כי
מיץ
חלב
-
כי
כאשר
תצא
חמאה
על
ידי
מיץ
חלב
,
ודם
על
ידי
מיץ
החוטם
,
יותר
מדי
,
כן
יצא
ריב
על
ידי
מיץ
אפים
של
כעס.
מיץ
-
סחיטה
,
'פרימדורא'
בלעז
,
כמו
"וימץ
טל"
וגו'
(שו'
ו
,
ל).
ורבותינו
פירשו
(ראה
יל"ש
משלי
תתקסד):
"אם
נבלת"
(לעיל
,
לב)
עצמך
על
דברי
תורה
,
לדרוש
ולשאול
ספיקותיך
לרבך
,
ואפילו
נראית
לו
כשוטה
בלא
לב
,
סופך
שתהא
מנושא;
"ואם
זמות"
(שם)
-
אם
שמת
זמם
על
פיך
וחסמת
אותו
ולא
שאלת
לו
הכל
,
סופך
כשישאלך
דבר
הלכה
,
תתן
"יד
לפה"
(שם)
ותאלם
,
שלא
תדע
לענות
כלום
בו.
כאשר
מיץ
חלב
יוציא
חמאה
,
כן
מיץ
אפים
-
שרבך
כועס
בך
שלא
הבינות
מהר
,
ואתה
מתנבל
עליה
-
סוף
יוציא
מפיך
אחר
זמן
הלכות
רבות
והוראות.
שלשה
המה;
ליש
גבור;
זרזיר.
אם
נבלת;
כי
מיץ
-
חמשה
דבקים.
שלשה
וארבעה
-
דרך
אריכות.
מטיבי
צעד
ולכת
-
כפל
דבר;
והטעם
,
שהולכים
בנחת.
ליש
ייטיב
לכתו
בעבור
שהוא
גבור
ואינו
מפחד
כבהמה
,
כאריות
ונמרים
ודובים
,
ולא
ישוב
מפני
כולם.
זרזיר
-
שם
חיה
,
סמוך
למלת
מתנים;
וכן
"חמור
לחם"
(ש"א
טז
,
כ);
והטעם
,
שהוא
צר
מתנים.
והזכירו
בעבור
שהוא
קל
ברגליו
וייטיב
לכתו
,
כי
בעת
הצורך
יוכל
להשיג
טרפו.
או
תיש
-
ייטיב
צעדו
בלכתו
,
כי
הצאן
לא
תעבורנה
לפניו;
והעד
על
זה
הפירוש:
"והיו
כעתודים
לפני
צאן"
(יר'
נ
,
ח).
אל
(בנוסחנו:
אלקוּם)
-
איננו
לשון
פיוס;
וכן
"אל
מות"
(מש'
יב
,
כח).
קום
-
פעול
,
ומשקלו
"על
כל
מול
בערלה"
(יר'
ט
,
כד);
ופירושו
,
שאין
אדם
קום
להלחם
עמו
,
או
ייטיב
צעדו
,
כי
בעבור
צדקו
אין
שטן
מוקם
לנגדו.
אם
נבלת
-
לנגד
איתיאל
או
אוכל
(לעיל
,
א)
ידבר;
והמלה
לשון
עבר
תחת
עתיד
,
ורבים
כן.
והטעם:
אם
תהיה
נבל
,
רצונו
לומר:
אם
תעשה
נבלה
בעת
שתתנשא
למלוכה
,
או
אם
זמות
וחשבת
לעשות
נבלה
,
שים
יד
לפה
,
ולא
תגבר
המזימה.
מיץ
-
שם
הפועל.
והנכון:
'המיץ';
ונמצאו
בזה
הענין
שלשה
שרשים.
האחד:
מיץ
חלב
,
"אפס
המץ"
(יש'
טז
,
ד);
והשני:
"ימצו
ישתו"
(תה'
עה
,
ט);
והשלישי:
"למען
תמוצו"
(יש'
סו
,
יא).
ומיץ
החלב
והאף
-
הטעם:
בהמץ
אחד
מאלה
,
יצא
מהם
הדבר
העומד
בכח
לצאת
על
ידי
מעשה
,
כחמאה
והדם.
