תנ"ך - מה־ברי ומה־בר־בטני ומה בר־נדרי:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

מַה־בְּ֭רִי וּמַֽה־בַּר־בִּטְנִ֑י וּ֝מֶ֗ה בַּר־נְדָרָֽי: (משלי פרק לא פסוק ב)

טקסט וניקוד:

מַה־בְּרִי וּמַה־בַּר־בִּטְנִי וּמֶה בַּר־נְדָרָי: (משלי פרק לא פסוק ב)

טקסט בלבד:

מה־ברי ומה־בר־בטני ומה בר־נדרי: (משלי פרק לא פסוק ב)

תיקון קוראים:

מה־ברי ומה־בר־בטני ומה בר־נדרי: (משלי פרק לא פסוק ב)
ברי - ב': מש' לא , ב; איוב לז , יא. ומה - כ"ד בסגול (בלישנא): *שמ' לב , א , כג; ש"א ד , ו , יד , טז; טו , יד; ש"ב א , ד; מ"א יד , יד; מ"ב א , ז; ד , יג , יד; יש' א , ה; יר' ח , ט; יא , טו; טז , י; חגי א , ט; תה' ד , ג; י , יג; מש' לא , ב; איוב ז , כא; קה' ב , יב , כב; ז , י; איכה ה , א. וכל הסמוך לעי"ן ולחי"ת דכותהון בר מן ה': בר' לא , לב; מ"ב ח , יג; מל' ב , יד; דנ' ד , לב; עז' ו , ט.

ברי - ב'.

מה ברי - מה זאת עשית , והגדת שאתה בני ולא בן אביך; הכל יודעין שאביך צדיק גמור היה , ואם אתה רשע , יאמרו: אמו גרמה לו. בר בטני - כל נשי אביך , כיון שמתעברות אינן שבות לתשמיש; ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז , שהתשמיש יפה כל ששה חדשים אחרונים. ומה בר נדרי - כל נשי אביך היו נודרות שיהא להן בן הגון למלכות , ואני נדרתי שיהא לי בן מלובן בתורה.

מה ברי - מה אבקש בני אשר גדלתיך , ומה בן בטני שהיית במעי בהיותי מעוברת ממך. ואולם אמרה זה , כי כבר יקרא 'בן' מי שאינו בן בטנה , כאמרו "אלה בני מיכל בת שאול" (ראה ש"ב כא , ח) , לפי שהיא גדלה אותם ואע"פ שלא היו בניה , כי הם בני מרב אחותה. ומה שאבקש לך בן נדרי , רוצה לומר , שמרוב אהבתי אותך היו כל נדרי בך , כמשפט האוהב שיהיו נדריו ושבועותיו בחיי אהובו. או ירצה בזה , שבעבורו היו נדריה תמיד ליי'.

דברי; מה ברי; אל תתן; אל למלכים; פן ישתה; תנו שכר; ישתה וישכח; פתח פיך - שמונה דבקים. דברי - עומד במקום שנים , כפירוש "דברי אגור" (מש' ל , א). למואל - הוא שלמה , אף על פי שלא נדע טעמו , כשאר שמותיו. ויתכן שנקרא כן כי בימיו היה להם אל אחד ולא עבדו לפסילים. גם כן נקרא העומד על כסאו 'עמנו אל' (ע"פ יש' ז , יד) על רוב הישועות; והוא הנכון. משא - פרשתיו למעלה (מש' בפתיחה לחלק הרביעי שהוא פרק ל). דגשות תי"ו יסרתו - להיות לאות ולסימן על הפעול. וסימן הפעול הנגרע - על חמשה דרכים: פעם בוא"ו , כמו "אויב ירדפו" (הו' ח , ג); ופעם בנו"ן ובוא"ו , כמלת "וקבנו" (במ' כג , יג) , "ישנו עם אחד" (אס' ג , ח); ופעם בשרק ובדגש: "ישמרנו" (שמ' כא , כט); ופעם בה"א "יצרנהו" (דב' לב , י); וכלם נכוחים. מה - ענין שאלה; פעם לשמצה , כמו "מה לתבן את הבר" (יר' כג , כח) , ופעם לשבח , כענין "מה רבו מעשיך" (תה' קד , כד) , "מה רב טובך" (תה' לא , כ); וכן מה ברי. ותרגום "בני" (בר' כא , י); "ברי" (ת"א). ודרכיך - עומד במקום שנים. למחות - מן "מחיתי" (יש' מד , כב) , ולא מבנינו; והנכון: להמחות. נו"ן מלכין - תחת מ"ם , וכמהו "לקץ הימין" (דנ' יב , יג); "ולא יאמין בחיין" (איוב כד , כב): שתו - נקוד בשבא בעבור שהוא סמוך ליין; וכמהו "קנה חכמה מה טוב מחרוץ" (לעיל טז , טז). אי. חסר נו"ן , והנכון: אין. ופעם בחרק , כמו "אי נקי" (איוב כב , ל) , טעמו: אין נקי; כי הפסוק נקרא בתמה , כענין "יכרו עליו חברים" (איוב מ , ל). והקרוב אלי: אי חסר ה"א ה'אַיֵה'. ו"אי נקי" מן "אים" (יש' יט , יב). וכתוב או בו"ו; והטעם: יין או שכר; וקרי אי; והנכון: אַיֵה. תנו - חסר נו"ן , והנכון: נִתְנוּ , והוא על משקל "רדו" (בר' מב , ב) , "שבו" (בר' כב , ה). חלוף - שם דבר , וחברו "כליל יחלוף" (יש' ב , יח) , שטעמו: יגזור. וכן הפירוש: דברי למואל המלך , דברי משא ונבואה הם שיסרתו אמו. מה - טעמו: מה אתה נחשב ברי ובר בטני שאני ילדתיך? ומה בר נדרי שנדרתי בעת לדתי אותך , אם אמלט מצירי וחבלי? על כן יסרתיך , שלא תתן לנשים ממונך , ואל תתן דרכיך למחות דרכי המלכים; ורצונו לומר , שלא יהיה מנהגך לשנות מנהג המלכים , כי לא יאות להם זנות , ולרוזנים לא יאות לאמור: איה שכר , פן ישתה כל אחד מהם וישכח משפט מחקק על ספר. בני עוני - שאחרים ענו אותם. לאובד - הוא הנד , האובד מרוב דלות ממקומו , כענין "ארמי אובד אבי" (דב' כו , ה). וישכח רישו - כי היין משמח הלב , על כן עמלו לא יזכר עוד (ע"פ תה' עט , יא) בהתעסקו ביין. למ"ד לאלם - כמו 'בעבור'. בני חלוף - כענין "בני תמותה" (תה' קב , כא); וטעמו , שנחלפו ונגזרו.

