תנ"ך - עין׀ תלעג לאב ותבז ליקהת־אם יקרוה ערבי־נחל ויאכלוה בני־נשר: פ

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

עַ֤יִן׀ תִּ֥לֲעַ֣ג לְאָב֮ וְתָבֻ֪ז לִֽיקְּהַ֫ת־אֵ֥ם יִקְּר֥וּהָ עֹֽרְבֵי־נַ֑חַל וְֽיֹאכְל֥וּהָ בְנֵי־נָֽשֶׁר: פ (משלי פרק ל פסוק יז)

טקסט וניקוד:

עַיִן׀ תִּלֲעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת־אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי־נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי־נָשֶׁר: פ (משלי פרק ל פסוק יז)

טקסט בלבד:

עין׀ תלעג לאב ותבז ליקהת־אם יקרוה ערבי־נחל ויאכלוה בני־נשר: פ (משלי פרק ל פסוק יז)

תיקון קוראים:

עין׀ תלעג לאב ותבז ליקהת־אם יקרוה ערבי־נחל ויאכלוה בני־נשר: פ (משלי פרק ל פסוק יז)
ותבז - ל'; ליקהת - ל'; יקרוה - ל'; ויאכלוה - ל'.

ליקהת אם - לקמטים הנקבצים ונקהין בפני אמו , לשון "יקהת עמים" (בר' מט , י) - קבוצת עמים; והיו"ד יסוד , כמו "יפעת" (ראה יח' כח , ז); "ויעלת חן" (מש' ה , יט). יקרוה - לשון "תנקר" (במ' טז , יד); "נקרת הצור" (שמ' לג , כב); 'פורייר' בלעז. יבא העורב שהוא אכזרי על בניו , ויקרוה , ולא יאכלנה ולא יהנה בה , ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה. העורב אכזרי הוא , כמו שנאמר "לבני עורב אשר יקראו" (תה' קמז , ט) , והנשר רחמני , שנאמר "ישאהו על אברתו" (דב' לב , י; ראה תנח' עקב ב).

עין תלעג לאב - ואחר שהשלים זה המשל , שב להמשיל שנית על הטועה בכוונות התורה מצד הֲקִלוֹ בה , והוא אשר המשיל בדור אשר אביו קלל ואת אמו לא יברך (ראה לעיל , יא); ואמר , כי עין הלב שתלעג לאב , והיא התורה , ותבוז לקבוץ האם והם גם כן דברי התורה , שלא ייטיב העיון במה שיתחייב מדבר דבר מדבריה , ומקבוץ דבריה והסדר שלהם קצתם עם קצת , עד שיהיה זה סבה אל שיטעה בכוונות - ינַקְּבו העין ההיא העופות הדורסים הממהרים לבא אליה בקלות; רוצה לומר , שפתאום יבא אידו , כמו שהעיר באמרו "פן יקללך ואשמת" (לעיל , י).

עין. ליקהת אם. יקהת - מן "יקהת עמים" (בר' מט , י) , לשון יראה ועברה. ובלשון ערבי 'איקה אלרגל' - נכנע לפני אדוניו. ושרשו 'יקה'; וכאשר חסרה היו"ד , הוטלה תנועתה על הלמ"ד. וכאשר זכר בתחלה ארבע תולדות שהן הפוכות (ראה לעיל , ד) , ואמר כי חכמת מזיגתם נעלמת מבני אדם. וזכר ארבע תולדות אותם עצמם , שהשתים מהארץ נותנות , והשתים עליונות לוקחות: "עוצר רחם" (לעיל , טז) שהוא הלידה - מתולדת הארץ; והיא טפת הזרע שממנה בני אדם. ולוקח המות שהוא באויר , כמו שאמר: "מדבר באופל יהלוך" (תה' צא , ו). וזכר המים שהם תולדת הארץ , והאש העליונית מקבלת ושואפת. זכר מאשר מצא בחשבונם ארבעה ארבעה. ויש בארץ ארבעה כמו כן , נפלאו מכל אדם , ולא יתבאר דרך הליכתם: דרך העוף באויר , והנחש על הצור. וכן כל מהלך על הצור אין הליכתו נכרת , אך זכר הנחש בעבור שהולך על גחון , ובמקום אחר הליכתו יותר נכרת. ודרך האניה במים , ודרך תשמיש. והמשילם לדרך אשה מנאפת , שאין ניכר בה דרך ניאוף (ראה להלן , כ).

