תנ"ך - נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל־מר מתוק:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

נֶ֣פֶשׁ שְׂ֭בֵעָה תָּב֣וּס נֹ֑פֶת וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה כָּל־מַ֥ר מָתֽוֹק: (משלי פרק כז פסוק ז)

טקסט וניקוד:

נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל־מַר מָתוֹק: (משלי פרק כז פסוק ז)

טקסט בלבד:

נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל־מר מתוק: (משלי פרק כז פסוק ז)

תיקון קוראים:

נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל־מר מתוק: (משלי פרק כז פסוק ז)
תבוס נופת - תרמוס ברגל , כמו "נבוס קמינו" (תה' ד , ו). כל מר מתוק - כל דבר מר , מתוק לה. ויש לפותרו בתלמוד תורה: המראה את עצמו כשבע , שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש , תבוס נופת - אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו; והמתאוה לה , אפילו דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו.

נפש שבעה - בעל נפש שבעה , והוא האיש המסתפק השמח בחלקו , יבוס גם הדברים המתוקים , רוצה לומר , שאינו נבהל להון (ע"פ מש' כח , כב) ולא יפנה לקנין ההון , אפילו במה שיושג ממנו בדרכים ערבים ומתוקים וישרים; ואולם בעל נפש רעבה הוא נבהל להון באופן חזק , עד שאפילו מה שיושג ממנו במרירות ובקושי ובעברה הוא מתוק לו , לעוצם תשוקתו לאלו הקנינים. והנה זה המאמר לפי פשוטו הוא מבואר האִמוּת , וכאלו הוא הערה , שלא ישתדל האדם לקחת מהמזון שיעור רב הכמות , כי זה יביאהו למאוס אפילו הדברים הערבים; ושלא ירעיב עצמו מאד , כי זה יביאהו לחשוק גם בדברים המרים; אך ינהג בדרכים הממוצעים. וידמה שקשר זה הפסוק לפסוק הקודם , להעיר כי נשיקות שונא דומות ללקיחת נופת בנפש שבעה , שיהיה סבה להקיא המזון אשר בבטנו , ופצעי אוהב דומים ללקיחת המזון המר בנפש רעבה , כי מצד הרעב לא יורגש במרירותו. ויגיע ממנו התועלת שכבר יזון ממנו ויחיה בו , בהפך הענין בלקיחת הנופת בנפש שבעה.

נפש שבעה תבוס נופת - על כן הוא משל על כל הדברים האחרים: מי שיש לו הרבה מהדבר הוא מבזה אותו; וזה דרך הכסילים. ואמר במשל: כשיראה הכפרי בשר הרבה , הוא בעיניו נבלה.

נפש שבעה; כצפור - שנים דבקים. תבוס - תרמוס הנפת כאשר היא שבעה , ונפש שהיא רעבה , כל מאכל מר הוא מתוק לה. על כן , כמו הצפור שהיא נודדת מקנה אחר מִחְיָתה , כן איש צריך שיהיה נודד ממקומו לבקש מזונותיו , ויהיה שבע.

נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק. תבוס - בסמ"ך , והוא כמו תבוז בזיי"ן. והכוונה בנגלה - שהנפש השבעה , והוא משל על השמח בחלקו ומסתפק עצמו באשר חננו הבורא , אינו הומה להון אף במותר לו; אבל מבזה עסקי העולם , אפילו מה שאפשר לבוא לידו בהיתר ובעמל מעט; והוא הדמיון בנופת. ונפש רעבה - והוא מי שהומה להון ובלתי שמח בחלקו , כל מר מתוק - כלומר: ערב לו כל ריוח שבעולם , הן בהיתר בן באיסור; כמאמר המשורר , מספר בגנות מדות הנבל: אקבץ הון , בצדק או בעון. והוא הערה להיות כל אדם שמח בחלקו ומסתפק בשלו , כמאמר 'איזה הוא עשיר השמח בחלקו' (ראה משנה אבות ד , א); ובספרי המוסר אמרו: גדר העושר וההסתפקות. ובדרך נסתר - הפך הדברים: רומז למה שאמרו ז"ל (ראה משנה אבות א , ד): והוי שותה בצמא את דבריהם; כלומר , שבהיותו לומד לפניהם , עם היותו מתמיד בכך , לא יהיה הדבר אצלו עם רוב רגילותו כמי שהוא קץ בענין , אלא בכוסף ובדרך השתוקקות , כאדם הצמא ותאב לכך. וכן אמרו ז"ל (ראה תנ"ב כי תבוא ג): "אשר אנכי מצווה אתכם היום" (דב' יא , יג) , בכל יום ויום תהא חביבה בעיניך כאלו היום ניתנה (ע"פ תנ"ב כי תבוא ג). ועל זה אמר: נפש שבעה - כלומר , שלומד כאדם השבע וקץ בדבר , תבוס נופת; כלומר: אפילו הדברים הערבים ושלימודם מגיע לו בלא עמל וחקירה , כבדים בעיניו. ונפש רעבה כל מר מתוק - כי כל מרירות העמל והטורח מתוק בעיניו. והיא הערה להזדרז על הלימוד תמיד.

נפש ונפש - חסרי למ"ד.

תבוס נופת - כמו "תבוז" (מש' כג , כב); שאותיות זסשר"ץ מתחלפות.
ריכוז קישורים