תנ"ך - אם־נבלת בהתנשא ואם־זמות יד לפה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

אִם־נָבַ֥לְתָּ בְהִתְנַשֵּׂ֑א וְאִם־זַ֝מּ֗וֹתָ יָ֣ד לְפֶֽה: (משלי פרק ל פסוק לב)

טקסט וניקוד:

אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם־זַמּוֹתָ יָד לְפֶה: (משלי פרק ל פסוק לב)

טקסט בלבד:

אם־נבלת בהתנשא ואם־זמות יד לפה: (משלי פרק ל פסוק לב)

תיקון קוראים:

אם־נבלת בהתנשא ואם־זמות יד לפה: (משלי פרק ל פסוק לב)
בהתנשא - ל'.

אם נבלת בהתנשא - אם נתנבלת על ידי חבירך , שחירפך וגנית את עצמך , סופך להנשא בדבר. ואם זמות - בלבך להתקוטט , שים יד על פה ושתוק.

אם נבלת - ולָאִיתָ ממצוא מה שתחקור בו , הנה הסבה בזה היא גאותך , שנשענת על חכמתך שתמצאהו , ולא הסתכלת תחלה אם יתכן לך לעמוד על אמתתו אם לאו. ואם היה שיתכן לך זה , לא הכינות תחלה מה שראוי שיהיה מוכן לך להעמידך על אמתת החקירה ההיא. או יהיה הרצון באמרו אם נבלת - אם נפלת , כי הגאוה בחכמה היא סבת הנפילה , כמו שקדם. ואם זמות יד לפה - רוצה לומר , שאם חשבת לחקור באחד מהדרושים הגדולים , לא תמהר להכנס בזאת החקירה; מנע עצמך מזה עד התישבך אם יש לך פתח להכנס ממנו בזאת החקירה. ואמר יד לפה - לפי המשל , כי החושב לדַבֵּר אין ראוי שימהר עד שיתישב בדברים ההם אם הם ראויים אם לא , אך ישים ידו לפיו למנוע פיו מלדבר. או ירצה בזה: ואם חשבת מה שתצטרך בעבורו לשים יד לפה , והוא הטעות שיקרה לך בהשגת השם יתברך אשר יביאך לכחש בה , הנה סבת זה היה גם כן בהתנשא , כי גאותך סבבה לך להכנס בזאת החקירה אשר אין לך דרך להשגתה , ולזה הובילה אותך אל הטעות הנפלא לכחש בשם יתברך. והנה אמר יד לפה בדמיון מה שאמר איוב: "אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי" (לא , כו - כז); וזה , כי מי שנשתבש בכמו זה לא יוכל להוציא מפיו שבושו , כי ישחיתוהו שאר האנשים המאמינים בשם יתברך. ולפי זה הפירוש שפירשנו עתה , אשר הוא נכון לפי מחשבתי , יהיה הרצון באמרו אם נבלת בהתנשא - אם לָאִיתָ למצוא מה שראוי שתמצאהו , הנה זה הליאות יגיע לך בעבור התנשאך וגאותך בחכמה; כי בעבור זה נשענת על חכמתך , ולא הכינות תחלה לדרוש אשר תחקור בו מה שראוי שיוכן להישיר אל השגתו. וכן אם זמות וחשבת מה שתצטרך בעבורו לשים יד לפה , שלא ידעו האנשים מום דעתך כי כחשת לאל ממעל (ראה שם , כח) , הנה זה הגיע לך בעבור התנשאך בחכמתך , ולזה השיאך לבך להכנס בחקירות אשר אין דרך להכנס בהם. ואמנם היה שבקצת החקירות הגדולות ימצא לאדם פתח אחר היגיעה הרבה , ובקצתם לא ימצא לו פתח להכנס בהם. ולזאת הסבה הישירנו שיתישב האדם תחלה בחקירות הגדולות , אם יש לו דרך להכנס בהם; לפי שכמו שתמצא בדברים הטבעיים אשר ילכו מדרגות המוֹתָרות שמקצתם יוציא האדם תועלת ומקצתם לא יוציא כי אם נזק , כן הענין בשוה באלו ההשגות הגדולות , ההולכות לפי מה שיחשוב במדרגת המותרות אשר אין ראוי שיפנה השכל אליהם. וזה , כי בקצתם ימצא אחר הישוב פתח ודרך להכנס בהם , ויושגו בהם אחר היגיעה דברים היקרים מאד , ובקצתם לא ימצא להם פתח להכנס בהם. ויותר נפלא מזה , כי כבר ימצאו דרושים גדולים ויקרים מאד אפשָרִיֵי ההשגה לאדם , ודרושים אחרים למטה מהם , לא ימצא לאדם פתח להכנס בהם. והמשל כי האדם אין לו פתח להכנס בו - בידיעת ריבוע העיגול; רוצה לומר: האיך יעשה שטח מרובע שוה לשטח עגול ישר; ויכנס בחקירות גדולות ויקרות מזאת לאין שיעור , וזה ממה שיחייב לאדם ההתישבות בדברים אשר יחקור בהם , אם יש לו פתח להשיגם אם לא , בדרך שיתבררו לו במלאכה מלאכה מהחכמות הדרושים אשר אפשר לו להשיגם מהדרושים אשר אי אפשר בהם זה.