ואפים
-
יקראו
'חרונים'
,
בעבור
שיראו
בהם.
והטעם:
כי
מיץ
אפים
-
שיחרה
אפו
בכל
עת
,
כאלו
ימיצו
אותו
,
יוציא
ריב;
והטעם
,
שיריב
עם
בני
אדם.
ורצה
לומר:
הזהר
מהנַבְלוּת
,
כי
הוא
גורם
הכעס
,
והכעס
גורם
המריבה.
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
כט
-
לג).
הפרשה
השמינית
,
והיא
כוללת
ג"כ
חמשה
פסוקים
,
והם
אלו:
והיא
גם
כן
הערה
להזדרז
על
החכמה
והלימוד
,
ובפרט
הזהירוֹ
לעשות
לו
רב
מומחה
,
ינהיגנו
בתכלית
הנהגה
ישרה
,
עד
שבהנהגתו
ימצא
המכוון.
וקרא
ההנהגה
-
צעד
,
וההליכה
-
'מטיב'.
עם
היותו
'בודד'
ו'חוזר
לעצמו'
,
רמז
בו
כאלו
הוא
'פועל
יוצא';
כלומר:
מסבבים
יושר
המצעד
וטוב
המהלך
לנמשכים
אחריהם.
והמשיל
הענין
לארבעה
שהם
מנהיגים
כל
אחד
בעניינו.
ואמר:
ליש
גבור
בבהמה
,
ולא
ישוב
מפני
כל
-
שכל
הבהמות
והחיות
יראות
ממנו;
והוא
משל
להיות
תמיד
אימת
הרב
עליו
לבלתי
יחטא.
זרזיר
-
הוא
הכלב
הצד
שקורין
'ליבריר'
(בלעז);
וסמכוֹ
למתנים
,
מפני
שהוא
צר
ודק
במתניו
,
וזו
היא
סבת
מרוצתו
וקלות
תנועתו
לרדוף
אחר
הציד.
וזרזיר
הוא
שם
מושאל
אליו
מצד
דקות
המתנים
,
כאלו
הוא
חגור
בהם:
"ויחבוש
את
חמורו"
(בר'
כב
,
ג)
-
תרגומו:
"וזריז"
(ת"א);
"ויעשו
להם
חגורות"
(בר'
ג
,
ז)
-
תרגום:
"זרזין"
(ת"א).
והנה
בעלי
הציד
הנכבדים
לוקחים
אותו
למנהיג
,
להוציא
החיה
על
ידי
המייתו
מן
החורים
אשר
התחבאו
שם;
וכשיברחו
-
ישיגם
לקלות
תנועתו.
ותיש
מיועד
ללכת
לפני
הצאן
,
והצאן
לא
תעבורנה
לפניו;
כאמרו:
"כעתודים
לפני
צאן"
(יר'
נ
,
ח).
והוא
משל
על
הכבוד
,
שראוי
להתלמיד
לכבד
לרבו.
ואחר
כך
אמר:
ומלך
אלקום
עמו.
ואלקום
-
מלה
מורכבת
מגבורה
ותקומה;
כלומר
,
שהמלך
שעמו
-
יש
לו
גבורה
ותקומה
ונצחון
על
אויביו.
והיא
הערת
גבורה
ותקומה
לנצח
כל
המתנגדים
המתנכלים
עלינו
בהטעאות
ועיון
כוזב.
ויש
מפרשים
שלשה
המה
מטיבי
צעד
-
שהם
מרגיש
ומתעורר
ושכל
מעשיי
,
שמהם
יבואו
המצוות.
או
אמר:
הכח
הזן
אשר
ממנו
התאווה
,
והכח
החיוני
אשר
ממנו
המתעורר
והכח
המדמה.
והרביעי
הוא
השכל
העיוניי
,
שהוא
המלך
הגדול
,
אשר
עמו
עצה
וגבורה
,
והוא
נקרא
מלך
אלקום
,
לקיומו
ונצחותו.
ואחר
שהעירו
להזדרז
על
הלימוד
,
אמר
דרך
כלל:
אם
נבלת
בהתנשא
ואם
זמות
יד
לפה.
