תנ"ך - לשלל שלל ולבז בז להשיב ידך על־חרבות נושבות ואל־עם מאסף מגוים עשה מקנה וקנין ישבי על־טבור הארץ:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

לִשְׁלֹ֥ל שָׁלָ֖ל וְלָבֹ֣ז בַּ֑ז לְהָשִׁ֨יב יָדְךָ֜ עַל־חֳרָב֣וֹת נוֹשָׁב֗וֹת וְאֶל־עַם֙ מְאֻסָּ֣ף מִגּוֹיִ֔ם עֹשֶׂה֙ מִקְנֶ֣ה וְקִנְיָ֔ן יֹשְׁבֵ֖י עַל־טַבּ֥וּר הָאָֽרֶץ: (יחזקאל פרק לח פסוק יב)

טקסט וניקוד:

לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל־חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת וְאֶל־עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל־טַבּוּר הָאָרֶץ: (יחזקאל פרק לח פסוק יב)

טקסט בלבד:

לשלל שלל ולבז בז להשיב ידך על־חרבות נושבות ואל־עם מאסף מגוים עשה מקנה וקנין ישבי על־טבור הארץ: (יחזקאל פרק לח פסוק יב)

תיקון קוראים:

לשלל שלל ולבז בז להשיב ידך על־חרבות נושבות ואל־עם מאסף מגוים עשה מקנה וקנין ישבי על־טבור הארץ: (יחזקאל פרק לח פסוק יב)
לְמִבַּז בִּזָא וּלמִעדֵּי עֲדָאָה לְכַנָשָׁא מַשׁרְיָתָך עַל חָרְבָתָא דְאִתיַתַּבָא וְעַל עַמָא דְּאִתכַּנַשׁוּ מִבֵּינֵי עַמְמַיָא אַצלַחוּ בְּנִכסִין וְקִניָן יָתְבִין עַל תֻּקפָא דְאַרעָא :

כ"ו פסוקים שיש בהם כל אותיות אל"ף בי"ת: ראה יח' יז , ט. לשלל - ז' פסוקים 'על (ו)אל על': שו' טז , ג; מ"א יז , כא; יר' כב , ח; כט , לא; מח , לו; יח' לח , יב; דה"ב לב , ו. טבור - ב': שו' ט , לז; יח' לח , יב.

לשלל - ז' פסו' על ואל על; מאסף - ל'; טבור - ב'.

להשיב ידך על חרבות נושבות - להשחית שנית את הערים , שהיו חרבות עד הנה , ועכשיו נתיישבו. אל עם - המאוסף מעמים העושים עתה מקנה וקניין. על טבור הארץ - על גובה וחוזק הארץ , כטבור זה , שהוא אמצעו של אדם ומשֻפע מכל צדדין.

להשיב ידך על חרבות נושבות - להשיב ידך עוד פעם שנייה , לשלול שלל ולהחריבן , אותן ערים שהיו מיושבות מחורבן , שכבר יהו נחזרין מן הגליות ויהיו מאוספין מבין האומות. עשה מקנה וקניין - מרבה מקנה ומרבה נכסים; כמו "באלהים נעשה חיל" (תה' ס , יד; וראה דב' ז , יח). לפי שהן יושבין על טבור הארץ - באמצעיתו של עולם , בתוך הסְפָר שסביב לארץ ישראל , יושבין כל האומות , ובאין לשם וקונין מהם ומוכרין להן , ומתוך כך הם מתעשרים במקנה וקניין.

להחריב חרבות שהן נושבות עתה , להחזירן לחרבנן כבתחלה. טבור - אין לו דמיון , ופתרונו לפי ענינו: מבחר הארץ.

לשלול שלל. להשיב ידך על חרבות נושבות - להשיב ידך עליהם להחריבם , כמו שהיו. ויונתן תרגם: "לכנשא משריתך". עושה מקנה וקנין - האחד על הבהמות והאחד על שאר נכסים , וכן "מקניהם וקנינם" (בר' לד , כג). ותרגם יונתן: "אצלחו בנכסין וקניין". יושבי על טבור הארץ - פעמים יבוא הסמיכות על מלת 'על' , וכן "יושבי על מדין והולכי על דרך" (שו' ה , י). ונקראת ארץ ישראל טבור הארץ לפי שהיא באמצע העולם , כמו שהטבור באמצע הגוף (ראה תנח' קדושים י). ויונתן תרגם: "על תוקפא דארעא" , לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות (ספ"ד קנב).

לשלול. חרבות נושבות - פירושו: שהיו נושבות מישראל ששבו כבר מהגלות; וכמוהו "נושבו הערים" (יח' לו , י). מאסף - 'פעול' מהבנין 'הכבד הדגוש'; והטעם , שהשם אסף אותו מתוך הגוים והשיבו לארצו. עשה - כמו "עשה לי את החיל הזה" (דב' ח , יז). מקנה וקנין - שני משקלים , שוים בענין; והפירוש , שהיה מקבץ ואוסף ממון , ואקח מהם כרצוני. טבור הארץ - אמר מרון בן ג'אנח (השרשים: 'טבר') , כי כן נקרא הגובה והחזק מן הארץ , והביא ראיה מהתרגום , שאמר: "תקפא דארעא"; וגם מהפסוק "הנה עם יורד מראשי ההרים" , "מעם טבור הארץ" (שו' ט , לו - לז) - הטעם , שקרא הכתוב גובה "ראשי ההרים" "טבור". והוסיף לאמר בו הנראה והידוע בלשון , שהוא אמצע הארץ; וגם זאת הלשון ידועה בלשון רבותינו ז"ל , שאמרו (נידה ל , ב): טבורו פתוח. והטעם על דעת המתרגם: בעבור שהיה ארץ ישראל הרים ובקעות. ועל דעת השני , שפירושו 'אמצע' - בעבור שהיה בואו לירושלם , שהוא אמצע העולם (ראה תנח' קדושים י).

יושבי על טבור הארץ - שארץ ישראל יושבת בתוך עמים רבים.
ריכוז קישורים