תנ"ך - דברי
למואל
מלך
משא
אשר־יסרתו
אמו:
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
דִּ֭בְרֵי
לְמוּאֵ֣ל
מֶ֑לֶךְ
מַ֝שָּׂ֗א
אֲֽשֶׁר־יִסְּרַ֥תּוּ
אִמּֽוֹ:
(משלי פרק לא פסוק א)
דִּבְרֵי
לְמוּאֵל
מֶלֶךְ
מַשָּׂא
אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ
אִמּוֹ:
(משלי פרק לא פסוק א)
דברי
למואל
מלך
משא
אשר־יסרתו
אמו:
(משלי פרק לא פסוק א)
דברי
למואל
מלך
משא
אשר־יסרתו
אמו:
(משלי פרק לא פסוק א)
דברי
למואל
מלך
-
דברי
שלמה
המלך
שאמר
'למו
הקדוש
ברוך
הוא'
,
כלומר:
בשביל
שהעוה
כנגד
הקדוש
ברוך
הוא.
למואל
-
לאל
,
כמו
"למו
פי"
(איוב
מ
,
ד);
דברים
לשמו
של
הקדוש
ברוך
הוא
שאמר
המלך.
משא
אשר
יסרתו
אמו
-
כשהתחתן
עם
בת
פרעה
ביום
חנוכת
בית
המקדש
,
והכניסה
לו
כמה
מיני
כלי
זמר
,
ונעור
כל
הלילה
,
וישן
למחרת
עד
ארבע
שעות;
כדאיתא
בפסיקתא
(?
ראה
ויקר"מ
יב
,
ה);
והיו
מפתחות
בית
המקדש
תחת
מראשותיו
-
ועל
אותה
שעה
שנינו
(עדויות
ו
,
א):
על
תמיד
של
שחר
שקרב
בארבע
שעות
-
ונכנסה
אמו
והוכיחתו
על
המעשה
הזה.
משא
אשר
יסרתו
אמו
-
משא
של
משל
שיסרתו
אמו
(ראה
סנה'
ע
,
ב):
דברי
למואל
-
הנה
קרא
שלמה
עצמו
למואל
מלך
,
כדרך
אמרו
בתורה
"והוא
כהן
לאל
עליון"
(בר'
יד
,
יח);
רוצה
לומר
,
שהוא
היה
לאל
מלך
כי
יי'
משחו
,
ודבריו
מישרים
לאל
בתכלית
מה
שאפשר.
ואמר
,
כי
אלו
הם
הדברים
אשר
אמרה
לו
אמו
במוסרה.
והנה
זכרם
בזה
הספר
להיותם
רבי
התועלת.
וידמה
שכבר
אמר
לה
שלמה
שתשאל
ממנו
ויעשה
חפצה
והיא
אמרה:
דברי
למואל
מלך
-
הוא
שלמה
,
אמו
יסרתו
,
והוא
סיפר
שבחה
ושבח
עצתה
,
ולרגלה
שבח
כל
אשת
חיל
(ראה
להלן
,
י
ואי').
היא
יסרה
אותו
,
שלא
ירבה
נשים
ושלא
ישתה
יין
יותר
מדאי.
ואמר:
דברי;
מה
ברי;
אל
תתן;
אל
למלכים;
פן
ישתה;
תנו
שכר;
ישתה
וישכח;
פתח
פיך
-
שמונה
דבקים.
דברי
-
עומד
במקום
שנים
,
כפירוש
"דברי
אגור"
(מש'
ל
,
א).
למואל
-
הוא
שלמה
,
אף
על
פי
שלא
נדע
טעמו
,
כשאר
שמותיו.
ויתכן
שנקרא
כן
כי
בימיו
היה
להם
אל
אחד
ולא
עבדו
לפסילים.
גם
כן
נקרא
העומד
על
כסאו
'עמנו
אל'
(ע"פ
יש'
ז
,
יד)
על
רוב
הישועות;
והוא
הנכון.
משא
-
פרשתיו
למעלה
(מש'
בפתיחה
לחלק
הרביעי
שהוא
פרק
ל).