דור אביו: דור טהור; דור; דור חרבות; לעלוקה; שאול ועצר; עין תלעג - שבעה דבקים. אלה ארבעה 'דורות' דבקים בפרוש עם ארבע בנות; והעד על זה: דור אביו יקלל , עין תלעג לאב. וזה דקדוק המלין: דור - שם תאר על משקל 'טוב'; וכן "הקומים עלי" (מ"ב טז , ז); "בושים" (יח' לב , ל) , ו"דורים" (יש' נא , ח) - כמו 'טובים'; וחברו: "מדור באלהי רשע" (תה' פד , יא); כי כן תרגום "גור" (בר' כו , ג; ת"א). ונקראו כן בני אדם בעבור שהם נחשבים כגרים על האדמה. למ"ד לעלוקה כמו 'בעבור' , ואין למלה חבר. ולפי דעתי המלה הפוכה , ורצוני לומר: 'עקולה' , וחברו: "יצא משפט מעוקל" (חב' א , ד); "עקלקלות" (שו' ה , ו); והוא הפך ה"ישרה" (תה' קז , ז). וההפוכים רבים , כמו "יערף כמטר" (דב' לב , ב) - "הרעיפו שמים" (יש' מה , ח); "ערבות" (ש"ב טו , כח; קרי) - "עברות" (שם; כתיב); "כבש" (וי' ד , לב) - "כשב" (וי' ג , ז); "תתפתל" (תה' יח' , כז) - "תתפל" (ש"ב כב , כז). שתי ושלש - דרך אריכות. וארבע כתוב כי כן לשון נקבה , וארבעה קרי (בנוסחנו אין קרי) , להודיע כי יתכן לדבר כן בלשון זכר עם נקבות; וכן "שבעה נרותיה" (זכ' ד , ב). בנות - כמו 'תולדות'; ונקראו כן כי השם הולידם , והם בנותיו. הון טעמו: ממון; וכן "כל הון יקר" (מש' כד , ד). ליקהת - נמשך בטעם הלמ"ד - יו"ד "יקהת עמים" (בר' מט , י); וטעמו: לחברת אם. וזה דרך הפירוש: יש דור שאביו יקלל , וראוי לכבדו; ואמו לא יברך - כי היא גמלתו , וראוי לברכה; ויש דור שהוא טהור במראה עיניו , ומצואתו לא רוחץ - טעמו: מי שלא יכול לרחוץ בשרו מצואתו , איך ירחץ לבבו מרעתו , ויחשב שהוא טהור? דור מה רמו עיניו - הם המתגאים. דור כחרבות שניו - הם העושקים העניים. לעלוקה - טעמו: בעבור העלוקה. והעוות שעושים הארבעה דורות - יש בנות ותולדות ארבע , אשר בם השם ידינם: שאול - שירדו אליה הדור המקלל וימותו בלא עתם , כענין "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמ' כא , יז); ועוצר רחם - שיעצור פרי הבטן ולא יולידהו , בעבור הדור שלא רוחץ מטמאת זנותו , ושלא יהיו לו בנים ושלא ישאר לו זרע; וארץ לא תשבע מים באין מטר , ויבשו זרועיה , ויהיו מושפלים הרמים והגאים ברעב; ואש - היא היורדת מן השמים לאכול הדור האוכל העניים ועושק האביונים כאש שירדה על פי אליהו (ראה מ"א יח , לח; מ"ב א , י - יב) , וכן "ותצא אש מלפני יי'" (וי' ט , כד) , וכן "אש אלהים נפלה מן השמים" (איוב א , טז). או האש - רמז לחום המיבש כאש , ולא ירד הגשם. והפירוש הראשון קרוב. והזכיר האב והאם פעם שנית , כי הדור הלועג והמקלל רע מהשלשה דורות. ועין שתלעג לאב המיסר אותו , ותבוז לחברת אם המוכחת אותו , יהיה חלל ויקרו עיניו עורבי נחל ולא יאסף לקבורה , או יאכלוהו בני נשר; כי המכבד אותם יאריכון ימיו (ראה שמ' כ , יב).

