לא
ירעיב
יי'
נפש
צדיק
-
בני
,
אל
תפחד
שתבא
לידי
חסרון
עבור
שפזרת
ממונך
בצדקה
,
כי
לא
ירעיב
יי'
נפש
צדיק.
והות
רשעים
יהדוף
-
וההוה
שעושים
הרשעים
לבני
אדם
,
יהדפם
,
כמו
"והדפתיך
ממצבך"
(יש'
כב
,
יט)
,
שהוא
לשון
כליון.
תרגום
"בהדוף"
(דב'
ט
,
ד):
"כד
ישצי"
(ת"א).
לא
ירעיב
יי'
נפש
צדיק
והות
רשעים
יהדף.
אפשר
שהוא
בא
כענין
מה
שלפניו
,
כלומר
,
שלא
יִמָנע
מחנינת
הדלים
,
להיותו
חס
על
ממונו
ומתיירא
מהתמוטטו;
וכן
שלא
ישתדל
בקיבוץ
הממון
בגזל
ובחמס
ושאר
מיני
אונאות
,
לזאת
הסבה
,
כי
כל
עוד
שיעשה
המוטל
עליו
בחנינת
הדל
ובהזהר
מן
האונאות
,
לא
ירעיבנו
יי'
,
אבל
יצליחנו
בכל
דרכיו
,
וכאשר
יחסרו
וימעטו
ממונם
במה
שמוטל
עליהם
כפי
הראוי
כן
ירבה
וכן
יפרוץ
(ע"פ
שמ'
א
,
יב).
והות
-
פירשו
בו:
ממון;
ונקרא
כן
לרשע
על
שם
שהוא
חושב
שהממון
עיקר
עניינו
,
והוא
בעיניו
כאלו
הוא
עצם
הוויתו
,
כאמרו
"יעוז
בהותו"
(תה'
נב
,
ט)
-
רוצה
לומר
,
שיתגאה
בעושרו;
ואמרו
"בהוותו"
,
רוצה
לומר
גם
כן:
במה
שהוא
חושב
עליו
שהוא
עיקר
הוויתו;
או
פירושו:
קנינו
,
כלומר:
במה
שנתהוה
לו
ממנו.
והענין
,
שהאל
יהדוף
וידחה
ממונם:
"כה
אמר
יי'
צבאות
המה
יבנו
ואני
אהרוס"
(מל'
א
,
ד).
ואפשר
לפרש
אף
לזה
הפירוש
"הוותו"
כמשמעו
-
לשון
שבר
,
כמו
"הוות
בקרבה"
(תה'
נה
,
יב);
"הוות
תחשוב
לשונך"
(תה'
נב
,
ד);
וכן
"יעוז
בהוותו"
-
ברעתו
ושברו
שהוא
עושה
לאחרים.
ויקרא
ממון
הרשע
"הוותו"
על
שם
סופו
,
שהוא
לו
לשבר
ולשואה
,
כאמרו
"עושר
שמור
לבעליו
לרעתו"
(קה'
ה
,
יב);
על
דרך
שנקראו
אלילי
הגוים
"עצבים"
(הו'
ח
,
ד)
-
רוצה
לומר
,
על
שהם
שמחים
בהם
,
ויתעצבו
בו
באחרית.
ויש
לפרש
שהפסוק
ענין
בפני
עצמו
,
רומז
למה
שאמר
במקום
אחר
"צדיק
אוכל
לשובע
נפשו
ובטן
רשעים
תחסר"
(מש'
יג
,
כה);
וזה
ממה
שידעת
שחומר
האדם
אי
אפשר
לו
בלא
מזון
ושאר
הנאות
גופניות
כשאר
בעלי
חיים
,
שחומר
האדם
הוא
חומר
שאר
בעלי
החיים
מצד
הרכבתו
,
רוצה
לומר
,
שהוא
מורכב
ממה
שהורכב
חומר
שאר
בעלי
חיים
,
אלא
שנזדכך
יותר;
ומרוב
הזדככו
הוא
דק
ונאות
לקבל
מה
שיבדילהו
מהם.