דגשות
תי"ו
יסרתו
-
להיות
לאות
ולסימן
על
הפעול.
וסימן
הפעול
הנגרע
-
על
חמשה
דרכים:
פעם
בוא"ו
,
כמו
"אויב
ירדפו"
(הו'
ח
,
ג);
ופעם
בנו"ן
ובוא"ו
,
כמלת
"וקבנו"
(במ'
כג
,
יג)
,
"ישנו
עם
אחד"
(אס'
ג
,
ח);
ופעם
בשרק
ובדגש:
"ישמרנו"
(שמ'
כא
,
כט);
ופעם
בה"א
"יצרנהו"
(דב'
לב
,
י);
וכלם
נכוחים.
מה
-
ענין
שאלה;
פעם
לשמצה
,
כמו
"מה
לתבן
את
הבר"
(יר'
כג
,
כח)
,
ופעם
לשבח
,
כענין
"מה
רבו
מעשיך"
(תה'
קד
,
כד)
,
"מה
רב
טובך"
(תה'
לא
,
כ);
וכן
מה
ברי.
ותרגום
"בני"
(בר'
כא
,
י);
"ברי"
(ת"א).
ודרכיך
-
עומד
במקום
שנים.
למחות
-
מן
"מחיתי"
(יש'
מד
,
כב)
,
ולא
מבנינו;
והנכון:
להמחות.
נו"ן
מלכין
-
תחת
מ"ם
,
וכמהו
"לקץ
הימין"
(דנ'
יב
,
יג);
"ולא
יאמין
בחיין"
(איוב
כד
,
כב):
שתו
-
נקוד
בשבא
בעבור
שהוא
סמוך
ליין;
וכמהו
"קנה
חכמה
מה
טוב
מחרוץ"
(לעיל
טז
,
טז).
אי.
חסר
נו"ן
,
והנכון:
אין.
ופעם
בחרק
,
כמו
"אי
נקי"
(איוב
כב
,
ל)
,
טעמו:
אין
נקי;
כי
הפסוק
נקרא
בתמה
,
כענין
"יכרו
עליו
חברים"
(איוב
מ
,
ל).
והקרוב
אלי:
אי
חסר
ה"א
ה'אַיֵה'.
ו"אי
נקי"
מן
"אים"
(יש'
יט
,
יב).
וכתוב
או
בו"ו;
והטעם:
יין
או
שכר;
וקרי
אי;
והנכון:
אַיֵה.
תנו
-
חסר
נו"ן
,
והנכון:
נִתְנוּ
,
והוא
על
משקל
"רדו"
(בר'
מב
,
ב)
,
"שבו"
(בר'
כב
,
ה).
חלוף
-
שם
דבר
,
וחברו
"כליל
יחלוף"
(יש'
ב
,
יח)
,
שטעמו:
יגזור.
וכן
הפירוש:
דברי
למואל
המלך
,
דברי
משא
ונבואה
הם
שיסרתו
אמו.
מה
-
טעמו:
מה
אתה
נחשב
ברי
ובר
בטני
שאני
ילדתיך?
ומה
בר
נדרי
שנדרתי
בעת
לדתי
אותך
,
אם
אמלט
מצירי
וחבלי?
על
כן
יסרתיך
,
שלא
תתן
לנשים
ממונך
,
ואל
תתן
דרכיך
למחות
דרכי
המלכים;
ורצונו
לומר
,
שלא
יהיה
מנהגך
לשנות
מנהג
המלכים
,
כי
לא
יאות
להם
זנות
,
ולרוזנים
לא
יאות
לאמור:
איה
שכר
,
פן
ישתה
כל
אחד
מהם
וישכח
משפט
מחקק
על
ספר.
בני
עוני
-
שאחרים
ענו
אותם.
לאובד
-
הוא
הנד
,
האובד
מרוב
דלות
ממקומו
,
כענין
"ארמי
אובד
אבי"
(דב'
כו
,
ה).
וישכח
רישו
-
כי
היין
משמח
הלב
,
על
כן
עמלו
לא
יזכר
עוד
(ע"פ
תה'
עט
,
יא)
בהתעסקו
ביין.
למ"ד
לאלם
-
כמו
'בעבור'.
