תנ"ך - אם־זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם־אין לו ונמכר בגנבתו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ: (שמות פרק כב פסוק ב)

טקסט וניקוד:

אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: (שמות פרק כב פסוק ב)

טקסט בלבד:

אם־זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם־אין לו ונמכר בגנבתו: (שמות פרק כב פסוק ב)

תיקון קוראים:

אם־זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם־אין לו ונמכר בגנבתו: (שמות פרק כב פסוק ב)
אִם עֵינָא דְסָהֲדַיָא נְפַלַת עֲלוֹהִי דְּמָא לֵיהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵים אִם לֵית לֵיהּ וְיִזדַּבַּן בִּגנֻבתֵּיהּ :

אם - י"ב פסוקים ראשה ומצעה (בראשי פסוקים ובאמצעם) 'אם אם': ראה שמ' כא , ג. זרחה - ד': *שמ' כב , ב; מ"ב ג , כב; נח' ג , יז; דה"ב כו , יט. וחד: וזרחה - מל' ג , כ.

י"ב פסוק' ראש' ומצע' אם אם בגפו אם זרחה השמש אם לא ימצא אם בעליו עמו אם ענה תענה אם אתם תבאו אל הארץ אם בצרים באו לך אם יתקע שופר אם תחנה עלי אם אבא באהל ביתי אם תדברנה שפתי אם כח אבנים כחי. זרחה ד' אם זרחה השמש עליו וישכימו בבקר והשמש זרחה על שמש זרחה ונודד במצחו. וחד וזרחה לכם יראי שמי.

אם - י"ב פסוק' אם אם; זרחה - ד'.

ואם (בנוסחנו: אם) זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה , שהוא שלום בעולם , כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו (ראה מכיל' משפטים נזיקין יב); כגון אב החותר לגנוב ממון הבן , בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות. דמים לו - כחי הוא חשוב , ורציחה היא , אם יהרגנו בעל הבית. שלם ישלם הגנב ממון שגנב , ואינו חייב מיתה. ואונקלוס , שתרגם: "אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי" , לקח לו שטה אחרת , לומר: שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית , וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגהו , דמים לו - חייב עליו אם הרגו , שמאחר שיש רואים להם - אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון.

אם זרחה השמש - שהיה גונב ביום.

ואם בעל הבית הרגו ביום , יאמר לו: הנה בני אדם עוברים ונמצאים בכל מקום; למה לא הראיתם שהיה חותר?! וטעם שלם ישלם - שב אל הגנב החי , שאמר בעדו: שלם ישלם שור. ונמכר - בית דין ימכרנו. והיה נתכן להמכר כדי גניבתו , לולי שהיא קבלה ביד אבותינו (ראה קידושין יח , א) , כי לא ימכר עד שתהיה גנבתו כנגד שומתו. גם הוא הנכון והאמת.

אם זרחה. שלם ישלם - שב אל הכתוב למעלה "חמשה בקר ישלם תחת השור" (שמ' כא , לז); כמו "לעם נכרי" (שם , ח; ראה פירושו); "ואף לאמתך תעשה כן" (דב' טו , יז) - כי הוא שב לפסוק העליון: "הענק תעניק לו" (שם , יד). ונמכר בגניבתו - בעבור גניבתו.

אם זרחה השמש עליו - שיצא מן המחתרת לאויר העולם , מקום זריחת השמש. דמים לו - ואם הרגו , נחשב עליו כרוצח ושופך דם; דלא הותר לו , רק בשעת חימום במחתרת , ומשום הכי חייב אם המיתו. ואין לו עליו , רק תשלומין; ואם תאמר: ואם אין לו לשלם , במה מתנקם? לכך נאמר: ונמכר בגניבתו - וישלם לך את שלך. וקודם מתן תורה , אפילו אם היה לו מה לשלם נעשה עבד לבעל הגניבה , כדכתיב "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד" (בר' מד , י) גבי בנימין , ואע"פ שהיה לו הרבה מה לשלם; אבל נִתְנה תורה ונתחדשה הלכה , שכל זמן שיכול לשלם לא ימכר כעבד.