כי
מיץ
חלב
יוציא
חמאה
וגו'.
כלומר:
אם
נבלת
,
והוא
,
ששכלך
נוטה
אחר
היצר
,
הנה
רפואתך
-
בהתנשא
עליו
להכניעו
תחתיך.
ואם
ההפך
,
והוא
אם
זמות
-
רוצה
לומר
,
שחשבת
והתבודדת
במה
שלא
יושג
לרוב
התחכמות
,
הִמָנע
מזה
,
ושים
יד
לפה
,
להתבודד
במה
שראוי.
ודמה
הראוי
להשיג
לחלב
,
ששתייתו
זכה
ועריבה.
ואמר
שהמיץ
היוצא
ממנו
ברוב
העמל
הוא
כחמאה
,
שהוא
מזון
נאות
ורך.
ומיץ
אף
-
רוצה
לומר:
כשהשכל
נמסר
ביד
היצר
לגמרי
,
יוציא
דם
-
רוצה
לומר:
מיתה
נצחית.
ומיץ
אפים
וגו'
-
רוצה
לומר
,
שכל
אחד
מבקש
חוקו
,
והוא
נמשך
אחר
השכל
מעט
,
ואחר
היצר
הרבה.
יוציא
ריב
-
בין
היצר
ובין
השכל.
והענין
תלוי
בך
,
אם
לנצח
אם
להנצח;
ולכן
התעורר
בזה.
ויש
מפרשים
דרך
פשט:
אם
נבלת
בהתנשא
-
על
עשיר
שיורש;
רוצה
לומר:
אם
ירדת
עד
שאתה
צריך
לנבל
עצמך
בבקשת
הטרף
,
השתדל
להיות
הנהגתך
דרך
התְיַקרות
והתנשאות
,
לא
בדרך
החלט
לכל
פעול
מגונה.
וכן
יש
שפירשו
על
מדת
הגאוה:
אם
נבלת
-
רוצה
לומר:
אם
נכנעת
,
סבת
הכנעתך
היא
מצד
התנשאות
שסבבת
לעצמך.
או
פירושו:
אם
נכנעת
,
סופך
להתנשא
,
שכל
הבורח
מן
השררה
,
השררה
רודפת
אחריו
(ראה
תנ"ב
ויקרא
ד).
ורבותינו
ז"ל
דרשוהו
(ראה
ברכות
סג
,
ב)
על
דברי
תורה.
שאם
השפיל
עצמו
לחקור
ולדרוש
,
לילך
לכאן
ולכאן
לבאר
ספקותיו
,
סופו
שיתנשא
,
ואם
זמות
-
רוצה
לומר
שנשען
על
בינתו
ומחשבתו
,
יד
לפה.
ובמקום
אחר
דרשו
ז"ל
ענין
חמשה
פרשיות
שנזכר
בהן
חשבון
ארבעה
בהדיא
בענין
ארבע
מלכיות
,
ורמז
על
הגאולה
העתידה.
והזכירם
חמשה
פעמים
,
על
שממשלתם
עלינו
בשביל
שעברנו
על
חמשה
חומשי
תורה
והנמשך
מהם.
ודרשו
על
זה
בראשונה
"שאול"
(לעיל
,
טז)
-
זה
מלכות
בבל.
שנאמר
בנבוכדנאצר:
"אשר
הרחיב
כשאול
נפשו"
(חב'
ב
,
ה);
"ועוצר
רחם"
(לעיל
,
טז)
-
זה
מדי
,
שבימיו
נעצרו
רחמים
מישראל
,
שאמרו:
"להשמיד
להרוג
ולאבד
את
כל
היהודים
מנער
ועד
זקן"
וגו'
(אס'
ג
,
יג);
"ארץ
לא
שבעה
מים"
(לעיל
,
טז)
-
זה
יון
הרשעה
,
שלא
שבעה
מלגזור
גזרות
על
ישראל;
"ואש
לא
אמרה
הון"
(שם)
-
זו
מלכות
רומי
,
במהרה
ינתק
(ע"פ
קה'
ד
,
יב)
,
שהיא
קשה
מכולם.