בני
חלוף
-
כענין
"בני
תמותה"
(תה'
קב
,
כא);
וטעמו
,
שנחלפו
ונגזרו.
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
ט).
דברי
למואל
מלך
משא
אשר
יסרתו
אמו
זה
החלק
חתימה
מעין
פתיחה
,
ויש
בו
שתי
פרשיות:
הראשונה
תכוין
להזהיר
להשמר
ממלכודת
האשה
הזרה
ומרדוף
אחר
התאוות
,
ובפרשה
השנייה
סיפר
במעלת
אשת
החיל
,
שהיא
הפך
האשה
הזרה.
והפרשה
הזאת
הראשונה
כוללת
תשעה
פסוקים
,
והם
אלו:
מלת
מלך
נקשרה
עם
מלת
למואל
,
והוא
תואר
עליו;
כלומר:
דברי
למואל
שהיה
מלך.
והדברים
האלה
הם
משא
אשר
יסרתו
אמו
,
וכתבם
בספרו.
וכבר
ביארנו
(מש'
ל
,
א)
במלת
משא
,
שהיא
נאמרת
על
כל
דבר
חכמה;
ולמואל
הוא
כנוי
לשלמה.
והענין
הנרמז
בו
-
האדם
שהוא
לאל;
וקראתו
אמו
כן
,
כמו
שנודע
מטוב
כוונתה
בהנהגתו
ובשלימותו.
כמו
שדרשו
רבותינו
ז"ל
(ראה
סנה'
ע
,
ב)
,
שהיתה
אומרת
לו:
כל
נשי
אביך
היו
מבקשות
שיהא
להן
בן
הגון
למלכות
,
ואני
לא
הייתי
מבקשת
אלא
שיהא
לי
בן
עוסק
בתורה.
והתחיל
בסיפור
מוסרה
,
ואמר
שתחלת
דבריה
היה
מה
ברי
ומה
בר
בטני
ומה
בר
נדרי.
וכל
אלו
לשונות
האם
להטות
לב
בנה
לשמוע
בקולה.
ברי
-
בהריון
ובלידה
ובהנקה;
כלומר
,
שסבלתי
צער
העיבור
והלידה
והגידול.
בר
בטני
-
שטפחתיך
וריביתיך
ונשאתיך
על
חיקי;
לקחתיך
על
זרועותי
(ע"פ
הו'
יא
,
ג)
,
על
כפי
חקותיך
(ע"פ
יש'
מט
,
טז).
ובר
נדרי
-
שכל
שבועותי
ונדרי
הם
בך
,
כדרך
כל
הנשים
הנשבעות
באהוב
להן
יותר.
ולשון
מה
-
כלומר:
מה
אשאל
ממך
,
ברי
ובר
בטני?
לא
כספך
ולא
זהבך
,
רק
שתשמר
מכל
אורח
רע.
ובפרט
אל
תתן
לנשים
חילך;
רוצה
לומר:
כחך.
כמו
שידוע
שהתמדת
חברת
הנשים
תשחית
כח
הגוף
והנפש;
וכן
אל
תתן
דרכיך
למחות
מלכין
,
כלומר
עצות
,
רוצה
לומר:
לבטל
מועצותי
אשר
אני
נותנת
לך.
וכן
יסרתו
על
שאר
ההנאות.
והזכיר
היין
ראש
לכולם
,
והוא
ענין
אל
למלכים
וגו';
כלומר:
אין
ראוי
בחוק
המלכים
לשתות
יין
,
ולא
לרוזנים
לשאול:
אי
שכר?
כלומר
,
שיבקשוהו
ויחזרו
עליו.
פן
ישתה
וישכח
מחוקק
-
רוצה
לומר:
מה
שנכתב
ונמסר
על
ידי
מחוקק.
ו'מחוקק'
נאמר
על
הנביא
על
שם
המכתב.
רוצה
לומר
,
שכותב
ומחקק
דברי
נבואותיו
במצוות
המנבא
,
ורוצה
לומר:
האל
יתעלה;
כענין
"מי
יתן
בספר
ויוחקו"
(איוב
יט
,
כג).
