תנ"ך - וצבי עדיו לגאון שמהו וצלמי תועבתם שקוציהם עשו בו על־כן נתתיו להם לנדה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וּצְבִ֤י עֶדְיוֹ֙ לְגָא֣וֹן שָׂמָ֔הוּ וְצַלְמֵ֧י תוֹעֲבֹתָ֛ם שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם עָ֣שׂוּ ב֑וֹ עַל־כֵּ֛ן נְתַתִּ֥יו לָהֶ֖ם לְנִדָּֽה: (יחזקאל פרק ז פסוק כ)

טקסט וניקוד:

וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל־כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה: (יחזקאל פרק ז פסוק כ)

טקסט בלבד:

וצבי עדיו לגאון שמהו וצלמי תועבתם שקוציהם עשו בו על־כן נתתיו להם לנדה: (יחזקאל פרק ז פסוק כ)

תיקון קוראים:

וצבי עדיו לגאון שמהו וצלמי תועבתם שקוציהם עשו בו על־כן נתתיו להם לנדה: (יחזקאל פרק ז פסוק כ)
וְחֶדוַת תִּקוּנֵיהּ לִיקָר יְהַבתֵּיהּ וְאִנוּן צִלמֵי תּוֹעֲבָתהוֹן שִׁקוּצֵיהוֹן עֲבַדוּ בֵיהּ עַל כֵּין יְהַבתֵּיהּ לְהוֹן לְבוּסרָן :

וצבי - ג': דב' יד , ה; מ"א ה , ג; יח' ז , כ. עדיו - ג': שמ' לג , ד; יח' ז , כ; תה' לב , ט. וצלמי - ב': ש"א ו , ה; יח' ז , כ. תועבתם - ה' (בלישנא , מלא וחסר): דב' כ , יח; יח' ז , כ; לג , כט; מג , ח; מד , יג.

עדיו ג' ולא שתו איש עדיו וצבי עדיו במתג ורסן עדיו לבלום.

וצבי - ג'; עדיו - ג'; שמהו - ל'; וצלמי - ב'; תועבתם - ה'.

וצבי עדיו - של הקדוש ברוך הוא , אשר לגאון שמהו להם , הוא בית המקדש שנקרא 'גאון עוזם' , שנאמר "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם" (יח' כד , כא) , והם צלמי תועבות עשו בו , על כן וגו'.

(וצבי עדיו לגאון שמהו) - כסף וזהב שלהם , שהם מתגאים ממנו ועשו ממנו צלמי תועבותם , על כן נתתיו להם לנידה.

וצבי עדיו - שנתן לו המקום לעדות עדי זהב וכסף. שמהו - על עצמו. לגאון - להתגאות בו , לומר: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דב' ח , יז); ורם לבבו ושכח אתי (ע"פ שם , יד) , שנתתיו לו לעדי. וגם צלמי תעבות עשו בו - בכסף ובזהב. על כן נתתיו להם לנדה - שישליכוהו מעליהם להציל את נפשם.

וצבי עדיו - זהו בית המקדש , שהוא פאר יפי כבוד האל הנקדש בתוכו , שהיו מתיפים בו כעדי , והקדוש ברוך הוא שמהו לגאון - שישראל היו מתגדלים ומתגאים בו על כל עם , כי כבוד האל נראה בו בענן ובאש העליונה; והם שמוהו לשקוץ , כי עשו בו צלמי תועבותם , על כן נתתיו להם לנדה - שהם ירחקו ממנו ויגלו מארצם.

לגאון - גאוה וגאות רע , כטעם "וישמן ישורון ויבעט" (דב' לב , טו).

וצבי. וצבי עדיו - כמו "אדמת עפר" (דנ' יב , ב) , שהוא טעם כפול שלא לצורך. ומלשון התרגום יתכן להיות , "די הוה צבא" (דנ' ה , יט). ומלת לגאון - שם בשקל "חזון" (יש' א , א). וזה אמר על המקדש , שקראהו צבי ו'עדי'. ומלת וצלמי חסרה מלה הדומה לה בצדה , כמו "ותשב תמר ושוממה" (ש"ב יג , כ) , ופירושו: עניה ושוממה; והטעם: ופסיליהם וצלמי תועבותיהם. ויחסר בי"ת ממלת צבי , כמו "ודברי מרמה ישטנוני" (ראה תה' קט , ג - ד) , טעמו: ובדברי מרמה; וכן הטעם: ובצבי עדיו , אשר לגאוה ולגדל שמהו השם , בכבודו שהשכין שם , והם לא נתנו לו כבוד , כי פסיליהם וצלמי תועבותיהם עשו בו , במקדש , לטמאו; על כן: אשר עשו בו - אנקם מהם , כי נתתי אותו בעבורם לנדה; והטעם , שכן נחשב בעיני , בעבור מעשיהם הרעים שעשו בו. ומלת נתתיו - נופלת הֵנה על המחשבת; והקרוב לזה "תנו עוז לאלהים" (תה' סח , לה). גם נכון לאמר , שמלת נתתיו - כמו 'אתננו': פעל עבר תחת עתיד , כמו "נתתי כסף השדה קח ממני" (בר' כג , יג). או בא לשעבר כמשפט הנבואה , והטעם: אתננו לנדה ולתועבה , שיחללוהו הזרים אחרי כן. ולמ"ד הם - בעבורם , וכן רבים. וטעם תוספת וי"ו צבי - כאומר: ועוד רעה אחרת עשו , כי טמאו המקדש ועשו בו כך וכך.

וצבי עדיו לגאון שמהו - תפארת עדיו לגאון שם אותו , שברוב עושרו היה מתפאר ומתגאה בתכשיטי מלכות. וצלמי תועבותם ושיקוציהם (בנוסחנו: שקוציהם) עשו בו - ברוב הזהב , כדכתיב "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל" (הו' ב , י). על כן נתתיו להם - כל ממונם. לנידה - שהיו מואסים אותו ומשליכים אותו בחוצות בימי הרעב (ראה לעיל , יט).
ריכוז קישורים