תנ"ך - וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלאה מקול שאגתו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיֵּ֙דַע֙ אַלְמְנוֹתָ֔יו וְעָרֵיהֶ֖ם הֶחֱרִ֑יב וַתֵּ֤שַׁם אֶ֙רֶץ֙ וּמְלֹאָ֔הּ מִקּ֖וֹל שַׁאֲגָתֽוֹ: (יחזקאל פרק יט פסוק ז)

טקסט וניקוד:

וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ: (יחזקאל פרק יט פסוק ז)

טקסט בלבד:

וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלאה מקול שאגתו: (יחזקאל פרק יט פסוק ז)

תיקון קוראים:

וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלאה מקול שאגתו: (יחזקאל פרק יט פסוק ז)
וְאַצדֵּי בִּירָניָתֵיהּ וְקִרוֵיהוֹן אַחרֵיב וְצַדִּיאַת אַרעָא וּמלָאַהּ מִקָל אִתרְגוֹשָׁתֵיהּ :

ותשם - ג' (בלישנא , ב' בפתח וחד בקמץ): בר' מז , יט; יח' יב , יט; יט , ז.

ותשם - ל'.

וידע אלמנותיו - מענה את הנשים והורג את בעליהן (ראה ויק"ר יט , ו); ויש פותר (ראה ת"י) אלמנותיו כמו 'ארמנותיו'. וידע - לשון פיגור והרס , כמו "וגבוה ממרחק יידע" (תה' קלח , ו). ועריהם החריב - שנתן מס על הארץ לתת לפרעה בכל שנה , כמו שנאמר במלכים (מ"ב כג , לה).