ובשניה
דרשו
"הנשר"
(לעיל
,
יט)
-
זה
בבל
,
שנאמר
עליו:
"הנשר
הגדול
ארך
האבר
מלא
הנוצה"
(יח'
יז
,
ג);
"נחש"
(לעיל
,
יט)
-
זה
מדי
שהיה
בהם
כח
לפתות
את
מלכם
כנגד
ישראל.
"דרך
אניה"
(שם)
-
זה
יון
שהיתה
קלה
בגזירותיה.
"דרך
גבר
בעלמה"
(שם)
-
זה
רומי
,
שאמרה
"אהיה
גברת"
(יש'
מז
,
ז).
ובשלישית
דרשו:
"תחת
עבד"
(לעיל
,
כב)
-
זה
נבוכדנאצר
שהיה
עבד
למרודך
בן
בלאדן
וסופר
שלו
,
כמו
שהתבאר
בפרק
'חלק'
(סנה'
צו
,
א);
"ונבל
כי
ישבע
לחם"
(לעיל
,
כב)
-
זה
אחשורוש
שעשה
משתה
מאה
ושמונים
יום
(ראה
אס'
א
,
ד);
"שנואה
כי
תבעל"
(לעיל
,
כג)
-
זו
יון;
"שפחה
כי
תירש
גבירתה"
(שם)
-
זה
עשו
שירש
את
יעקב
,
הפך
"ורב
יעבוד
צעיר"
(בר'
כה
,
כג).
וברביעית:
"הנמלים"
(לעיל
,
כה)
-
זה
בבל
,
שנאמר
עליהם:
"ארץ
כשדים
זה
העם
לא
היה"
(יש'
כג
,
יג);
ואמר
שהכין
בקיץ
לחמו
-
שנתן
כבוד
להקדוש
ברוך
הוא
בימי
מרודך
,
ששלח
ספרים
להיקרא
לחזקיהו
(ראה
סנה'
צו
,
א)
,
וכתב
בהם:
שלם
למלכא
חזקיהו
ושלם
לקרתא
ירושלם
ושלם
לאלהא
רבא.
ואותו
היום
לא
היה
נבוכדנאצר
שהיה
סופר
שלו;
וכשבא
סיפר
לו
נוסח
הכתב
,
ואמר:
אלהא
רבא
קרית
ליה
,
ובסופא
כתבת
ליה?!
ורץ
אחר
השליח
והחזירו.
ובשביל
אותה
מרוצה
זכה
למלוכה.
"שפנים"
(לעיל
,
כו)
-
רמז
לפרס
ומדי;
ואמר
ששמו
בסלע
ביתם
(שם)
,
רוצה
לומר:
בבית
המקדש.
"ארבה"
(לעיל
,
כז)
-
זו
יון
,
שכל
שהשאירו
אחרים
,
חשב
הוא
לכלות.
"שממית"
(לעיל
,
כח)
-
זו
רומי
,
שאין
לך
שנאוי
בשרצים
יותר
מן
השממית
,
וכתיב
"ואת
עשו
שנאתי"
(מל'
א
,
ג).
שממית
הוא
עכביש
,
"והיא
בהיכלי
מלך"
(לעיל
,
כח)
-
שנכנסה
למקדש
והחריבתו.
ובחמישית
דרשו:
ליש
-
זה
נבוכדנאצר
,
שנאמר:
"עלה
אריה"
(יר'
ד
,
ז);
זרזיר
,
זה
מדי
ופרס
,
שזרזו
מתניהם
להרוג
את
בלשאצר
ונטלו
המלוכה
מבבל;
תיש
-
זה
יון
,
שנאמר
עליו:
"והצפיר
השעיר
מלך
יון"
(דנ'
ח
,
כא).
מלך
אלקום
-
זה
רומי
,
שאומרת:
"אני
ואפסי
עוד"
(יש'
מז
,
י);
כלומר:
אין
נצב
נגדי.
ולבסוף
גאוותם
תשפילם
,
כדכתיב:
אם
נבלת
בהתנשא
החלק
החמישי