ויקרא
גם
כן
המלך
'מחוקק'
על
שם
הניחו
חוקים
בארצו.
ועל
שתיהן
אמר
הנה:
פן
ישתה
וישכח
מחוקק
,
רוצה
לומר:
על
המחוקק
בתורה
,
ועל
המחוקק
מצד
המלכות.
והוא
אמרו:
וישנה
דין
כל
בני
עוני;
כלומר:
ישנה
מן
החוק
הראוי
,
אם
מצד
התורה
אם
מצד
המלכות.
ואמרו
וישנה
דין
כל
בני
עוני
-
הוא
דיבור
בהווה.
כי
העשיר
,
אם
ישתנה
דינו
,
יַרבו
אוהביו
להגיש
עצומותיו
לפני
המלך
פעם
ופעמים;
אבל
העני
,
אם
ישתנה
דינו
,
חלף
הלך
לו
(ע"פ
שה"ש
ב
,
יא)
ואין
מדבר
בעדו.
וענין
תנו
שכר
לאובד
-
כלומר
הדברים
המשכרים
,
והם
השכר
והיין
,
שאינם
ראויים
למתחכם
ולמי
שצריך
לייחד
לבבו
לדברים
המושכלים
בהנהגת
עצמו
וזולתו;
ואיננו
רק
מחוק
הפחותים
האובדים
מדרך
חיים
ומרי
נפש
המשכלת
,
שאין
להם
לב
לקנות
חכמה
,
ואין
התעסקם
ועמלם
רק
בתענוגים
והבלי
הזמן
ומעבירים
עתם
להשקיט
עמלם
וטרחם
באלו
התענוגים.
והוא
ענין
ישתה
וישכח
רישו
-
כי
הריש
מושאל
על
כל
פחיתות
מדה
וסכלות
ידיעה.
וענין
אמרו
ועמלו
לא
יזכר
עוד
-
רוצה
בו:
באותו
הפרק.
כי
מלת
עוד
-
עם
הראות
במשמעה
לעולם
,
תֵאָמר
לפעמים
על
חלק
הזמן
,
רוצה
לומר:
על
זמן
המשך
הענין
ההוא
,
כדרך
"ולא
יספו
עוד
גדודי
ארם
לבוא
בארץ
ישראל"
(מ"ב
ו
,
כג)
,
שפירושו:
כל
אותו
הזמן;
שהרי
מצינו
אחר
כך
שבאו.
ואמר
אחר
זה:
פתח
פיך
לאלם
,
אל
דין
כל
בני
חלוף.
ובני
חלוף
-
פירושו:
בני
העולם;
כי
דרך
השלם
הישר
לבוא
כל
בני
מלכותו
לפניו
לדין
מפה
ומפה
,
ולא
מעיר
אחת
לבד.
ונקרא
העולם
חלוף
,
מצד
שבני
אדם
הם
העומדים
לחלוף
ולמות.
וענין
פתח
פיך
לאלם
-
רוצה
לומר:
בעבור
האלם;
כלומר
,
שתצדיקוֹ
אם
הדין
עמו
,
ואע"פ
שאינו
יודע
לספר
טענותיו
כהוגן.
או
נפרש:
המציא
דבריך
למי
שתראהו
בוש
לדבר
לפניך
על
דינו
,
כאשר
יוָדע
לך
היותו
עשוק.
ואצלי
לפרש
פתח
פיך
לאלם
-
כאלו
אמר:
אמור
לו
שיבוא
לפניך
להגיש
עצומותיו
ולגלות
דינו
וריבו.
והמשל
,
שיהיו
משפטיך
מפורסמים
ביושר
,
עד
שיהיה
שמעך
הולך
ביושר;
ויהיה
זה
סבה
לבוא
כל
עשוק
לפניך
לדבר
לפניך
,
כאלו
אתה
תפתח
פיו.
הפך
אמרו:
"וריב
אלמנה
לא
יבוא
אליהם"
(יש'
א
,
כג)
,
שפירושו
-
מצד
התפרסם
העול
והעוות
,
מתרחקים
מלבוא
לפניהם
וסובלים
חמסם
ועשקם.