וידע אלמנותיו - כלומר: היה הורג את הבעל והיה בא על אלמנותיו ומענה אותם. (מדרש חכמים) תמן תניינא (ויק"ר יט , ו): "אשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (וי' טו , כה) - מי קיים מצות זיבה? יכניה בן יהויקים קיים מצות זיבה. אמרו: כיון שעלה נבוכד נצר להחריב את ירושלם , עלה וישב על שפת ים בדפני של אנטוכיא , וירדו סנהדרין לקראתו; אמרו לו: הגיע זמן של בית זה ליחרב!? אמר להן: לאו , אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי , תנו אותו לבדו ואני הולך לי. אזלין ואמרין ליהויקים: נבוכד נצר בעי לך; אמר להן: וכי עושין כן , דוחין נפשי ומקיימין נפשיכון , ולא כך כתיב "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דב' כג , טז)?! ואמרו לו: לא כך עשה בשבע בן בכרי - "הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה" (ש"ב כ , כא)? כיון שלא שמע , עמדו ושלשלוהו. רבי שמואל בר נחמני ורבי אלעזר (ויק"ר יט , ו); (רבי אלעזר) אמר: חי שלשלוהו , שנאמר "ויתנוהו בסוגר בחחים" (להלן , ט) - בחיים; רבי שמואל בר נחמני אמר: מת שלשלוהו , שנאמר "למען לא ישמע קולו... אל הרי ישראל" (להלן , ט). אמר רבי יהושע בן לוי: אני מקיים דברי שניהם; חי שלשלוהו , אלא מתוך שהיה מפונק - מת מידם. מה עשה לו נבוכד נצר? רבי יהודה ורבי נחמיה (ויק"ר יט , ו); חד אמר: נטלו והחזירו בכל ערי ישראל (ההמשך במדרש: וישב לו בפראמידוס והרגו , וקרע את החמור והכניסו לתוכו , שנאמר "קבורת חמור יקבר" (יר' כב , יט); רבי נחמיה אמר: נטלוהו וחיזרוהו בכל ערי ישראל וישב לו בפראדימוס והרגו) , והיה מחתך מבשרו ומשליך לכלבים; הדא הוא דכתיב "קבורת חמור יקבר" (יר' כב , יט) - היאך קבורתו של חמור , לא במעי הכלבים? הוא שנביא מקנתרו ואומר לו: "דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו" (דה"ב לו , ח); מהו "והנמצא עליו" (שם)? תלת אמוראים (ויק"ר יט , ו): חד אמר שהיה לבוש כלאים , וחד אמר שמשך לו ערלה , וחד אמר שנמצא בו כתובת קעקע חקוק על בשרו. רבי יוחנן אמר (שם) , שבא על אשת אביו ועל כלתו ועל חמותו. כללו של דבר: בפתח שיצא בו נכנס. רבי יהושע בן לוי אמר (שם) , שהושיב נשים בירניות בירושלם; מאי בירניות? 'ביירן וציירן' , בורות ושוממות , שהיה הורג בעליהן ומענן ומכניס ממונן לטמיון; הדא הוא דכתיב: וידע אלמנותיו ועריהן (לפנינו: ועריהם) החריב. כיון שמת , המליך יכוניה בנו תחתיו (וירד לו לבבל , ויצאו כל בני עירו וקילסו אותו; אמרו לו: מה עשיתה? אמר להן: יהויקים מלך יהודה מרד בי והרגתיו והמלכתי את יכניה בנו תחתיו); אמרו מתלאה: גור טב מן כלבא בישא לא תרבי , על חד כמן וכמן גור ביש מן גור ביש. מיד שמע להם וישב לו בדפניא; ירדו סנהדרין גדולה לקראתו , אמרו לו: הגיע סופו של בית זה ליחרב!? אמר להם: לאו , אלא תנו את יכניה בידי ואני הולך לי. אזלין ואמרין ליה ליכניה: נבוכד נצר בעי לך. מה עשה יכוניה? עמד וכינס כל מפתחות של בית המקדש ועלה לראש גגו של מקדש ואמר לפניו: רבונו של עולם , הואיל ולא זכינו להיות גיזברין לפניך , מיכאן ואילך הרי מפתחותיך לפניך. תרין אמוראי (ויק"ר יט , ו): חד אמר כמין פיסת יד של אש בא ונטלתן; וחד אמר: משעה שזרקן למעלה שוב לא ירדו. ומה היו בחורין של ישראל עושין? עולין לראש גגותיהן ומשליכין עצמן מעל גגותיהן; שנאמר "משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות" (יש' כב , א). מה עשה ליכניה נבוכד נצר? עמד ונטלו וחבשו בבית האסורין; וכל מי שנחבש בימיו של אותו רשע , לא יצא לעולם , שנאמר "אסיריו לא פתח ביתה" (יש' יד , יז). גלה יכניה , גלתה סנהדרין גדולה עמו; (הדא הוא דכתיב): "העצב נבזה... האיש הזה" וגו' (יר' כב , כח) - רבי אבא בר כהנא אמר: כעצם הזה של מוח הראש וכול' ― כל העניין עד 'התירו לו נדרו' (ויק"ר יט , ו) ― באותה שעה , סנהדרין גדולה עלה על דעתם ואמרו: בית דוד , מלכותם בימינו פוסקת? אותו שכתוב בו "כסאו כשמש נגדי. כירח יכון לעולם" (בנוסחנו: עולם; תה' פט , לז - לח)? מה נעשה? נלך ונפייס לגדלת , וגדלת למלכה , והמלכה למלך. מה היה שם (ההמשך במדרש: של אשתו של נבוכד נצר? רבי חנניה אמר: שמירה שמה; רבי אבין אמר: שמירמות שמה; ורבנן אמרין: שמירעם) שמה , על ידי שנתעלה ברַעַם. כיון שבא נבוכד נצר להזקק לה , אמרה לֵה: אתה מלך ויכניה אינו מלך? אתה מבקש תפקידך ויכניה אינו מבקש תפקידו? מיד גזר ונתנו לו אשה. כיצד שילשלו אותה לו? רבי שבתי אמר: בקילקלון שילשלו אותה לו; ורבנן אמרי: פחת את המעזיבה ושילשלו אותה לו. בשעה שבא ליזקק לה , אמרה לו: כשושנה אדומה ראיתי; ופירש ממנה מיד. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא קיימתם מצות זיבה במקומכם , וכאן אתם מקיימין? הוא שאמר הכתוב "גם את בדם בריתך" (זכ' ט , יא) - נזכרתם בשביל אותו דם , ובשבילו "שלחתי אסירייך מבור אין בו מים" (ראה שם). אמר רבי שבתי: לא זזו משם , עד שמחל להם הקדוש ברוך הוא על כל עונותיהם; על אותה שעה הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שה"ש ד , ז). ונעשה לו נס ונתעברה מעומד: "שלתיאל בנו ואסיר בנו" (ראה דה"א ג , יז) - שאסר הקדוש ברוך הוא בשבועה עליו; שלתיאל - ששאל הקדוש ברוך הוא בשבועה והתירו לו נדרו. ותאשם הארץ (לפנינו: ותשם ארץ) ומלואה מקול שאגתו - להוציאו מן הארץ המס שנתן לפרעה , אז העריך הארץ לתת לפרעה איש כערכו (ע"פ מ"ב כג , לה).

וידע אלמנותיו - הִרגיל להכיר היכן הם ארמֹנות האדם (ראה ת"י) , ושָׂם לבו על מבצריהם להשחיתם; כלומר: מרדנים וסרבנים היו להרע לכל.

וידע אלמנותיו - הכינוי כנגד "אדם" שזכר (לעיל , ו) , ושניהם דרך כלל: אמר כי היה הורג האנשים ושוכב עם אלמנותיהם (ראה ויק"ר יט , ו); זהו פירוש וידע , כמו "וידע אדם עוד את אשתו" (בר' ד , כה). וכן העיד עליו הנביא שהיה שופך דם נקי , שאמר עליו ירמיהו "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפך" (יר' כב , יז). ויונתן תרגם: "ואצדי בירנייתיה"; תרגם וידע עניין שבר וחרבן , כמו "ויודע בהם את אנשי סכות" (שו' ח , טז) ותרגם אלמנותיו כמו 'ארמנותיו'. ועריהם החריב - ממעשיו הרעים היה חרבן הערים בארץ ישראל; כי הוא לא החריב בידים אלא הוא גרם החרבן , וכן "ואת העיר תשרוף באש" (יר' לח , כג) שאמר הנביא לצדקיהו. ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו - ארץ יהודה שממה מקול שאגתו , שהיה מטיל יראתו על בני אדם. ולפי שהמשילו לכפיר אמר מקול שאגתו.

