תנ"ך - זכריה פרק א פסוק יב - ויען מלאך־ה' ויאמר ה' צבאות עד־מתי אתה לא־תרחם את־ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיַּ֣עַן מַלְאַךְ־יְהוָה֘ וַיֹּאמַר֒ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת עַד־מָתַ֗י אַתָּה֙ לֹא־תְרַחֵ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֔ם וְאֵ֖ת עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר זָעַ֔מְתָּה זֶ֖ה שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה: (זכריה פרק א פסוק יב)

טקסט וניקוד:

וַיַּעַן מַלְאַךְ־יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת עַד־מָתַי אַתָּה לֹא־תְרַחֵם אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: (זכריה פרק א פסוק יב)

טקסט בלבד:

ויען מלאך־ה' ויאמר ה' צבאות עד־מתי אתה לא־תרחם את־ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה: (זכריה פרק א פסוק יב)

תיקון קוראים:

ויען מלאך־יהוה ויאמר יהוה צבאות עד־מתי אתה לא־תרחם את־ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה: (זכריה פרק א פסוק יב)
וַאֲתֵיב מַלאֲכָא דַייָ וַאֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עַד אִימַתִּי אַתּ לָא תְרַחֵים עַל יְרוּשׁלֶם וְעַל קִרוַיָא דְבֵית יְהוּדָה דְּאֵיתִיתָא עֲלֵיהוֹן לְוָט דְּנָן שִׁבעִין שְׁנִין :

ויאמַר - צ"א (בפתח): ראה עמ' א , ב. ואת ערי - ז': מ"א ט , יט (פעמיים); יר' ט , י; כה , יח; לד , כב; זכ' א , יב; דה"ב ח , ו.

ואת ערי - ז'; זעמתה - ל' מל'.

עד מתי (בנוסחנו נוסף 'אתה') לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה - כששמע המלאך כן , אמר: רבונו של עולם! מה נשתנו אילו מאילו? שכל האומות יושבין ושקיטין בארצם , וישראל גלו לארץ לא להם (ע"פ בר' טו , יג) , בבבל , והם מענים אותם; ולמה אין אתה מרחם עליהם? בשביל שזעמתה עליהם לפי שחטאו? וכבר הגיע זמן פקודתם - "לפי מלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם"! (צירוף של יר' כט , י ודנ' ט , ב).

ויען - כמו "וענית ואמרת" (דב' כו , ה); "ויען איוב" הראשון (איוב ג , ב). או הטעם , שיענה לַשם ששלחו; והוא הנכון. והנה הטעם: בהתעורר מלחמות , אז יבָּנה בית השם על יד זרובבל , כאשר התנבא חגי "ושמתיך כחותם" (ב , כג). וזה שבעים שנה - בארתיו באר היטב בספר דניאל (ט , ב).

ויען מלאך יי' ויאמר: יי' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם - כלומר , שכל זמן שהארץ ישבת ושקטת (ראה לעיל , יא) לא נוכל לבנות ירושלם.

ויען מלאך יי' ויאמר - בשמעו שאף כשתפול פרס יעמדו עוד אומות אחרות לשעבד בישראל , ולא יוָשעו תשועת עולמים (ע"פ יש' מה , יז). עד מתי אתה לא תרחם - וכי לעולם יהו בניך תחת האומות?! וירושלם וערי יהודה בזעם זה שבעים שנה , וכבר נתמלאה נבואת ירמיהו (כט , י) משנה ראשונה לכורש (ראה דה"ב לו , כב - כג) , ועדיין ערי קדשך (ע"פ יש' סד , ט) ועמך בזעם , שביתך חרב ואין להם רשות לבנותו! ואע"פ שכבר כלו שבעים שנה , מכל מקום נופל בו לומר לשון זה שבעים שנה , כי בשנת שבעים שנה עצמה בלבד לא יפול בו הלשון יותר משאם עברה כולה; כמו "זה עשרים שנה" (בר' לא , לח) - שכבר עברה; וכמו "זה ארבעים שנה יי' אלהיך עמך" (דב' ב , ז) - ועדיין עומד בה. ותדע שאין הנביא עומד עכשיו בסוף שבעים שנה - שבשביל כך יאמר זה שבעים שנה - שהרי אף בשנת ארבע לדריוש יאמר למטה "וזה שבעים שנה" (זכ' ז , ה) , כמו כאן "בשנת שתים" (לעיל , ז). מעתה: אין הדבר תלוי בשנה עצמה יותר מִשֶאִם עברה; ומה לי עברה ועומד בשנה שאחריה ומה לי עומד בשנת עשרים או ארבעים שאחריה , ולעולם שבעים של בבל בתחלת מלכות מדי ופרס כָּלוּ. וכן הוכחתי בדניאל (ט , ב) פירוש נכון ומבורר מכמה יסודות.

ויען - זהו 'העומד בין ההדסים' (ראה לעיל , י) , שהיה לעזרת ישראל , או המלאך הדובר בנביא (ראה לעיל , ט); והוא הנכון. עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם - כי בעוד שישקטו האומות , לא יצאו מהגולה עד אבוד מלכות בבל. והנה המראה הזאת כבר עבר עניינה בזמן שראה אותה , אלא שהראה לו מה שעבר , בעבור הראותו כי שלות בבל וחרבנה - הכל מאת האל באמצעות המלאכים המנהיגים , וכי הם משתדלים בטוב ישראל. וכן ממשלת השלש מלכיות הנותרות (ראה פירושו לעיל , ח) ומפלתם - הכל יהיה מאת האל , כמו שהראהו מה שהיה במלכות בבל שעברה. אשר זעמת (בנוסחנו: זעמתה) זה שבעים שנה - אם על מה שעבר , כמו שפירשנו , היו שבעים שנה למלכות בבל , וזעומה היתה כל מלכות נבוכדנצר. או אמר זה שבעים שנה על זמן המראה , שהיתה "בשנת שתים לדריוש" (לעיל , ז) , ואז שָׁלמו לחרבות ירושלם שבעים שנה; ואע"פ שזאת המראה היתה בחדש שבט (ראה שם) והם החלו לבנות בחודש כסליו (ראה חגי ב , יח) , אע"פ כן זעומה היתה עדיין , וכל זמן בנותם העיר , בְּמלחמה היו עם צריהם.

עד מתי... לא תרחם את ירושלם וערי יהודה שהן חרבות; מה נשתנו מכל האומות שיושבים ושוקטים?!