תנ"ך - לשלל
שלל
ולבז
בז
להשיב
ידך
על־חרבות
נושבות
ואל־עם
מאסף
מגוים
עשה
מקנה
וקנין
ישבי
על־טבור
הארץ:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
לִשְׁלֹ֥ל
שָׁלָ֖ל
וְלָבֹ֣ז
בַּ֑ז
לְהָשִׁ֨יב
יָדְךָ֜
עַל־חֳרָב֣וֹת
נוֹשָׁב֗וֹת
וְאֶל־עַם֙
מְאֻסָּ֣ף
מִגּוֹיִ֔ם
עֹשֶׂה֙
מִקְנֶ֣ה
וְקִנְיָ֔ן
יֹשְׁבֵ֖י
עַל־טַבּ֥וּר
הָאָֽרֶץ:
(יחזקאל פרק לח פסוק יב)
לִשְׁלֹל
שָׁלָל
וְלָבֹז
בַּז
לְהָשִׁיב
יָדְךָ
עַל־חֳרָבוֹת
נוֹשָׁבוֹת
וְאֶל־עַם
מְאֻסָּף
מִגּוֹיִם
עֹשֶׂה
מִקְנֶה
וְקִנְיָן
יֹשְׁבֵי
עַל־טַבּוּר
הָאָרֶץ:
(יחזקאל פרק לח פסוק יב)
לשלל
שלל
ולבז
בז
להשיב
ידך
על־חרבות
נושבות
ואל־עם
מאסף
מגוים
עשה
מקנה
וקנין
ישבי
על־טבור
הארץ:
(יחזקאל פרק לח פסוק יב)
לשלל
שלל
ולבז
בז
להשיב
ידך
על־חרבות
נושבות
ואל־עם
מאסף
מגוים
עשה
מקנה
וקנין
ישבי
על־טבור
הארץ:
(יחזקאל פרק לח פסוק יב)
לְמִבַּז
בִּזָא
וּלמִעדֵּי
עֲדָאָה
לְכַנָשָׁא
מַשׁרְיָתָך
עַל
חָרְבָתָא
דְאִתיַתַּבָא
וְעַל
עַמָא
דְּאִתכַּנַשׁוּ
מִבֵּינֵי
עַמְמַיָא
אַצלַחוּ
בְּנִכסִין
וְקִניָן
יָתְבִין
עַל
תֻּקפָא
דְאַרעָא
:
כ"ו
פסוקים
שיש
בהם
כל
אותיות
אל"ף
בי"ת:
ראה
יח'
יז
,
ט.
לשלל
-
ז'
פסוקים
'על
(ו)אל
על':
שו'
טז
,
ג;
מ"א
יז
,
כא;
יר'
כב
,
ח;
כט
,
לא;
מח
,
לו;
יח'
לח
,
יב;
דה"ב
לב
,
ו.
טבור
-
ב':
שו'
ט
,
לז;
יח'
לח
,
יב.
לשלל
-
ז'
פסו'
על
ואל
על;
מאסף
-
ל';
טבור
-
ב'.
להשיב
ידך
על
חרבות
נושבות
-
להשחית
שנית
את
הערים
,
שהיו
חרבות
עד
הנה
,
ועכשיו
נתיישבו.
אל
עם
-
המאוסף
מעמים
העושים
עתה
מקנה
וקניין.
על
טבור
הארץ
-
על
גובה
וחוזק
הארץ
,
כטבור
זה
,
שהוא
אמצעו
של
אדם
ומשֻפע
מכל
צדדין.
להשיב
ידך
על
חרבות
נושבות
-
להשיב
ידך
עוד
פעם
שנייה
,
לשלול
שלל
ולהחריבן
,
אותן
ערים
שהיו
מיושבות
מחורבן
,
שכבר
יהו
נחזרין
מן
הגליות
ויהיו
מאוספין
מבין
האומות.
