אל
ההרים
לא
אכל
-
קמץ
ב'זקף'
-
לפי
שהיו
עובדים
עבודה
זרה
על
ההרים
הרמים
,
כמו
שכתוב
(ראה
דב'
יב
,
ב)
,
ולפיכך
אמר:
אל
ההרים
לא
אכל;
ואל
כמו
'על'
,
וכמהו
רבים.
ואמר
אכל
-
לפי
שהיו
אוכלים
שם
זבחיהם
אחר
הקרבתם
לעבודה
זרה;
וכן
תרגם
יונתן:
"בטוריא
לא
פלח
לטעוותא".
ועיניו
לא
נשא
אל
גלולי
בית
ישראל
-
אין
צריך
לומר
שלא
עבד
עבודה
זרה
,
אלא
אפילו
עיניו
לא
נשא
אליה
,
כעניין
שנאמר
"אל
תפנו
אל
האלילים"
(וי'
יט
,
ד).
ואחר
שזכר
עבודה
זרה
,
והיא
עבירה
שבין
אדם
למקום
והיא
שקולה
כנגד
כל
העבירות
,
זכר
מעבירות
שבין
אדם
לחבירו
הרגילות:
כי
המשא
והמתן
וההלואה
רגיל
בין
בני
אדם
(ראה
להלן
,
ז
-
ח);
וזכר
מן
העריות
מה
שאדם
קרב
אליהם
,
כי
העריות
שהם
שאר
בשר
אין
צריך
לזכרם
,
כי
רוב
בני
אדם
בדילים
מהם
ואפילו
הרשעים;
וזכר
ממצות
עשה
הצדקה
(ראה
להלן
,
ז)
,
שהיא
המצוה
הגדֹלה
בדברים
שבין
אדם
לחבירו;
וכן
זכר
משפט
אמת
(ראה
לעיל
,
ה)
,
שהוא
קיום
היישוב
בעולם.
וזכר
החוקים
בכלל
,
ואמר
"בחוקותי
יהלך"
(להלן
,
ט).
ואחר
שאמר
כי
הבן
לא
ישא
בעון
האב
והאב
לא
ישא
בעון
הבן
(ראה
להלן
,
כ)
,
אמר
כי
אפילו
עונות
עצמו
לא
ישאם
אם
ישוב
מהם
(ראה
להלן
,
כא
-
כב).
ובכל
זה
העניין
זכר
הגמול
בכלל
ב'חיים'
והעונש
ב'מיתה'
(ראה
להלן
,
ט
,
יג).
וכתב
הגאון
רב
סעדיה
(אמונות
ודעות
ע'
רסו
-
רסז)
,
כי
זה
שזכר
החיים
והמיתה
הם
לעולם
הבא.
ואני
אומר
,
כי
אמת
הוא
כי
עיקר
העונש
והגמול
הוא
לעולם
הבא;
אבל
העניין
הנזכר
הנה
לא
נזכר
על
דבר
העולם
הבא;
כי
העניין
הזה
תשובה
לאומרים
כי
הבן
נושא
עון
האב
,
בראותם
הצרות
הרבות
לבנים
באותו
הדור
ואבותיהם
חטאו
ואינם;
ולא
היו
אלה
מתלוננים
על
דבר
העולם
הבא
כי
לא
ידעו
מה
הוא
,
אלא
על
מה
שהיו
רואים
בעיניהם
,
וצריך
שתהיה
התשובה
מעין
השאלה
והתמיהה.
ואם
תאמר:
אם
כן
למה
זכר
החיים
והמות
לבד
,
ואין
הגמול
והעונש
בעולם
הזה
בחיים
ובמות
לבד
אלא
אף
בכלל
פרטי
הברכות
והקללות
הכתובים
בתורה?
נאמר
,
כי
אמר
זה
לקצר
העניין
ולזכור
הדבר
הכולל
,
והם
החיים
והמות
,
כמו
שאמר
"ושמרתם
את
כל
חוקותי
ואת
כל
משפטי
אשר
יעשה
אותם
האדם
וחי
בהם"
(ראה
וי'
יח
,
ה)
-
הנה
זכר
החיים
במקום
כל
פרטי
הברכות.
ואע"פ
שאנקלוס
תירגם
"ויחי
בהון
לחיי
עלמא"
,
אין
משמעות
"וחי"
אלא
בעולם
הזה
,
כמו
שהיו
כל
הברכות
והקללות
שיעדם
בתורה
בעולם
הזה
,
אלא
שנרמזו
במלת
"וחי
בהם"
חיי
העולם
הבא
,
וכן
נרמזו
במקומות
אחרים
מן
התורה;
אבל
פשוטו
שלדבר
הוא
בעולם
הזה.