אם זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמין משל וכו'. ואנקלוס , שתרגם: "ואם עינא דסהדיא נפלת עלוהי" , לקח לו שטה אחרת , לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית , וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו , דמים לו - חייב עליו אם הרגו , מאחר שיש רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות , ולא יהרג את בעל הבית. לשון רבנו שלמה. ואני תמה , שהרי כשאמר למעלה "אין לו דמים" (פס' א) , לפטרו על הריגתו , ודאי בשהתרו בו הוא , שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה; ואם תאמר שלא בא הכתוב לומר "אין לו דמים" אלא להתיר לו דמו מידי שמים , לומר שהוא מותר להרגו , זה איננו אמת , אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומבית דין בהתראה , והשני מחייבו בדין שניהם. ואולי יתכוֵן הרב לומר , שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו והגנב ידע בהם , אינו בא על עסקי נפשות עכשו , שכבר ראה שהכירוהו העדים , ואם יהרוג יבאו עדים לבית דין , ויהרגוהו. וזה טעם אם זרחה השמש עליו - כי בלילה , שלא הכירוהו העדים , יהרגנו לבעל הבית ויברח. ועל דעתי - נתכוֵן אנקלוס לומר , שאם יצא הגנב מן המחתרת , ובא זה לומר עליו: יש לי עדים שבא במחתרתו , דמים לו כשאר החיים , ואינו מותר להרגו , ואם הרגוֹ - נהרג עליו; אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב: אם זרחה השמש עליו , שדבר בהווה , שדרך באי מחתרת לבא בלילה שאין אדם מכיר בהן , וההורגו שם פטור ומותר; אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו , הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו , ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה , לא בבית דין ולא ביד בעל הבית. ואם כן , על דעת האומר בתלמוד (סנה' עב , א) , שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור , בדמיה קננהו , יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר חוזר למעלה אל "כי יגנוב איש" (לעיל , א); כדרך "ואף לאמתך תעשה כן" (דב' טו , יז). ודרך הפשט ידועה: יאמר , שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה , יהרג , ואם זרחה השמש על הגנב , ואדם רואהו ומכירו , לא יהרג , אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום. וטעם השמש - האור , לעיני הרואים; וכן "לעיני השמש הזאת" (ש"ב יב , יא) - בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו , כי זה יהרוג את בעל הבית וזה יברח ממנו.