אם נבלת בהתנשא - אם ירדת מכבודך ונבלת , בהתנשא , בכבוד תהיה ירידתך. אל תַראה נפילתך אם תוכל להשען. ואם זמות יד לפה - ובכל מעשה ידיך שים ידך לפיך , וחשוב טרם תדבר; כי אם כעסת בנפילתך , לא יועיל לך כלום. והביא משל על זה: כי מיץ חלב וגו'.

שלשה המה; ליש גבור; זרזיר. אם נבלת; כי מיץ - חמשה דבקים. שלשה וארבעה - דרך אריכות. מטיבי צעד ולכת - כפל דבר; והטעם , שהולכים בנחת. ליש ייטיב לכתו בעבור שהוא גבור ואינו מפחד כבהמה , כאריות ונמרים ודובים , ולא ישוב מפני כולם. זרזיר - שם חיה , סמוך למלת מתנים; וכן "חמור לחם" (ש"א טז , כ); והטעם , שהוא צר מתנים. והזכירו בעבור שהוא קל ברגליו וייטיב לכתו , כי בעת הצורך יוכל להשיג טרפו. או תיש - ייטיב צעדו בלכתו , כי הצאן לא תעבורנה לפניו; והעד על זה הפירוש: "והיו כעתודים לפני צאן" (יר' נ , ח). אל (בנוסחנו: אלקוּם) - איננו לשון פיוס; וכן "אל מות" (מש' יב , כח). קום - פעול , ומשקלו "על כל מול בערלה" (יר' ט , כד); ופירושו , שאין אדם קום להלחם עמו , או ייטיב צעדו , כי בעבור צדקו אין שטן מוקם לנגדו. אם נבלת - לנגד איתיאל או אוכל (לעיל , א) ידבר; והמלה לשון עבר תחת עתיד , ורבים כן. והטעם: אם תהיה נבל , רצונו לומר: אם תעשה נבלה בעת שתתנשא למלוכה , או אם זמות וחשבת לעשות נבלה , שים יד לפה , ולא תגבר המזימה. מיץ - שם הפועל. והנכון: 'המיץ'; ונמצאו בזה הענין שלשה שרשים. האחד: מיץ חלב , "אפס המץ" (יש' טז , ד); והשני: "ימצו ישתו" (תה' עה , ט); והשלישי: "למען תמוצו" (יש' סו , יא). ומיץ החלב והאף - הטעם: בהמץ אחד מאלה , יצא מהם הדבר העומד בכח לצאת על ידי מעשה , כחמאה והדם. ואפים - יקראו 'חרונים' , בעבור שיראו בהם. והטעם: כי מיץ אפים - שיחרה אפו בכל עת , כאלו ימיצו אותו , יוציא ריב; והטעם , שיריב עם בני אדם. ורצה לומר: הזהר מהנַבְלוּת , כי הוא גורם הכעס , והכעס גורם המריבה.