וכן
מה
שאמר
לאדם
הראשון
"כי
ביום
אכלך
ממנו
מות
תמות"
(בר'
ב
,
יז)
-
המיתה
הזאת
כוללת
כל
הקללות
שנגזרו
על
אדם
בעוון
אכילת
הפרי
,
והוא
מה
שאמר
לו
"ארורה
האדמה
בעבורך
בעצבון
תאכלנה.
וקוץ
ודרדר
תצמיח
לך.
בזעת
אפך"
וגו'
(בר'
ג
,
יז
-
יט)
-
והנה
כלל
בלשון
'מיתה'
כל
אלה
הקללות.
וכן
אמר
"החיים
והמות
נתתי
לפניך
הברכה
והקללה
ובחרת
בחיים
למען
תחיה
אתה
וזרעך"
(דב'
ל
,
יט)
,
ו"הברכה
והקללה"
הוא
דרך
כלל
,
במקום
'הברכות
והקללות';
הנה
קרא
הברכות
-
"החיים"
,
וקרא
הקללות
-
"המות".
והטעם:
כי
החיים
עם
ההצלחה
והטוב
הם
"החיים"
,
ועם
הרע
הם
המיתה
,
כמו
שאמר
על
האדם
המצליח
במעשיו
"ואמרתם
כה
לחי"
(ש"א
כה
,
ו)
,
והמנוגע
בגופו
נקרא
'מת'
,
כמו
שאמר
"אל
נא
תהי
כמת"
(במ'
יב
,
יב)
,
וכן
העני
חשוב
כמת
(ראה
נדרים
סד
,
ב).
ובאמרו
"הנפש
החוטאת
היא
תמות"
(לעיל
,
ד
ולהלן
,
כ)
-
אמר
על
הנפש
שהיא
בעלת
התאוה
והיא
החוטאת
עם
הגוף;
וכן
אמר
"נפש
כי
תחטא"
(וי'
ד
,
ב)
,
וכן
היא
מקבלת
העונש
עם
הגוף:
הרעב
והחולי
והשבי.
וכל
זה
והדומה
לו
יקרא
'מיתה'
,
כי
מי
שחייו
רעים
חשוב
כמת
,
וכמה
מן
הנביאים
בחייהם
שאלו
מיתתם
,
כמו
שמצאנו
באיוב
(ג
,
ב
-
יט).
וכאשר
אמר
כי
"בן
לא
ישא
בעון
האב"
(להלן
,
כ)
-
בבן
שהוא
גדול
,
שהוא
ראוי
לעונש
ולשכר
מעצמו;
אבל
הבנים
הקטנים
מתים
בעון
אבותם
(ראה
קה"ר
ד
,
א)
,
וכן
ייטיב
להם
בזכות
אבותם;
אבל
הגדולים
שהם
רשעים
-
לא
תועילם
זכות
אבותם
,
כמו
שהצדיקים
לא
תזיקם
עון
אבותם
,
כמו
שאומר
בתורה
בעונש
"פוקד
עון
אבות
על
בנים"
ואמר
"לשונאי"
(שמ'
כ
,
ה)
,
ואמר
בגמול
הטוב
"שומר
הברית
והחסד
לאוהביו
ולשומרי
מצוותיו
לאלף
דור"
(דב'
ז
,
ט).
אבל
מדת
הטובה
מרובה
ממדת
הפורענות
,
כי
זכות
האבות
שומר
לבנים
הטובים
ומוסיף
להם
טובה
בזכות
אבותם
אפילו
לאלף
דור
או
לאלפים
דורות
,
כמו
ששומר
לנו
ברית
אברהם
יצחק
ויעקב
אבותינו
עד
היום
,
שאנחנו
אוהביו
ושומרי
מצוותיו
אע"פ
שיש
בינינו
רשעים:
כל
ישראל
נקיים
היום
מעון
עבודה
זרה
,
ומשאר
העוונות
הנזכרים
נקיים
רוב
ישראל.
וכל
שכן
שהבטיח
אבותינו
בזה
,
כמו
שאמר
"כי
ידעתיו
למען
אשר
יצוה"
וגו'
(בר'
יח
,
יט)
,
וברית
כרת
עמו
בין
הבתרים
לשמור
הברית
לבניו
עד
עולם
(ראה
בר'
טו
,
יח)
,
ואמר
"וזכרתי
את
בריתי
יעקב
ואף
את
בריתי
יצחק
ואף
את
בריתי
אברהם
אזכור
והארץ
אזכור"
(וי'
כו
,
מב)
,
ואמר
"וזכרתי
להם
ברית
ראשונים"
(שם
,
מה).