אם במחתרת ימצא הגנב , שהיה משתדל לגנוב , והכהו הבעל הבית או אי זה שיהיה (ראה סנה' עב , ב) , ומת - לא יתחייב הורגו מיתה. ואם זרחה השמש עליו - דמים לו: ראוי שתדע , כי הגנבה תֵעשה על הרוב בלילה , לפי שאז יבטח הגנב שלא יראוהו האנשים , ולזה אמר איוב "ובלילה יהי כנגב" (כד , יד) , ואמר עוד "כי יחדו בקר למו צלמות" (שם , יז) - רוצה לומר , שהרוצחים והגנבים ידאגו מאד בהיות הבקר , עד שהוא אצלם כמו צלמות; ולזה אמרה התורה: אם זרחה השמש עליו. ולפי שלא אמר הכתוב 'אם זרחה השמש דמים לו' , מגיד שהוא ראוי שתהיה הזריחה עליו; כאלו תאמר , שיתחדש שם מה שיפרסם שהוא עושה מה שיעשה שם; כאלו תאמר , שראוהו נכנס לשם , כי אז יירא מעשות שם דבר , לחשבו שכבר יִוָדע שהוא עשה זה , כמו שיירא הגנב מלגנוב כשזרחה השמש , לחשבו שכבר יראוהו האנשים (ראה סנה' עב , א). וראוי שתדע , שלא אמרה התורה שאין דמים לזה הגנב - מפני רצותו לגנוב ממון , כי אין ראוי שישלם נפש תחת ממון; ואמנם ירדה תורה לסוף דעתו , כי הוא נכנס שם לגנוב , והיה דעתו שאם יעמוד עליו הבעל הבית או אחד מביתו - יהרגם , כדי שתִשלַם לו הגנבה; ולזה התירה התורה להרגו לכל מי שימצאהו. ואמנם , כשזרחה השמש עליו - רוצה לומר , שראוהו שם , הנה אז ישָמר מההריגה , לחשבו שכבר יִוָדע מי עשה הדבר הזה , ואז לא יוּתַר להרגו. ומזה המקום יתבאר , שהרודף אחר חברו להרגו - מותר להצילו בנפשו של רודף (ראה משנה סנה' ח , ז; סנה' עב , ב). שלם ישלם מה שגנב , על האופן שיתבאר אחר זה. ואם אין לו דבר שישלֵם הגנבה ממנו , ונמכר בגנבתו על יד בית דין. וזאת המכירה היא לשש שנים , כמו שהתבאר במה שקדם (בה"פ שמ' כא , ב). ואם המצא תמצא ביד הגנב הגנבה , משור עד חמור עד שה חיים - שנים ישלם. ואולם , אם טבחם - יתחייב על השור חמשה , ועל השה ארבעה (ראה שמ' כא , לז); ולזה אמר: חיים. וראוי שתדע , שלא תקָרא 'טביחה' הנחירה והעקור ומה שידמה להם (ראה משנה ב"ק ז , ה) - וזה מבואר בנפשו - אלא אם היתה שחיטתו לכלבים או לרפואה , כי אז הנבול הוא מועיל כמו הטביחה לזה התכלית אשר כוון בה (ראה שם , ב) . והוא מבואר , שדין תשלומי כפל נוהג בכל הדברים המטלטלים שהם ממון , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" וגו' , "אם ימצא הגנב ישלם שנים" (להלן , ו) - למדנו שדין תשלומי כפל נוהג גם במה שאינו בעל חיים , כשהיה ממון (ראה משנה ב"מ ד , ט). ומזה יתבאר , שמי שגנב עבד כנעני לא ינהג בו דין תשלומי כפל , כי אינו דומה לאלו הפרטים אשר זכרה התורה בענין הגנבה , כי הוא אדם (ראה ב"ק סב , ב). ועוד , שכבר הוקשו עבדים לקרקעות: אמר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" (וי' כה , מו; ראה קידושין כב , ב); ולפי שלא ינהג זה הדין בקרקעות , כי אינם מטלטלין , ולא תתכן גם כן בהם הגנבה , כי הקרקעות הם ברשות בעליו איך שיהיה , וכן יִדמה שיהיה הענין בעבד , ואינו דומה בזה הענין למטלטלין; כי האדם ניכר בסגולות רבות ימצאו בו , יוכר ויובדל בהם משאר אישי האדם כלם , מה שאין כן בבעלי חיים האחרים ובשאר המטלטלין; ולזה יֵראה שלא תתכן הגנבה בעבד , כי אינו ראוי לבעלים אם לא בהיותו חי , ואז הוא ניכר . ולא ינהג זה הדין גם כן בגנבת שטרות , לפי שאין גופן ממון (ראה ב"ק סב , ב). והוא מבואר , שתשלומי ארבעה וחמשה אינו נוהג אלא בשור ושה. ו'שור' יקרא אפילו בן יומו , שנאמר "שור או כשב או עז כי יולד" (וי' כב , כז; ראה ב"ק סה , ב); ו'שה' יקרא מן הכשבים ומן העזים , אחד זכר ואחד נקבה , כמו שהתבאר במה שקדם (פירושו לשמ' יג , יג). והוא מבואר , שהוא נקרא 'שה' אפילו אחר שנה , שנאמר "שה תמים זכר בן שנה" (שמ' יב , ה). וראוי שתדע , שהגנבה בעינה חוזרת לבעלים אפילו לאחר יאוש , שנאמר: אם המצא תמצא בידו הגנבה וגו' - רוצה לומר , שהוא משלם הגנבה ההיא בעינה (ראה מש"ת גנבה א , יב) , ויענש