ככר
זהב
טהור
וגו'
-
שלא
יהא
משקלה
עם
כל
כֵּליה
אלא
ככר
,
לא
פחות
ולא
יותר
(ראה
מנחות
פח
,
ב)
,
והככר
של
חול
ששים
מנה
,
ושל
קדש
היה
כפול:
מאה
ועשרים
מנה
(ראה
בכורות
ה
,
א);
והמנה
הוא
ליטרא
ששוקלין
בה
כסף
למשקל
קולוניא
,
והיא
מאה
זהובים
,
עשרים
וחמשה
סלעים
,
והסלע
-
ארבעה
זהובים.
והזכיר
ככר
זהב
במעשה
המנורה
,
לא
בארון
ולא
בשולחן
,
בעבור
היותה
כולה
זהב
ומדתה
מהככר.
כי
מדת
הארון
ידועה
,
וזהב
לציפוי
-
מה
שיכיל;
והכפורת
,
שהיא
זהב
כולה
(ע"פ
זכ'
ד
,
ב)
-
הזכיר
מדתה
,
ואין
לה
עובי
כי
אם
מעט;
וציפוי
השולחן
-
כציפוי
הארון
,
ושני
הזֵרים
-
כמדת
הארון
והשולחן.
ובפרשת
'ואלה
פקודי'
(שמ'
לח
,
כו)
תצחק
מדברי
הגאון.
ככר
זהב
טהור
-
שלא
יהא
משקלה
עם
כל
כליה
אלא
ככר
,
לא
פחות
ולא
יותר;
לשון
רבנו
שלמה.
וכן
הוא
פשוטו
של
מקרא.
אבל
אם
הדבר
כן
,
יהיה
תמה
גדול
שלא
יתן
הכתוב
משקל
למנורה
,
כמה
יהיה
בה
מן
הככר!
ויוכל
לתת
חצי
הככר
או
יותר
במלקחים
ובמחתות
,
שהם
כלים
נפרדים
ממנה
,
וימַעֵט
בה;
או
שיתן
במנורה
ככר
פחות
מָנֶה
,
ובכל
הכלים
האלה
מנה.
ועוד
,
מה
טעם
שתשקל
המנורה
עם
כלים
רבים
נפרדים
במשקל
הככר?
ולמה
לא
נתפרשו
כמה
יהיו
המלקחים
והמחתות
שיעשו
ממנו?
אבל
אין
דעת
רבותינו
כמו
שאמר
הרב
,
אלא
כך
שנו
חכמים
במנחות
(פח
,
ב):
מנורה
ונרותיה
באה
מככר
,
ולא
מלקחיה
ומחתותיה;
ומה
אני
מקיים
את
כל
הכלים
האלה?
-
לרבות
את
הנרות;
כדברי
רבי
יהודה.
רבי
נחמיה
אומר:
מנורה
באה
מככר
,
ולא
נרותיה
ומלקחיה
ומחתותיה;
ומה
אני
מקיים
את
כל
הכלים
האלה?
-
שיהיו
כולן
של
זהב.
ושם
אמרו
לדברי
רבי
יהודה
,
שהיו
הנרות
מקשה
עמה
,
ואף
על
פי
כן
יקראם
הכתוב
הכלים
האלה
,
מפני
שהן
כלים
לקִבול
השמן
,
ויש
להם
שם
בפני
עצמן
,
ובשאר
המנורות
נעשין
נפרדין.
ולדברי
רבי
נחמיה
אמרו
שם
,
שאין
הנרות
עמה
מקשה.
והנה
על
דעת
כולם
,
לא
יבא
במשקל
הככר
אלא
גוף
המנורה
במה
שהוא
מקשה
עמה
,
לא
כלים
נפרדין
ממנה
כלל;
ולדברי
רבי
נחמיה
אמרו
שם:
ומה
אני
מקיים
את
כל
הכלים
האלה
-
שיהו
כולן
של
זהב
,
ולא
נצרכה
אלא
לפי
נרות.
