תנ"ך - זכריה פרק ד פסוק ג - ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על־שמאלה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ: (זכריה פרק ד פסוק ג)

טקסט וניקוד:

וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל־שְׂמֹאלָהּ: (זכריה פרק ד פסוק ג)

טקסט בלבד:

ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על־שמאלה: (זכריה פרק ד פסוק ג)

תיקון קוראים:

ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על־שמאלה: (זכריה פרק ד פסוק ג)
וּתרֵין זֵיתִין דַּעֲלַהּ חַד מִיַמִין גּוּלְתָא וְחַד עַל סְמָאלַהּ :

שמאלה - ג' (ב' מלא ואחד חסר , בלישנא): זכ' ד , ג , יא; מש' ג , טז.

הגלה - ל'; שמאלה - ג'.

ושנים זיתים עליה - אצלה; שני אילנות שהזיתים גדילים בהם. אחד מימין הגולה [ואחד על שמאלה] וגו' - וכאן לא פירש על שני צנתרות של זהב , [האמורות למטה בפרשה (פס' יב) , והם] כמין עריבות ועדשים של בית הבד , שהם עומדים אצל הזיתים , והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממין שם כבמעטן , ונעצרים שם בבית הבד; והשמן נופל לתוך הצנתרות , ומהצנתרות לתוך הגולה , ומהגולה אל המוצקות , ומהמוצקות אל הנרות. והמוצקות ארבעים ותשע , הוא רמז לאור של עתיד לבא , אור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ראה יש' ל , כו) - ארבעים ותשעה על אור של בראשית (ראה פס"ר ח).

ושנים זתים (בנוסחנו: זיתים) עליה - אילו זתים שנים היו עומדים אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה. ובאותם אילנות היו שני צנתרות (ראה להלן , יב) - כמין שני עריבות , אחד לאילן זה ואחד לאילן זה; והיו הזתים נושרין מהם לתוך העריבות , ונכתשין מאליהן ומוציאין שמנם. והיו לאותם שני צנתרות פי קילוח , שמקלחין את השמן לגולה , ומן הגולה אל המוצקות ומן המוצקות לנירות (ראה לעיל , ב). ואע"פ ששבעה מוצקות מביאין שמן לנר אחד (ראה לעיל , ב) , אע"פ כן לא שם לרוב ולא למעט , אלא מידה שווה , כמו שיתן אדם שמן לתוכן.

ושנים - עוד יפרש מה טעם הזתים (בנוסחנו: זיתים) שהיו שנים (ראה להלן , יא - יד).

ועוד הזמנה גדולה אחרת למשרתי המנורה הזאת: שנים זתים (בנוסחנו: זיתים) , המספיקים לה שמן לכל השנה. עליה - סמוך לה , כמו שיוכיח למטה (ראה פס' יא); וגם עליה ממש , נוטין , כמו שיוכיח למטה (ראה שם); להיות זיתי שמנה נמסקין ונכתשין סמוך לה. ומעצמו ידע הנביא כי מקום כתישתן שם הוא , אצל המנורה , אחרי שהם סמוכים לה; אלא שלא הבחין במה הן נכתשין אחרי שבית הבד לא ראה , כמו שיוכיח למטה (ראה פס' יב). אבל מכל מקום , הזמנה והכנה גדולה הכיר בקירובן ובסמיכתן למנורה לאותן המשרתים במלאכת היצהר , להקל מטרחם , כי המוֹצֵק עומד במקום כתישתן ומוסקן שם , ושם נעטנין ונכתשין. גם משבא היצהר על הצנתרות , הוא יורד ומוצק ומוּרַק מעצמו אל מקום הִצָנעו של כל השנה , ומשם אל הנרות. ושמן לכל השנה מזומן ומוכן למדליק על פי הנרות תמיד , ואותה ההזמנה וההכנה הנביא מונה והולך. ואין שינוי הזמנה במנורה זו למשרתיה על ידי נס , כי הכל יתכן להיות על ידי אדם; ולא נשתנית ממנורה (של המקדש) אלא בהזמנת הכנת מלאכותיה. אבל ודאי משרתים יש לה למסוק ולכתוש ולהדליק. ורמז דוגמת הכנת מלאכותיה הנביא שואל:

ושנים זתים (בנוסחנו: זיתים) עליה - ועוד ראיתי שנים זתים על המנורה או על הגֻלה; ואחד הוא (ראה לעיל , ב). אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה - כמו 'משמאלה'. אבל אמר כי על הגולה היו , ולמטה אמר "על ימין המנורה ועל שמאלה" (בנוסחנו: שמאולה; להלן , יא); והעניין אחד.

ושנים אילני זיתים עליה - שלמנורה; ובאותם האילנות היו כעין שתי ערֵבות , שקורא אותם לפנים 'צנתרות' (ראה להלן , יב) , והיו הזיתים נושרים מן האילנות ונופלות בתוך אותם צנתרות , ונכתשין שם מאליהם. ולכל אחת מן הצנתרות היה נקב אחד שהיה מקלח השמן מן הצנתרות לתוך הגולה ומן הגולה למוצקות ומן המוצקות לנרות (ראה לעיל , ב). ודבר זה היה בא מאליו , בלא טורח.