לתת עוד כשעור מה שרצה לגנוב מחברו. וזה גם כן מתבאר ממה שהקפידה התורה בנזקי שור ובור שיהיה המת לנִּזק (ראה שמ' כא , לד , לו); וכן ראוי שתשוב הגנבה לבעליה. והוא מבואר , שאם השביחה הגנבה מאליה לפני יאוש - הוא לבעלים; ולאחר יאוש - הוא לגנב , כי כבר קְנָאָהּ ביאוש בעלים (ראה מש"ת גנבה א , יא). ואולם אם השביחה בשהוציא הגנב הוצאה בה , הנה השבח לגנב אפילו לפני יאוש (ראה שם). ואם נשתנית בידו הגנבה - משלם תשלומי כפל כשעת הגנבה , שנאמר: אם המצא תמצא בידו הגנבה וגו' שנים ישלם - רוצה לומר , שישלם שנים כמו הגנבה. ולזה הוא מבואר , שאם גנב טלה ונעשה איל , או כלי והתיכו או שברו - משלם לו שנים כעין שגנב; ולזה ישלם שני טלאים כמו הטלה שגנב (ראה ב"ק סה , ב) , או שני כלים כמו הכלי שגנב (ראה מש"ת גנבה א , טו) . וראוי שתדע , כי הבא במחתרת נהרג מפני חָשבֵנוּ שיהיה רודף להרוג בעל הבית אם יעמוד להציל ממונו; ולזה לא יהיה נהרג אם יתברר לנו שהוא אינו רודף; כמו שראוהו עדים שנכנס שם , כי יירא מעשות דבר לדעתו כי יוָּדע הדבר. וכן אם היה יוצא משם ונמצא במחתרת - יש לו דמים , גנב או לא גנב , כי כבר נתבאר שהוא אינו רודף (ראה סנה' עב , א). וכן אם נתבאר מעניינו באור שלם שאין כונתו להמית , כמו האב שנכנס בבית הבן - יש לו דמים (ראה שם , ב). ואין הבדל בין שנמצא הגנב במחתרת או שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפפו , הנה אם נהרג - אין לו דמים , כי הוא נכנס שם לגנוב , ואם יעמוד אדם לפניו , יהרגנו; ולא אמרה התורה במחתרת אלא בהוה , כי הכונה היא למנוע המכוין להרוג שלא יהרוג (ראה שם). ואין הבדל בין שנמצא שם ביום או בלילה (ראה מש"ת גנבה ט , ז) , כי התורה לא אמרה 'אם זרחה השמש דמים לו' , אבל אמרה: אם זרחה השמש עליו , כמו שזכרנו במה שקדם. וזה מבואר בעצמו , כי ביום ישתדל יותר להרוג הקם עליו , כדי שלא יתפרסם ענינו , כי לא יוכל לברוח שלא יראוהו האנשים. והוא מבואר , שאין הבדל בנמצא במחתרת בין שיהיה איש או אשה , גדול או קטן , שנאמר: אם במחתרת ימצא הגנב - אי זה שיהיה (ראה שם , ט). וראוי היה להיות כן , כדי לשמור שלא יהרֹג; הלא תראה כי השור נסקל לשמירה שלא יהרֹג (ראה שמ' כא , כח - כט) , ואעפ"י שאינו ראוי ליענש מצד עצמו , כי אין לו דעת , שתבא לו מצוה או אזהרה . והנה הבא במחתרת לתוך שדה או גנה או דיר או סהר וכיוצא בהם - יש לו דמים , כי לא עלה בדעתו שימצא שם אדם , ולזה לא היתה כונתו כי אם לגנוב (ראה מש"ת גנבה ט , יב). וראוי שתדע , שאין האשה נמכרת בגנבתה , שנאמר: ונמכר בגנבתו - האיש נמכר בגנבתו ולא האשה (ראה סוטה כג , ב); ולזה תמצא שבארה התורה זה הדין בעבד עברי לבד. ואולם האשה , לא תמצא שיהיה שליט אחר למכרה כי אם אביה בהיותה קטנה , שנאמר "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שמ' כא , ז). וראוי היה להיות כן , כי האשה , אם תמָכר , יהיה לחוש לעבֵרה , מה שאין כן באיש הנמכר; ולזה צותה התורה בבת הנמכרת , שייעדה האדון לו לאשה , או לבנו (ראה שמ' כא , ח - ט). והוא מבואר , שאינו נמכר בגנבתו אם לא היה גדול , כי אינו בן עונשים. והנה הוא נמכר בגנבתו - אבל אינו נמכר בכפלו או בתשלומי ארבעה וחמשה , שנאמר: ונמכר בגנבתו (ראה קידושין יח , א). ואם היה שוה יותר מגנבתו , אינו נמכר , שנאמר: ונמכר בגנבתו - שיהיה כולו נמכר בגנבתו; אבל אם היה שוה פחות מגנבתו , הרי הוא נמכר , כי כבר תוכלל מכירתו בגנבתו , והשאר יהיה חוב עליו עד שתמצא ידו (ראה מש"ת גנבה ג , יד). ולא ימכר על השאר שנית; שאם היה זה כן , לא יהיה רושם במה שאמרה התורה "שש שנים יעבוד" (שמ' כא , ב) , כי אחר זה ישוב להמכר (ראה קידושין יח , א)! והיה ראוי אם כן , שימכר בפעם אחת לזמן ארוך בגנבתו; ואולם רצתה תורה שלא ימכר כי אם לשש שנים בגנבתו , ולא שימכר שנית על השאר .
ריכוז קישורים