(בכתב היד מוצגים כאן הפסוקים טז - יז). הפרשה הרביעית כוללת שלשה פסוקים , והם אלו: והכוונה בה - ענין השפלת העולם התחתון וחסרונו ופחיתותו , ואיך ראוי להשתדל בחיי העולם הבא. ואמר: לעלוקה שתי בנות. ידוע שהעלוקה הוא שרץ שבמים , הנקרא 'שמשוגה' (בלעז) , והיא מוצצת דם האדם עד שתתמלא ממנו , ואחר כך נופלת משם ומקיאתו. וקרא העולם הזה עלוקה , ואמר שיש לו שתי בנות שאומרות אחת לחברתה: הב הב! כלומר , שכל מה שהאחת נותנת האחרת לוקחת. והוא ענין שאול ועוצר רחם , כי עוצר רחם הוא הלידה המתהוה מן הדבר הנעצר בתוך הרחם. ואמר , שכל המתחדש מן ההולדה - השאול לוקח; וכן כל הלחות שהארץ מושכת מן גשמים והאויר - ימשכהו החום. והכל משל , שהארץ תתלחלח מצד הטבע עם הידיעה שהחום ינגבה , והעולם מתמיד ההויה עם ידיעת ההפסד. ואמר: עין תלעג לאב - כלומר , שהמקיל בכבוד ממציאו לפחיתות קיומו , יקרוה ערבי נחל; כי הכל תכלית טוּב הסדר להיות איש העולם התחתון הווים נפסדים עם קיום המינים , כמו שנודע למבינים. ליקהת אם - משל לשפע הנמצא בתחתונים מן העליונים. וקצת רבותינו פירשו דרך פשט , שמצד הזהירו על פחיתות תאות בני אדם לענייני העולם , עם היות אחריתם להפסד , קלל הנכסף במיתת המוריש , לחמדת ירושתו. וקצת חכמינו פירשו (ראה רס"ג משלי) , שקרא החומר הראשון שידוע בו שקיבל ארבע הצורות עלוקה , והוא מושך תמיד המציאות להפסד , כמשפט העלוקה ושתי בנותיו , הם הויה והפסד. והם אומרות תמיד: הב הב - שלא תפסוק תאוותם. אבל ההוה נפסד והנפסד מתהוה תמיד. ואמר , כי הם כדמות הדברים שאינם שבעות לעולם , והם השאול , רוצה לומר הקבר , שלא תחסר תאוותו; וכן עוצר הרחם , רוצה לומר: הלידה , והמשך התולדת תמיד. והארץ - למים , לצורך הצמיחה. וכן האש , רוצה לומר: חום האש , גם כן לצורך הצמיחה. ולקח ענין שאול להפסד , והאחרות להויה. כי עוצר רחם פירושו: הדבר העצור בתוך הרחם להתהוות שם; וכן המים והחום סבת הצמיחה. ומה שאמר ארבע לא אמרו הון - פירושו: השלשה שאמר , ועוד הרביעית מן השלשה - דרך צחות כלשון בני אדם. וענין הון - מונח על ריבוי הממון; והוא כאלו לא אמרו 'הרבה' או 'די'. ויש מפרשים שחלק הארבע מן ההשלוש - דרך התרחבות , להיות פעולתה יותר נראית. ואמרו: שלש הנה לא תשבענה - פירושו: אלו השתי בנות - סבתם שלש , והם: הקור והיובש והלחות; והרביעית היא החום. שאע"פ שהחום והקור פועלים , והיובש והלחות נפעלים , עקר הפעולה לחום - מפני שגדרו לקבץ הדומים ולהפריד הבלתי דומים. ובלתי דומים - כקפיאת השלג והטיט. ויש מפרשים שתי בנות - שתי מיני ההוייה , המרגשת והאין מרגשת; וכל אחד כוללת שני מינים. האין מרגשת כוללת הדומם והצומח , והמרגשת כוללת החי בלתי מדבר והמדבר. וכן יש שמוסיפין לפירוש זה: שלש הנה - על שלשת מיני ההויות הבלתי שלימות , והם: הדומם והצומח והמרגיש. והרביעית - המדבר , אשר הכוונה אליה. ואמר אחר כך: אחר שכוונת המציאות כולו הוא על זה האחרון הנקרא אב , אוי למניחו בשביל עסקו באחרים; וייעד לעין הלועגת לאב , רוצה לומר , שהשתדלותו בו חלוש ודרך עראי , דומה לדרך לעג. ותבוז ליקהת אם - רוצה לומר: לקיבוץ החכמים שהם נקראים אם לטוב הנהגתם , יהיה עיונו כוזב ומתעופף. ועל זה אמר: יקרוה עורבי נחל. והזכיר נחל - על שם "נחל נובע מקור חכמה" (מש' יח , ד) , ורוצה לומר: המכשולות וההטעאות המצויים בלימוד למי שלואה תמיד , יחשיבו עיונו כאלו נקרו עיני שכלו , ויתעופפו רעיוניו , כאלו אכלוהו בני נשר ויתעופפו עמו. ויש מפרשים עין תלעג לאב - למעשה המציאות , שהוא פועל האב , ותבוז ליקהת אם - להרכבת החומר. ובדרך פשט יש מפרשים (ראה רש"י) ליקהת אם - לזקנת האם. ושם יקהת - על שם קיבוץ הקמטים , והוא כדרך "אל תבוז כי זקנה אמך" (מש' כג , כב). ובדרש (ראה ע"ז יז , א): עלוקה זו גיהנם , שתי בנות - רשעים ובינונים , שאול - שאין לו תקומה , כנגד רשע , עוצר רחם - צער לידה שיש לה רפואה אחר יציאת הוולד , כנגד הבינונים.