וברית
כרותה
לזרע
אברהם
יצחק
ויעקב
שלא
ישבתו
מהיות
גוי
לפני
האל;
ואשר
יצאו
מכלל
אומתינו
לא
היו
מזרעם
באמת
אלא
מהאספסוף
,
הגרים
שנתגיירו.
ועון
האבות
שמור
לבנים
הרשעים
להוסיף
להם
ברעתם
בעון
אבותם
עד
ארבעה
דורות
(ראה
שמ'
כ
,
ה)
,
לא
יותר
,
כי
כן
יוכל
לראות
הזקן
המורד
מבני
בניו
עד
ארבעה
דורות
,
כי
יש
רשע
מאריך
ברעתו
(ע"פ
קה'
ז
,
טו).
ודבר
עלי
,
שאמר
לו
האל
שישמור
לו
ולבניו
עד
עולם
(ראה
ש"א
ב
,
ל)
-
העון
ההוא
היה
גדול
והיה
בו
חילול
השם
,
וקורא
הדורות
מראש
(ע"פ
יש'
מא
,
ד)
ידע
שלא
יהיה
בבניו
מי
שראוי
שיכפר
לו
עון
אבותיו
ההוא
בעבורו
,
ואם
יהיה
-
לא
יחול
עליו
העונש
ההוא
,
כמו
שאמרו
רבותינו
ז"ל
(ר"ה
יח
,
א):
בזבח
ובמנחה
הוא
דאינו
מתכפר
,
אבל
מתכפר
הוא
בתורה
ובגמילות
חסדים.
וזכר
בפרשה
זאת
שלשה
דורות
,
בצדיק
ורשע
וצדיק
,
כנגד
הדורות
שהיו
מתרעמים
עליהם:
כי
חזקיהו
היה
צדיק
ולא
נשא
עון
אחז
אביו;
ומנשה
בנו
היה
רשע
שופך
דם
(ראה
מ"ב
כא
,
טז)
,
כמו
שאמר
"והוליד
בן
פריץ
שופך
דם"
(להלן
,
י)
,
והנה
לא
הועילה
לו
צדקת
חזקיהו
אביו
ונענש
על
רשעו
ולכדוהו
שרי
צבא
מלך
אשור
בחחים
ויאסרוהו
בנחושתים
ויוליכוהו
בבל
(ראה
דה"ב
לג
,
יא);
והנה
בן
מנשה
היה
רשע
,
ונענש
על
רשעו
ונפקד
עליו
גם
עון
אביו
ולא
מלך
אלא
שתי
שנים
(ראה
שם
,
כא
-
כג)
,
"ויקשרו
עליו
עבדיו
וימיתוהו
בביתו"
(שם
,
כד);
והנה
אמון
הוליד
בן
,
וירא
את
כל
חטאת
אביו
אשר
עשה
ולא
עשה
כָהֵן
,
והנה
לא
מת
בעון
אביו
כיון
שהוא
היה
צדיק
(ראה
מ"ב
כב
,
ב).
ואם
תאמר:
הנה
אמר
(להלן
,
כא
-
כב)
,
כי
בשוב
רשע
מכל
חטאתיו
אשר
עשה
חיו
יחיה
,
כל
פשעיו
אשר
עשה
לא
יזכרו
לו
,
והנה
מנשה
שב
מרשעו
ונזכרו
מעשיו
הרעים
עד
חרבן
הארץ
,
כמו
שאמר
"בחטאת
מנשה"
(מ"ב
כד
,
ג)!?
נֹאמר
,
כי
הוא
חטא
והחטיא
את
הרבים
,
ואם
הוא
שב
מחטאו
-
חטא
הרבים
לא
יכול
להשיב
,
ונשארו
מעשיו
הרעים
עד
שחרבה
הארץ
בעבורם
,
לפיכך
היו
נזכרים
מעשיו
הרעים;
אבל
לו
לא
נזכרו
,
וכן
אמר
"לא
יזכרו
לו"
(להלן
,
כב)
-
לו
לא
נזכרו
,
כי
לא
נענש
בעבורם
כיון
שעשה
תשובה
ונכנע
מלפני
אלהי
אבותיו
,
ויעתר
לו
וישמע
תפילתו
וישיבהו
ירושלם
למלכותו
(ראה
דה"ב
לג
,
יב
-
יג);
אבל
לאוחזי
מעשיו
נזכרו.
והנה
עניין
הפרשה
והנתלה
בה
מבואר.