ואמר
אחר
כך:
פתח
פיך
שפט
צדק
ודין
עני
ואביון.
מלת
ודין
-
הוא
צווי;
כלומר
,
שתדין
דין
עני
ואביון.
והוא
הדין
לעשיר
,
אלא
שהזהיר
בפרט
על
העני
,
להיותו
עשוק
על
נקל.
ויש
מפרשים
אשר
יסרתו
אמו
-
כלומר:
האֵם
היתה
סבת
זאת
התוכחות.
ורמז
על
החומר
,
והזהירו
מבקשת
המותר
יותר
מדאי.
ולקח
הענין
בלשון
בר
-
לרמוז
על
נקיות
,
כענין
"נקי
כפים
ובר
לבב"
(תה'
כד
,
ד).
והזהירו
שלא
למחות
מלכים.
ורמז
ב'מלכים'
על
שני
המלכים
אשר
בקרבו
,
שיתן
לכל
אחד
חוקו
,
ולא
יכוין
למחות
זכרם.
ואל
למלכים
שתו
יין
-
רומז
על
מבקשי
החכמה
,
כמאמר
החכם
שאמר:
לא
יתכן
לדורש
החכמה
שיהיה
צוארו
עב
וגופו
שמן;
והכוונה
-
על
ריבוי
השתייה.
ולכן
אמר
בהפך
זה:
תנו
שכר
לאובד
-
כלומר:
למי
שנטה
אחר
הקצה
האחרון
יותר
מדאי.
ואין
הכוונה
למנוע
ההנאות
מכל
וכל
,
אבל
למנוע
רבויים.
וכן
פתח
פיך
לאלם
-
הכוונה
בו
על
דרישת
החכמה;
שעם
המנע
רוב
ההתחכמות
,
אין
למנוע
הלימוד
,
אבל
ראוי
שלא
יתרשל
בו.
אבל
שיהיו
עיניו
ולבו
שם
כל
הימים
(ע"פ
מ"א
ט
,
ג)
,
ואז:
וחפץ
יי'
בידו
יצליח
(ע"פ
יש'
נג
,
י).
הפרשה
השנייה.
והיא
הולכת
על
סדר
אל"ף
בי"ת
,
וכוללת
עשרים
ושנים
פסוקים
כמספר
עשרים
ושנים
אותיות
שבאל"ף
בי"ת.
והאריך
בה
בשבח
"אשת
חיל"
(להלן
,
י)
,
הפך
ספור
האשה
הזונה
אשר
בא
בתחלת
הספר
(ראה
מש'
ז).
וידוע
לפי
הנגלה
-
היות
קיום
הבית
והעמדתו
בסבת
אשת
החיל
,
ומה
שהאריכו
חכמי
המוסר
בתועלת
הבא
בסבתה.
והוא
אמרם:
אל
תבזה
נשי
החיל
מהנשים
,
כי
יש
נקבות
טובות
מן
האנשים!
וספרו
ממידותיהן:
העוזבת
מדות
אביה
ולומדת
מדות
אישה
,
עד
שתדומה
בת
בעלה
ולא
בת
אביה;
המאירה
פניה
לבעלה
בעת
שיכעיסנה
,
המכבדתו
ביראה
בעת
חסרונו
כאשר
בעת
עושרו
,
ובימי
הזקונים
כבימי
הנעורים;
הכבדים
רגליה
לצאת
מביתה;
הקלים
ידיה
לתת
מן
הפת
לעני;
העובדת
עבודתה
בין
שפחותיה;
המינקת
ילדיה
ולא
תתנם
למינקת
אחרת;
השומעת
מן
המדבר
ולא
תמהר
המענה;
הבורחת
מישיבת
מבקשות
מדינים;
האומרת
ברעבונה
שבעתי;
השמחה
באורחים
כשיכניסם
האיש
בביתו
,
ועובדת
אותם
כאחת
השפחות.
וחכם
אחר
אמר
בספור
מדותיה.
כששאלוהו:
אי
זו
מן
הנשים
תאהב
יותר?