וטעם וידע אלמנותיו ועריהם החריב - כי היו אלה המלכים הרעים כדמות הצבועים , מזיקים ומשחיתים לכל שכניהם ומורדים במלכי אשור והורגים אנשים מכל סביבותיהם , כמו שקדם במשלו "אדם אכל" (לעיל , ג); לכן היו בסביבותיהם אלמנות רבות , כטעם "והיו נשיכם אלמנות" (שמ' כב , כג). ואמר אלמנותיו , בכנוי 'לו' , שהוא כנוי הפוֹעֵל , כי הוא היה עושה אותן אלמנות. וכבר הודעתיך כי שֵם דמיון ראשון , פעם יצורף אל הפוֹעֵל ופעם אל הפעול , כמו "כמהפכת סדום" (דב' כט , יב) - "כמהפכת אלהים" (עמ' ד , יא) , כי זה השני הוא כמו "קללת אלהים" (דב' כא , כג); והכל נכון וראוי בהגיון. וטעם וידע - כי היו ידועות לו , כי היו רבות ורבות; ובכלל , כי ה'ידיעה' - סוג להרגשה והכרה , וכבר פרשתי כמו זה "ויודע בהם... אנשי סכות" (שו' ח , טז). והנה מבואר , כי בזה המשל תאר בני אדם במינים שונים מבעלי חיים; וכל זה הערה , ובאור זה יותר אוצר יי' יבא.

וידע אלמנותיו - הענין: שבר אלמנותיו מרוב אכזריות , שאין להם בעל לעמוד כנגדו , כדרך "ואלמנה לא ייטיב" (איוב כד , כא); ומלת וידע - כטעם "ויודע בהם... אנשי סוכות" (שו' ח , טז) , אם איננו מבניינו , ויהיה פועל חולף לשֵנִי במקום הזה. ואיננו רחוק אצלי להיות מבנין 'הפעיל': 'הדיע' כנגד "הטיב" (בר' יב , טז) , בעבור שמצאתי "וגבוה ממרחק יְיֵדָע" (תה' קלח , ו) , הנבנה כמשפט אלה הפעלים. וכל זה , בעבור שאינני מוצא זאת המלה מבנינה חולפת ממקומה. ורבי משה קמחי פירש אותו כמשמעו , שידע מספר אלמנותיו ללחוץ אותם; והפירוש אחד , חוץ ממלת וידע. ויש אומרים (ראה ת"י ורש"י) , כי למ"ד אלמנותיו מתחלפת ברי"ש , ועניינו: ארמנותיו , והוי"ו שב אל ה"כפיר" (לעיל , ו) , ומ"ם ועריהם שב למלת אלמנותיו. ומ"ם (או מ"ם) ועריהם שב אל "אדם אכל" , למעלה (שם) , ויהיה מלת "אדם" כלל ופרט , כמו שמצאנו "האדם והבהמה" (שמ' ט , יט) - כלל; "אדם אחד מאלף" (קה' ז , כח) - פרט. החריב - מגזרת "חרב שממה" (יח' כט , י). קמצות תי"ו תשם מורה על אל"ף , הנמצאת כתובה במלת "תאשם שומרון" (הו' יד , א) , על דעת רבי יהודה המדקדק ראשון ז"ל (ראה שלשה ס"ד ע' 19 - 20 'אשם') , ושרשו 'אשם'. ועל דעת רבי משה הכהן ז"ל , פ"א הפעל שלו יו"ד , ומשקלו "תדע" (יח' לח , יד) , וכמוהו "והאדמה לא תשם" (בר' מז , יט); וזאת הגזרה בפירושו כגזרת "שממה" , אם אינם שורש אחד; וכן רבים. ומלואה - שם , והם הברייות הממלאים את הארץ.

וידע אלמנותיו - לשון ייסורין הוא , כמו "וגבוה ממרחק יידע" (תה' קלח , ו). אלמנותיו - כמו "ארמנותיו" (עמ' ו , ח) , ונחלף הרי"ש בלמ"ד , כמו "וענה איים באלמנותיו" (יש' יג , כב). כלומר , שאף בארץ מגוּריו הֵרע , ועריהם שלישראל החריב. ותשם - לשון חרבה הוא , כמו "והאדמה לא תשם" (בר' מז , יט); שבימיו עלה נבוכדנצר וכבשו , והיה לו עבד שלש שנים , ואז כבש הרבה עיירות מיהודה (ראה מ"ב כד , א).
ריכוז קישורים