ועל
דרך
הפשט
,
יאמר:
ככר
זהב
טהור
יעשה
אותה
-
את
כל
הכלים
האלה
יעשה
זהב
טהור;
כי
לא
פירש
תחלה
בנרות
שיהיו
זהב
כלל.
וכן
במעשה
אמר
"ויעש
את
נרותיה
שבעה
ומלקחיה
ומחתותיה
זהב
טהור"
(שמ'
לז
,
כג)
-
ואין
"זהב
טהור"
חוזר
,
רק
על
המלקחים
והמחתות
,
וחזר
ואמר
"ככר
זהב
טהור
עשה
אותה
ואת
כל
כליה"
(שם
,
כד)
-
שעשה
כל
כליה
זהב
טהור
,
לא
מן
הככר.
ויכָּנס
עוד
בִּכלל
"כל
כליה"
-
כלֵי
השמן
,
שהרי
עשה
לה
כלים
רבים
מלבד
אלה
הנזכרים
,
כמו
שנאמר
במסעות
"וכסו
את
מנורת
המאור
ואת
נרותיה
ואת
מלקחיה
ואת
מחתותיה
ואת
כל
כלי
שמנה
אשר
ישרתו
לה
בהם"
(במ'
ד
,
ט).
והכתוב
שאמר
"עד
ירכה
עד
פרחה
מקשה
היא"
(במ'
ח
,
ד)
-
כפי
פשוטו
כך
נראה
,
שגופה
מקשה
,
לא
נרותיה.
וכל
זה
לפי
שטת
הגמרא
,
אבל
בבריתא
של
'מלאכת
המשכן'
(במה"ק
ט)
שנויה
בענין
אחר:
מנורה
שעשה
משה
במדבר
היתה
באה
של
זהב
,
וטעונה
מקשה
,
וטעונה
גביעים
,
כפתורים
ופרחים
,
שנאמר
"ועשית
מנורת
זהב
טהור"
(לעיל
,
לא);
שומע
אני:
יעשה
איברים
איברים
וידביקם?
תלמוד
לומר:
"ממנה
יהיו"
(שם);
מנין
לרבות
את
נרותיה
שיהיו
"ממנה"?
תלמוד
לומר:
"תֵעָשֶׂה"
(שם).
יכול
שאני
מְרבה
"גביעיה
כפתוריה
ופרחיה"
(שם)?
תלמוד
לומר:
אותה.
ומה
ראית
לרבות
את
נרותיה
,
ולהוציא
"גביעיה
כפתוריה
ופרחיה"?
אחר
שריבה
הכתוב
-
מיעט:
מְרבה
אני
את
"נרותיה"
שהן
נעשין
עמה
,
ומוציא
אני
"גביעיה
כפתוריה
ופרחיה"
שאין
נעשין
עמה.
ומנין
לרבות
"מלקחיה
ומחתותיה"
(לעיל
,
לז)?
תלמוד
לומר:
"תֵעָשֶׂה".
יכול
שאני
מְרבה
את
הצבתים
ואת
המלקטאות?
תלמוד
לומר:
אותה.
ומה
ראית
לרבות
מלקחיה
ומחתותיה
ולהוציא
את
הצבתים
ואת
המלקטאות?
אחר
שריבה
הכתוב
-
מיעט:
מרבה
אני
מלקחיה
ומחתותיה
שהן
משתמשין
עמה
,
ומוציא
אני
את
הצבתים
ואת
המלקטאות
שאין
משתמשין
עמה.
רבי
יהושע
בן
קרחה
אומר:
אותה
-
מככר
,
ואין
כליה
מככר
,
שנאמר:
ככר
זהב
טהור
יעשה
אותה.
ומה
אני
מקיים
"ואת
כל
כליה"
(שמ'
לז
,
כד)?
שיהו
זהב
טהור.
עד
כאן
בבריתא.