עשה
מקנה
וקניין
-
מרבה
מקנה
ומרבה
נכסים;
כמו
"באלהים
נעשה
חיל"
(תה'
ס
,
יד;
וראה
דב'
ז
,
יח).
לפי
שהן
יושבין
על
טבור
הארץ
-
באמצעיתו
של
עולם
,
בתוך
הסְפָר
שסביב
לארץ
ישראל
,
יושבין
כל
האומות
,
ובאין
לשם
וקונין
מהם
ומוכרין
להן
,
ומתוך
כך
הם
מתעשרים
במקנה
וקניין.
להחריב
חרבות
שהן
נושבות
עתה
,
להחזירן
לחרבנן
כבתחלה.
טבור
-
אין
לו
דמיון
,
ופתרונו
לפי
ענינו:
מבחר
הארץ.
לשלול
שלל.
להשיב
ידך
על
חרבות
נושבות
-
להשיב
ידך
עליהם
להחריבם
,
כמו
שהיו.
ויונתן
תרגם:
"לכנשא
משריתך".
עושה
מקנה
וקנין
-
האחד
על
הבהמות
והאחד
על
שאר
נכסים
,
וכן
"מקניהם
וקנינם"
(בר'
לד
,
כג).
ותרגם
יונתן:
"אצלחו
בנכסין
וקניין".
יושבי
על
טבור
הארץ
-
פעמים
יבוא
הסמיכות
על
מלת
'על'
,
וכן
"יושבי
על
מדין
והולכי
על
דרך"
(שו'
ה
,
י).
ונקראת
ארץ
ישראל
טבור
הארץ
לפי
שהיא
באמצע
העולם
,
כמו
שהטבור
באמצע
הגוף
(ראה
תנח'
קדושים
י).
ויונתן
תרגם:
"על
תוקפא
דארעא"
,
לפי
שארץ
ישראל
גבוהה
מכל
הארצות
(ספ"ד
קנב).
לשלול.
חרבות
נושבות
-
פירושו:
שהיו
נושבות
מישראל
ששבו
כבר
מהגלות;
וכמוהו
"נושבו
הערים"
(יח'
לו
,
י).
מאסף
-
'פעול'
מהבנין
'הכבד
הדגוש';
והטעם
,
שהשם
אסף
אותו
מתוך
הגוים
והשיבו
לארצו.
עשה
-
כמו
"עשה
לי
את
החיל
הזה"
(דב'
ח
,
יז).
מקנה
וקנין
-
שני
משקלים
,
שוים
בענין;
והפירוש
,
שהיה
מקבץ
ואוסף
ממון
,
ואקח
מהם
כרצוני.
טבור
הארץ
-
אמר
מרון
בן
ג'אנח
(השרשים:
'טבר')
,
כי
כן
נקרא
הגובה
והחזק
מן
הארץ
,
והביא
ראיה
מהתרגום
,
שאמר:
"תקפא
דארעא";
וגם
מהפסוק
"הנה
עם
יורד
מראשי
ההרים"
,
"מעם
טבור
הארץ"
(שו'
ט
,
לו
-
לז)
-
הטעם
,
שקרא
הכתוב
גובה
"ראשי
ההרים"
"טבור".
והוסיף
לאמר
בו
הנראה
והידוע
בלשון
,
שהוא
אמצע
הארץ;
וגם
זאת
הלשון
ידועה
בלשון
רבותינו
ז"ל
,
שאמרו
(נידה
ל
,
ב):
טבורו
פתוח.
והטעם
על
דעת
המתרגם:
בעבור
שהיה
ארץ
ישראל
הרים
ובקעות.
ועל
דעת
השני
,
שפירושו
'אמצע'
-
בעבור
שהיה
בואו
לירושלם
,
שהוא
אמצע
העולם
(ראה
תנח'
קדושים
י).
יושבי
על
טבור
הארץ
-
שארץ
ישראל
יושבת
בתוך
עמים
רבים.