(בכתב היד מוצגים כאן הפסוקים כט - לג). הפרשה השמינית , והיא כוללת ג"כ חמשה פסוקים , והם אלו: והיא גם כן הערה להזדרז על החכמה והלימוד , ובפרט הזהירוֹ לעשות לו רב מומחה , ינהיגנו בתכלית הנהגה ישרה , עד שבהנהגתו ימצא המכוון. וקרא ההנהגה - צעד , וההליכה - 'מטיב'. עם היותו 'בודד' ו'חוזר לעצמו' , רמז בו כאלו הוא 'פועל יוצא'; כלומר: מסבבים יושר המצעד וטוב המהלך לנמשכים אחריהם. והמשיל הענין לארבעה שהם מנהיגים כל אחד בעניינו. ואמר: ליש גבור בבהמה , ולא ישוב מפני כל - שכל הבהמות והחיות יראות ממנו; והוא משל להיות תמיד אימת הרב עליו לבלתי יחטא. זרזיר - הוא הכלב הצד שקורין 'ליבריר' (בלעז); וסמכוֹ למתנים , מפני שהוא צר ודק במתניו , וזו היא סבת מרוצתו וקלות תנועתו לרדוף אחר הציד. וזרזיר הוא שם מושאל אליו מצד דקות המתנים , כאלו הוא חגור בהם: "ויחבוש את חמורו" (בר' כב , ג) - תרגומו: "וזריז" (ת"א); "ויעשו להם חגורות" (בר' ג , ז) - תרגום: "זרזין" (ת"א). והנה בעלי הציד הנכבדים לוקחים אותו למנהיג , להוציא החיה על ידי המייתו מן החורים אשר התחבאו שם; וכשיברחו - ישיגם לקלות תנועתו. ותיש מיועד ללכת לפני הצאן , והצאן לא תעבורנה לפניו; כאמרו: "כעתודים לפני צאן" (יר' נ , ח). והוא משל על הכבוד , שראוי להתלמיד לכבד לרבו. ואחר כך אמר: ומלך אלקום עמו. ואלקום - מלה מורכבת מגבורה ותקומה; כלומר , שהמלך שעמו - יש לו גבורה ותקומה ונצחון על אויביו. והיא הערת גבורה ותקומה לנצח כל המתנגדים המתנכלים עלינו בהטעאות ועיון כוזב. ויש מפרשים שלשה המה מטיבי צעד - שהם מרגיש ומתעורר ושכל מעשיי , שמהם יבואו המצוות. או אמר: הכח הזן אשר ממנו התאווה , והכח החיוני אשר ממנו המתעורר והכח המדמה. והרביעי הוא השכל העיוניי , שהוא המלך הגדול , אשר עמו עצה וגבורה , והוא נקרא מלך אלקום , לקיומו ונצחותו. ואחר שהעירו להזדרז על הלימוד , אמר דרך כלל: אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. כי מיץ חלב יוציא חמאה וגו'. כלומר: אם נבלת , והוא , ששכלך נוטה אחר היצר , הנה רפואתך - בהתנשא עליו להכניעו תחתיך. ואם ההפך , והוא אם זמות - רוצה לומר , שחשבת והתבודדת במה שלא יושג לרוב התחכמות , הִמָנע מזה , ושים יד לפה , להתבודד במה שראוי. ודמה הראוי להשיג לחלב , ששתייתו זכה ועריבה. ואמר שהמיץ היוצא ממנו ברוב העמל הוא כחמאה , שהוא מזון נאות ורך. ומיץ אף - רוצה לומר: כשהשכל נמסר ביד היצר לגמרי , יוציא דם - רוצה לומר: מיתה נצחית. ומיץ אפים וגו' - רוצה לומר , שכל אחד מבקש חוקו , והוא נמשך אחר השכל מעט , ואחר היצר הרבה. יוציא ריב - בין היצר ובין השכל. והענין תלוי בך , אם לנצח אם להנצח; ולכן התעורר בזה. ויש מפרשים דרך פשט: אם נבלת בהתנשא - על עשיר שיורש; רוצה לומר: אם ירדת עד שאתה צריך לנבל עצמך בבקשת הטרף , השתדל להיות הנהגתך דרך התְיַקרות והתנשאות , לא בדרך החלט לכל פעול מגונה. וכן יש שפירשו על מדת הגאוה: אם נבלת - רוצה לומר: אם נכנעת , סבת הכנעתך היא מצד התנשאות שסבבת לעצמך. או פירושו: אם נכנעת , סופך להתנשא , שכל הבורח מן השררה , השררה רודפת אחריו (ראה תנ"ב ויקרא ד). ורבותינו ז"ל דרשוהו (ראה ברכות סג , ב) על דברי תורה. שאם השפיל עצמו לחקור ולדרוש , לילך לכאן ולכאן לבאר ספקותיו , סופו שיתנשא , ואם זמות - רוצה לומר שנשען על בינתו ומחשבתו , יד לפה. ובמקום אחר דרשו ז"ל ענין חמשה פרשיות שנזכר בהן חשבון ארבעה בהדיא בענין ארבע מלכיות , ורמז על הגאולה העתידה. והזכירם חמשה פעמים , על שממשלתם עלינו בשביל שעברנו על חמשה חומשי תורה והנמשך מהם. ודרשו על זה בראשונה "שאול" (לעיל , טז) - זה מלכות בבל. שנאמר בנבוכדנאצר: "אשר הרחיב כשאול נפשו" (חב' ב , ה); "ועוצר רחם" (לעיל , טז) - זה מדי , שבימיו נעצרו רחמים מישראל , שאמרו: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" וגו' (אס' ג , יג); "ארץ לא שבעה מים" (לעיל , טז) - זה יון הרשעה , שלא שבעה מלגזור גזרות על ישראל; "ואש לא אמרה הון" (שם) - זו מלכות רומי , במהרה ינתק (ע"פ קה' ד , יב) , שהיא קשה מכולם. ובשניה דרשו "הנשר" (לעיל , יט) - זה בבל , שנאמר עליו: "הנשר הגדול ארך האבר מלא הנוצה" (יח' יז , ג); "נחש" (לעיל , יט) - זה מדי שהיה בהם כח לפתות את מלכם כנגד ישראל. "דרך אניה" (שם) - זה יון שהיתה קלה בגזירותיה. "דרך גבר בעלמה" (שם) - זה רומי , שאמרה "אהיה גברת" (יש' מז , ז). ובשלישית דרשו: "תחת עבד" (לעיל , כב) - זה נבוכדנאצר שהיה עבד למרודך בן בלאדן וסופר שלו , כמו שהתבאר בפרק 'חלק' (סנה' צו , א); "ונבל כי ישבע לחם" (לעיל , כב) - זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום (ראה אס' א , ד); "שנואה כי תבעל" (לעיל , כג) - זו יון; "שפחה כי תירש גבירתה" (שם) - זה עשו שירש את יעקב , הפך "ורב יעבוד צעיר" (בר' כה , כג). וברביעית: "הנמלים" (לעיל , כה) - זה בבל , שנאמר עליהם: "ארץ כשדים זה העם לא היה" (יש' כג , יג); ואמר שהכין בקיץ לחמו - שנתן כבוד להקדוש ברוך הוא בימי מרודך , ששלח ספרים להיקרא לחזקיהו (ראה סנה' צו , א) , וכתב בהם: שלם למלכא חזקיהו ושלם לקרתא ירושלם ושלם לאלהא רבא. ואותו היום לא היה נבוכדנאצר שהיה סופר שלו; וכשבא סיפר לו נוסח הכתב , ואמר: אלהא רבא קרית ליה , ובסופא כתבת ליה?! ורץ אחר השליח והחזירו. ובשביל אותה מרוצה זכה למלוכה. "שפנים" (לעיל , כו) - רמז לפרס ומדי; ואמר ששמו בסלע ביתם (שם) , רוצה לומר: בבית המקדש. "ארבה" (לעיל , כז) - זו יון , שכל שהשאירו אחרים , חשב הוא לכלות. "שממית" (לעיל , כח) - זו רומי , שאין לך שנאוי בשרצים יותר מן השממית , וכתיב "ואת עשו שנאתי" (מל' א , ג). שממית הוא עכביש , "והיא בהיכלי מלך" (לעיל , כח) - שנכנסה למקדש והחריבתו. ובחמישית דרשו: ליש - זה נבוכדנאצר , שנאמר: "עלה אריה" (יר' ד , ז); זרזיר , זה מדי ופרס , שזרזו מתניהם להרוג את בלשאצר ונטלו המלוכה מבבל; תיש - זה יון , שנאמר עליו: "והצפיר השעיר מלך יון" (דנ' ח , כא). מלך אלקום - זה רומי , שאומרת: "אני ואפסי עוד" (יש' מז , י); כלומר: אין נצב נגדי. ולבסוף גאוותם תשפילם , כדכתיב: אם נבלת בהתנשא החלק החמישי