עין תלעג - מורכב הרכבת תנאי; והיה ראוי 'אשר תלעג'. וזה אינו ממספר הארבעה , אבל קלל העין אשר תלעג לאב , וזהו מדת הדור שזכר (לעיל , יא ואי') שאינו שומע למוסר הראוים. לקהת (בנוסחנו: ליקהת) - הוציאו המדקדק הגדול (השרשים: 'יקה) מלשון ערב , שפירשו 'עבודה ומשמעת'. יקרוה - כמו 'ינקרוהו' והה"א רמז לעין.

עין תלעג לאב - כבר הרגיל שלמה לומר: "מוסר אב" (מש' א , ח ועוד) ו"תורת אם" (ראה מש' א , ח) , כי הם הראשים והראשונים במוסר הבן; והוא הדין למי שיהיה. אבל זכר המין האחד למשל לכל , כי כן ראוי. והנה זכר דברים טבעיים שהם בתאוה תמיד , ואומרים תמיד: "הב הב" (לעיל , טו) , וסיים דבריו: עין תלעג לאב , להודיענו כי הוא זוכר אלו הענינים להוכיחנו , שלא נהיה בענינים הבחיריים מתכונת אלו , כמו שקדם לו בזה: "דור חרבות שניו" (לעיל , יד). כאלו אמר: זה תכונת העלוקה ויתר הענינים הטבעיים שהם גשמים , אם בלתי נפש כלל , אם בלתי נפש מדברת , וחֻלית והיית כאחד מהם , ואין ראוי זה לבעלי הנפש המדברת! ולכן , אחר גנותו הדור שחרבות שניו , שזה הוא שעינו לא תשבע עושר (ע"פ קה' ד , ח) ונפשו לא תמלא (ע"פ קה' ו , ז) , כמו שקדם לו: שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (ראה לעיל , טו) - יאמר: כן אתם כמו העלוקה ויתר הגשמים הפחותים במדרגה! לכן עין תלעג לאב - למוסרי החכמים , יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר! וזה דרך צחות מליצה לקלל העין; כמו שאמר זולתו: "ארור האיש" (ש"א יד , כח).

עין - שתלעג לאב ותבוז ליקהת אם - לקבוץ קמטים שבַּפָּנים; כמו "יקהת עמים" (בר' מט , י). כלומר: מבזה אמו בזקנותה. יקרוה עורבי נחל - לאותו עין , ויאכלוה בני נשר.
ריכוז קישורים