וכמו
שיש
יתרון
לחומר
האדם
על
חומר
שאר
בעלי
חיים
מצד
הזדככו
,
כן
מעלת
חומר
הצדיק
על
מעלת
חומר
הרשע
לרוב
הזדככו
,
אע"פ
שהוא
ממינו
,
ולזה
הרשע
נמשך
אחר
טבעו
וגסות
חמרו;
ולכן
הצדיק
,
אף
אם
ימלא
ביתו
כסף
וזהב
לא
יבקש
המותר
,
ויספיק
לו
במזון
ובשאר
ההנאות
העמדת
גופו
וקיום
נאות
לו
,
והוא
מכוין
לזה
ושם
אורחותיו
לפי
מה
שצריך
לו
לפי
טבעו;
ובזה
עומד
שבע
לעולם
,
כאמרם
ז"ל
(ראה
סוכה
נב
,
ב):
מרעיבו
-
שבע.
וייחס
הענין
ליי'
,
כי
כל
הדברים
הבאים
מצד
הטבע
מיוחסים
לו
יתברך
,
והוא
כאלו
אמר
,
שהצדיק
לא
יעמוד
רעב
,
והרשע
-
בהפך
,
ולא
ישבע
לעולם
,
כאמרו
"ובטן
רשעים
תחסר"
(מש'
יג
,
כה)
-
כלומר:
כי
כוונתו
בבטנו
לעולם
שהוא
חסר
,
ולא
יחזיקנו
בשבע
לעולם
ואם
אכל
אלף
פעמים
,
והוא
אומר:
אינו
דומה
אוכל
מאה
פעמים
לאוכל
מאה
פעמים
ואחת;
וירגיל
עצמו
בזאת
המדה
,
עד
שלא
ישבע
לעולם
,
כאמרם:
'משביעו
-
רעב'.
והוא
ענין
והות
רשעים
יהדוף
-
והוא
מענין
'הויה'
,
כלומר:
מה
שהם
משביעים
עצמם
לקיום
הוויות
גופם
,
השם
יהדפהו
וידחהו
עד
שלא
ישביעם
-
מדה
כנגד
מדה.
או
פירוש
הוות
מענין
שֶׁבֶבר
,
וכבר
ידעת
שהמזון
נקרא
'שבר'
,
כאמרו
"שבר
רעבון
בתיכם"
(בר'
מב
,
יט);
ופירשו
קצת
מדקדקים
(ראה
שרשים:
'שבר')
שנקרא
כן
מפני
שהוא
שובר
הרעב;
ולזה
אמר
שהוא
יהדוף
שברו
,
רוצה
לומר
,
שלא
יועילהו
ולא
ישביעהו.
ונמצא
,
שהצדיק
לא
יעמוד
רעב
לעולם
,
והרשע
לא
יעמוד
שבע
לעולם.
ובדרך
נסתר:
כבר
ידעת
שהושאל
על
החכמה
לשון
אכילה:
"לכו
לחמו
בלחמי"
(מש'
ט
,
ה);
"לך
אכול
בשמחה
לחמך"
(קה'
ט
,
ז);
"בטנך
תאכל"
(יח'
ג
,
ג);
וכן
על
חסרון
החכמה
רעב:
"לא
רעב
ללחם"
(עמ'
ח
,
יא).
והוא
נמשך
לנסתר
שלפניו
,
ורמז
שהחכמה
ראוי
לקבלה
בדעות
מיושרות
,
ובלא
התחכמות
היותר
מדאי
,
כי
אז
ידחה
ברעתו
,
כאמרו
על
זה
"למה
תשומם"
(קה'
ז
,
טז).
וקראו
הות
רשעים
-
כי
הנמשך
לרוב
ההתחכמות
הוא
שבר
,
והוא
"שואה
ומשואה"
(צפ'
א
,
טו).