אם נבלת בהתנשא וגו' - זה תכלית כונת זה הענין , כי הפלוג בתאר המלך שהוא איש עז וקשה , "חמת המלך מלאכי מות" (מש' טז , יד) , לכן ראוי להתנהג תחת ממשלתו , לפניו ושלא בפניו , בכניעה ובשפלות ולשתוק מלדבר עליו; גם לא לדבר כלל לפניו , רק באימה וביראה ופחד , כי אולי יכעס ויצוה להמיתו פתע פתאום. והנה אמרו: אם נבלת - הוא הקש תנאי , והנמשך מזה הוא אמרו: בהתנשא. וכן: אם זמות - הוא גזרה תנאית , והנמשך לה: יד לפה. והטעם: אם נבלת יהיה בהתנשא , כלומר כשתתנשא לפניו או שלא בפניו בענין מה; ואם זמות - כלומר , שחשבת דרכך בלבבך , יהיה ידך לפה. והעולה מזה - כאלו הוכיחו: אם תרצה להתנבל ולהשָחת , תתנהג עם המלך בהתנשאות , כי הוא ישפילך עד ארץ , עד שישחיתך; ואמנם אם תחשוב עניניך בטוב המחשבה והמזמה , אז תשים יד לפה ותשתוק ותדום ותכנע , כאלו אינך בעולם. ולכן זכר מינים רבים למשל , והאחרון הוא על המכוון; רצוני: אמרו ומיץ אפים יוציא ריב. וטעם אפים - השאלה , כי אינו החוטם כאשר הוא באמרו: ומיץ אף , רק מטעם "ארך אפים" (שמ' לד , ו); כלומר: מיץ הכעס. וטעם יוציא ריב - לכן יריב עמך המלך המושל וישחיתך , על כן צויתיך לעמוד בכניעה תחתיו.

אם נבלת בהתנשא - אם ירדת מגדלותיך ובאת לידי עניות ונבלות , יש לך להתכבד ולהתנשא; שלא תנהיג עצמך כדרך הנבלים , שכועסים ומוציאים מפיהם ומדברים דברי כעס ודבר קטטה. ואם זמות - וחישבת לדבר דברי כעס כדרך הנבלים , תשים ידך לפה - שלא תדבר אותה.
ריכוז קישורים