(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
י
-
יב).
תחת
-
יש
ספרים
שקריאתו
מלעיל
,
רוצה
לומר
,
שהטעם
בתי"ו;
ואף
רש"י
כתב
כן
בפירושו.
עד
שפירשו
בו
(ראה
רש"י)
שזה
שם
דבר
,
כמו
'ַחַת';
כלומר:
הכנעת
הגערה
במבין
יותר
גדולה
מהכות
הכסיל
מאה.
אבל
ברוב
הספרים
מצאנו
הטעם
בחי"ת
(בנוסחנו:
מלעיל)
,
וכן
כל
המדקדקים
כתבוהו
איתן
מפעל
'קל'.
מהם
שכתבוהו
בשרש
'חתה'
(ראה
שלשה
ס"ד
ע' 97
:
'חתה';
שרשים:
'חתה')
,
כמו
'תַחְתֶה'
,
בפלס
"ותתע"
(בר'
כא
,
יד)
,
שהוא
במקום
'תתעה';
ומענין
"לחתות
אש
מיקוד"
(יש'
ל
,
יד);
והוא
לשון
לקיחה.
כלומר:
תקח
הגערה
במבין
מה
שלא
תקח
הכאת
מאה
לכסיל.
ואין
נראה
לי
כן
,
שאלו
היה
כן
היה
לו
לומר
'תַחַת'
בפתיחת
התי"ו
,
כמו
"תעש"
(בר'
כב
,
יב)
,
"תעל"
(בר'
כד
,
טו);
כי
"ותתע"
הוא
מפני
שעי"ן
הפועל
גרונית
,
אבל
אין
לו
לשורש
זה
פ"א
הפועל
גרונית.
ולפיכך
נראה
כמו
שכתבו
קצת
מדקדקים
(ראה
ראב"ע)
ששרשו
'נחת'
,
כמו
'תִנְחַת'
בחירק
התי"ו
,
מענין
"ותנחת
עלי
ידך"
(תה'
לח
,
ג)
,
שהוא
גם
כן
בחירק
התי"ו
,
מפעל
'קל'.
וכן
מצאנוהו
בחסרון
הנו"ן:
"מי
יחת
עלינו"
(יר'
כא
,
יג);
ולולא
החי"ת
היו
דגושים
כמו
"יגש"
(שמ'
כד
,
יד)
"תגש"
(יש'
סה
,
ה).
ועניינו
,
שהגערה
תרד
ותחול
במבין
יותר
מהכאת
מאה
בכסיל.
ואין
לפרש
תחת
מבנין
'נפעל'
,
ולהיות
שרשו
'חתת'
,
שאין
הגערה
נשברת
אלא
שוברת.
ואמר
אחר
כך:
אך
מרי
יבקש
רע
-
והוא
חסר
,
כלומר:
איש
מרי.
או
נפרש
מרי
-
תואר
,
כענין
"אל
תהי
מרי
כבית
המרי"
(יח'
ב
,
ח)
,
שהראשון
תואר
בפלס
"פתי"
(מש'
ט
,
ד);
ואע"פ
שזה
בשוא
תחת
המ"ם
,
אפשר
שהוא
בפלס
כסיל.
כלומר:
אך
הממרה
ולא
יקבל
הגערה
,
מבקש
רע
,
והוא
להִוָכח
במיני
הייסורים
ולהשתלח
בו
מלאך
אכזרי
,
ולכן
הזהיר
מחברתו.
ואמר
,
שאפילו
בפגעו
בו
ראוי
להתרחק
ממנו
,
ופגוש
בדוב
שכול
טובה
מפגיעתו
,
כי
ינצל
בנקל
מן
הדוב
יותר
ממריבת
הכסיל.
ודוב
שכול
נאמר
על
הנקבה
,
כי
הזכר
מן
הבהמות
וחיות
לא
יקרא
שכול
,
אבל
נאמר
על
הנקבה.
והוא
נזכר
בלשון
זכר
,
כענין
"גלמוד"
(איוב
ג
,
ז)
,
"גלמודה"
(יש'
מט
,
כא);
וכן
שכול
,
"שכולה"
(שה"ש
ד
,
ב).
וכל
זה
הערה
להיות
המבין
נוֹכָח
בגערה
ומקבל
מוסר
מוכיחיו
,
ולא
יצטרך
להכאה
ולזולתה
ממיני
התוכחות
החזקות.
ובדרך
החכמה
בא
להעיר
המתלמד
,
שאם
יכיר
שטבעיו
קשים
,
שיפליג
בהשתדלותו
,
ולא
שיספיק
לו
התמדת
הלימוד
והשקידה
בו
,
כשיעור
שיספיק
למי
שטבעיו
קלים
וחדים;
ויזכור
מאמר
הפילוסוף
שאמר:
יספיק
לאחד
זמן
מועט
ויצליח
בו
,
מה
שלא
יספיק
לאחר
כמה
מן
הזמנים.
ולכן
יש
למתלמד
לדעת
דרך
טבעיו
,
ויתנהג
ויתעמל
כפי
מה
שצריך
להם.
ואף
בעל
המרי
שיתיאש
לקשי
טבעיו
,
ולא
יטריד
עצמו
בכך
,
יבקש
רע
,
ומלאך
אכזרי
הנטוע
בתוכו
ישולח
בו.
והוא
מענין
התגרה
,
כענין
"משלחת
מלאכי
רעים"
(תה'
עח
,
מט);
ובלשון
התלמוד
(ראה
ב"מ
צג
,
ב):
משלחת
זאבים.
כלומר:
ישולח
בו
להנהיגו
כרצונו.
והנה
זה
היה
נוח
לו
לפגוש
דוב
שכול
,
כי
מלחמתו
בטבעיו
אחר
השתקעו
בהם
,
קשה
מאוד
,
כמו
שביארנו
בענין
"ומושל
ברוחו
מלוכד
עיר"
(מש'
טז
,
לב).
(יג)
משיב
רעה
תחת
טובה
לא
תמיש
רע
מביתו.
הערה
לשלם
גמול
לפי
שגמלו
חסד
,
כל
שכן
שלא
להשיב
רעה
תחת
טובה;
וייעד
לעושה
כן
שלא
תמוש
רעה
מביתו.
ובדרך
החכמה
ידוע
שהכופר
בפנות
התוריות
מחסר
יכלתו
יתעלה
ומשיב
רעה
תחת
טובה
,
אשר
בראו
והזמין
לו
לטרוף
לחם
חוקו
(ע"פ
מש'
ל
,
ח)
,
ובראו
בדרך
שאפשר
לו
להשלים
עצמו
לשלוח
ידו
לקחת
גם
מעץ
החיים
ואכל
וחי
לעולם
(ע"פ
בר'
ג
,
כב);
ולכן
לא
תמוש
רעה
מביתו
ומגופו
ומנפשו
,
כי
תועלתו
לא
תמות
ואשו
לא
תכבה
(ע"פ
יש'
סו
,
כד).