אמר:
התמימה
בלי
מום
,
הקלה
לקום
בעת
אקראנה
,
השמחה
בשחקי
,
המיחלת
בעת
דחקי
,
הנאוה
המצטווה
,
הלובשת
בגדי
ענוה.
וכן
שלמה
עליו
השלום
האריך
הנה
בסיפור
זריזותה
למלאכתה
והעמדתה
את
ביתה
בכבוד
עצמה
ובעלה
ובניה
עד
השאיר
להם
שם
כשם
הגדולים
אשר
בארץ
(ע"פ
ש"ב
ז
,
ט)
,
כמו
שיתבאר
בפרטים.
והמכוון
בה
לענין
נסתר
הוא
לחומר
נאות
לכוונת
מציאות
האדם
,
ומוכן
לקבל
צורתו
העצמית
אשר
הוציאה
לאור
הוייתו
,
ואשר
הבדילתהו
משאר
בעלי
חיים.
והוא
ענין
"בטח
בה
לב
בעלה"
(להלן
,
יא)
,
רוצה
לומר:
השכל
הרמוז
בענין
"ואל
אישך
תשוקתך"
(בר'
ג
,
טז).
כלומר
,
שאין
צורך
להשתדל
בתוכחתה
,
כי
לא
יצא
ממנה
עמל
ואון.
ואמר
עליה
"מי
ימצא"
(להלן
,
י)
,
על
דרך
ריחוק
הִמָצְאה.
ואמר:
"גמלתהו
טוב
ולא
רע"
(להלן
,
יב)
,
כלומר
,
שלא
ימשך
לו
ממנה
,
רק
טוב.
וימשך
בזה
ענין
הפרשה
כולה
,
אלא
שלפעמים
יבואו
בה
דברים
על
צד
המשך
המשל;
ואם
תרצה
לטרוח
בכולם
תיגע
ותמצא
,
אלא
שאין
הכרח.
וכן
תוכל
לפרש
כל
הפרשה
ביציאת
הצורה
מכח
אל
הפועל
בהשגת
החכמות
,
והוא
שפירשו
ז"ל
(ראה
תנ"ב
חיי
שרה
ד):
"אשת
חיל"
-
זו
תורה.
וידוע
כי
האדם
מחובר
משלש
דברים
,
ונמצאים
בו
זה
למעלה
מזה:
הגוף
והנפש
והשכל.
ותועלת
הגוף
ושלימותו
-
במדות
המעלות
,
והצלחת
הנפש
-
בקיום
המצוות
והדרכים
הדתיים
הבלתי
מושגים
בעיון
,
ושאין
השכל
מחייב
מציאותם
,
והשכל
-
תועלתו
והצלחתו
בחכמה.
ומזה
פירשו
קצת
רבותינו
ז"ל
(ראה
רס"ג
משלי)
,
שענין
הפרשה
-
על
בעל
המדות
ודרך
ארץ
,
ובהזהר
מרדיפת
ההנאות
,
ועל
הצדיק
ועל
החכם
אשר
תצא
צורת
שכלו
מן
הכח
אל
הפועל.
ומעתה
נבאר
פרטי
הפרשה
כפשוטה
באופני
ספור
מדות
נשי
החיל
,
והרמוז
על
שאר
הכוונות.
ולא
מלה
במלה
,
כי
אין
זה
מחוק
המשל
,
אבל
יאמרו
בו
דברים
הרבה
להמשך
המשל
כרוב
המשלים
כמו
שהתבאר.
אמר
תחלה:
מלך
משא
-
כטעם:
"ממשא
מלך
שרים"
(הו'
ח
,
י);
כלומר:
מלך
גדול
,
רם
ונשא
(ע"פ
יש'
נז
,
טו).
דברי
למואל
מלך
-
הוא
שלמה
,
שהיה
כסאו
נכון
למול
אל
על
שהיה
עושה
משפט;
שאומר
עליו
הפסוק:
"וישב
שלמה
על
כסא
יי'"
(דה"א
כט
,
כג).
משא
-
כמו
"וישא
משלו"
(במ'
כג
,
ז).
אשר
יסרתו
אמו
-
היה
מספר
הדברים
והתוכחות
שהיתה
מוכחתו
אמו.