרבה
-
שנקראהו
במ"ם
פתוחה;
אבל
נכתב
במ"ם
סתומה
,
כמו
שראוי
להיות
כל
מ"ם
שהוא
בסוף
ובתכלית
השמות;
ולהורות
על
המשרה
הזאת
לעמנו
ולמלכנו
שעתה
היא
סוף
וחתום
ותכלית
,
כתבוה
בצורה
זאת.
ומי
שהוא
בקי
בלשון
העברי
ובצורת
כתיבתו
,
ואיך
הפליגו
מיסדיו
להיות
הדבור
החיצוני
חקוי
הפנימי
כל
מה
שיכלו
,
יבין
נפלאות
מזה.
ולא
די
בסימן
זה
לנו
בכאן
מצד
היות
זה
האות
סוף
שמות
,
אבל
מצד
הוראת
שמם
גם
כן
,
כי
נאמר
'מ"ם
סתומה'
,
כטעם
"סתומים
וחתומים"
(דנ'
יב
,
ט);
"ולחתום
חזון"
(שם
ט
,
כד);
כאמרינו
(ברכות
יב
,
א):
הכל
הולך
אחר
החתום
-
שזה
השם
ענינו
'סוף';
והפך
זה
'מ"ם
פתוחה'
,
מטעם
"פתח
דבריך"
(תה'
קיט
,
קל)
,
מטעם
התחלה;
וידוע
שהתחלה
וסוף
הן
שתי
נקדות
התנועה;
וכן
היה
חזקיה
בהצלחה.
וכלל
הדבר
,
שבאלו
שתי
ההערות
הודיעונו
ששמחתם
בהצלחתם
זאת
היתה
חלושה
,
וכי
בזה
היה
סוף
ותכלית
טובת
עמנו
,
כמו
שאפרש
עוד
באומרו
"הצדיק
אבד"
וגו'
(יש'
נז
,
א).
וזה
אם
שנאמר
שזה
ילקח
עד
שוב
בניין
בית
שני
,
כל
שכן
בית
שלישי;
ואם
שנאמר
שענין
בית
שני
לא
היה
שלם
כבית
הראשון
,
כמו
שידוע
,
כי
הפחותים
עלו
,
וגם
לא
היה
שם
אורים
ותומים
ונביאים
,
וזולת
זה
משלמויות
בית
ראשון.
וכבר
הארכנו
בפירוש
התורה
(מ"כ
ח"ב
ע' 105
)
,
על
אמרו
"לא
יסור
שבט
מיהודה"
וגו'
"עד
כי
יבא
שילה"
וגו'
(בר'
מט
,
י)
,
בעניין
חדש
חדשנוהו.
ומדעתי
באנו
עד
כונת
מחבר
הספר
,
גם
שם
גם
בזה
,
ולא
נקרא
אנחנו
זה
'פירוש'
,
אבל
נקראהו
'כונת
הספר';
וכן
מחשבתי
בכל
מה
שאכתוב
בכל
התורה
והמקרא
,
ודי
באמת
עֵד
לעצמו
,
וגם
בשחק
עד
נאמן
(ראה
תה'
פט
,
לח).
ובזה
נשלם
המכוון
ממנו
בענין
זה.