ונראה
ממה
שהיו
הנרות
והמלקחיים
והמחתות
כולן
עמה
מקשה
,
שאין
המלקחיים
צבתים
,
אבל
הן
שעשה
על
פי
הנרות
טס
של
זהב
,
פותח
וסוגר
ושוכב
עליו
,
שלא
יפול
בשמן
דבר
,
כאשר
עושין
היום
במנורות
של
מלכים;
והוא
מלשון
"ולשוני
מדבק
מלקוחי"
(תה'
כב
,
טז)
,
שיקרא
מה
שעל
הלשון
ומתחתיו
'מלקוחים'
,
שהם
לוקחים
הלשון
באמצעם.
והמחתות
הם
ספלים
שתחת
כל
נר
ונר
,
לחתות
ניצוצי
אש
שיפלו
ממנה.
והכל
מקשה
,
ובאין
מן
הככר.
אבל
הצבתים
והמלקטאות
,
שאין
תשמישן
בעצמה
,
אבל
הם
כלים
נפרדים
ממנה
ואינן
חבור
בה
,
אין
באין
מן
הככר
כלל.
וכן
מיעטו
בבריתא
זו
"גביעיה
כפתוריה
ופרחיה"
,
שאם
רצה
שלא
לעשותן
עמה
מקשה
-
רשאי;
ונתן
הטעם:
לפי
שאין
נעשין
עמה;
כלומר
,
שאינן
מעכבין
בה:
שאם
עשאה
של
שאר
מיני
מתכות
,
אינה
באה
גביעים
כפתורים
ופרחים
,
אבל
קנים
מעכבין
בה
לעולם.
ולפי
הבריתא
הזו
אמר
הכתוב
"ואת
כל
כליה"
(שמ'
לז
,
כד)
-
לרבות
שעשה
לה
כל
הכלים
הצריכין
לשמושה
והראוים
לה
זהב
,
והם
הצבתים
והמלקטאות
שצריכין
לכל
המנורות
בתשמישן
―
וכן
"לכל
כלי
המשכן
בכל
עבודתו"
(שמ'
כז
,
יט):
כלים
הצריכין
למשכן
לא
פירש
אותן
,
ולא
הזכיר
בהן
רק
שיהיו
נחושת
―
אבל
ככר
זהב
טהור
יעשה
אותה
את
כל
הכלים
האלה
-
הם
הנזכרים
בה
,
וכולם
מקשה
עמה.
ויתכן
שגם
מה
שאמר
במעשה
"ואת
כל
כליה"
(שמ'
לז
,
כד)
-
רמז
לכלים
האלה
הנזכרים
,
שהיו
כולם
עמה
ככר
זהב
,
כפשוטו
של
מקרא.
אבל
כלי
שַמְנָהּ
(ראה
במ'
ד
,
ט)
לא
הוזכרו
במעשה
כאשר
לא
הוזכרו
בצוָאה
,
וברצון
עצמן
עשו
אותן;
ואולי
לא
עשאם
בצלאל
,
אבל
יחידים
עשו
אותן
ומסרום
לצבור.
ועל
הכלל:
גופה
באה
ככר
,
ואין
דבר
שחוץ
לגופה
בא
מן
הככר
,
לדברי
הכל.
ככר
זהב
טהור
יעשה
את
המנורה
,
את
כל
הכלים
האלה
הדבקים
בה
,
כמו
נרותיה
וששת
הקנים
וגביעיה
וכפתוריה
ופרחיה.
ואמנם
המלקחיים
והמחתות
אינם
מכלל
הככר;
שאם
היו
מכלל
הככר
,
לא
יצטרך
לומר
שיהיו
"זהב
טהור"
(לעיל
,
לח)
,
כי
כבר
הודיע
זה
במה
שאמר
ככר
זהב
טהור
יעשה
אותה
את
כל
הכלים
האלה!
ובהיות
הענין
כן
הוא
מבואר
,
שאין
המלקחיים
והמחתות
מכלל
הככר
(ראה
מש"ת
בית
הבחירה
ג
,
ו).
וכבר
נתבאר
לרבותינו
ז"ל
(מנחות
כח
,
ב)
מהחוש
,
שגובה
המנורה
היה
שלש
אמות;
ואולם
התורה
לא
הגבילה
גבהה
ועביה
ורחבה
,
אבל
הגבילה
משקלה
לבד.