(בכתב היד מוצגים כאן הפסוקים א - ט). דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו זה החלק חתימה מעין פתיחה , ויש בו שתי פרשיות: הראשונה תכוין להזהיר להשמר ממלכודת האשה הזרה ומרדוף אחר התאוות , ובפרשה השנייה סיפר במעלת אשת החיל , שהיא הפך האשה הזרה. והפרשה הזאת הראשונה כוללת תשעה פסוקים , והם אלו: מלת מלך נקשרה עם מלת למואל , והוא תואר עליו; כלומר: דברי למואל שהיה מלך. והדברים האלה הם משא אשר יסרתו אמו , וכתבם בספרו. וכבר ביארנו (מש' ל , א) במלת משא , שהיא נאמרת על כל דבר חכמה; ולמואל הוא כנוי לשלמה. והענין הנרמז בו - האדם שהוא לאל; וקראתו אמו כן , כמו שנודע מטוב כוונתה בהנהגתו ובשלימותו. כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ראה סנה' ע , ב) , שהיתה אומרת לו: כל נשי אביך היו מבקשות שיהא להן בן הגון למלכות , ואני לא הייתי מבקשת אלא שיהא לי בן עוסק בתורה. והתחיל בסיפור מוסרה , ואמר שתחלת דבריה היה מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. וכל אלו לשונות האם להטות לב בנה לשמוע בקולה. ברי - בהריון ובלידה ובהנקה; כלומר , שסבלתי צער העיבור והלידה והגידול. בר בטני - שטפחתיך וריביתיך ונשאתיך על חיקי; לקחתיך על זרועותי (ע"פ הו' יא , ג) , על כפי חקותיך (ע"פ יש' מט , טז). ובר נדרי - שכל שבועותי ונדרי הם בך , כדרך כל הנשים הנשבעות באהוב להן יותר. ולשון מה - כלומר: מה אשאל ממך , ברי ובר בטני? לא כספך ולא זהבך , רק שתשמר מכל אורח רע. ובפרט אל תתן לנשים חילך; רוצה לומר: כחך. כמו שידוע שהתמדת חברת הנשים תשחית כח הגוף והנפש; וכן אל תתן דרכיך למחות מלכין , כלומר עצות , רוצה לומר: לבטל מועצותי אשר אני נותנת לך. וכן יסרתו על שאר ההנאות. והזכיר היין ראש לכולם , והוא ענין אל למלכים וגו'; כלומר: אין ראוי בחוק המלכים לשתות יין , ולא לרוזנים לשאול: אי שכר? כלומר , שיבקשוהו ויחזרו עליו. פן ישתה וישכח מחוקק - רוצה לומר: מה שנכתב ונמסר על ידי מחוקק. ו'מחוקק' נאמר על הנביא על שם המכתב. רוצה לומר , שכותב ומחקק דברי נבואותיו במצוות המנבא , ורוצה לומר: האל יתעלה; כענין "מי יתן בספר ויוחקו" (איוב יט , כג). ויקרא גם כן המלך 'מחוקק' על שם הניחו חוקים בארצו. ועל שתיהן אמר הנה: פן ישתה וישכח מחוקק , רוצה לומר: על המחוקק בתורה , ועל המחוקק מצד המלכות. והוא אמרו: וישנה דין כל בני עוני; כלומר: ישנה מן החוק הראוי , אם מצד התורה אם מצד המלכות. ואמרו וישנה דין כל בני עוני - הוא דיבור בהווה. כי העשיר , אם ישתנה דינו , יַרבו אוהביו להגיש עצומותיו לפני המלך פעם ופעמים; אבל העני , אם ישתנה דינו , חלף הלך לו (ע"פ שה"ש ב , יא) ואין מדבר בעדו. וענין תנו שכר לאובד - כלומר הדברים המשכרים , והם השכר והיין , שאינם ראויים למתחכם ולמי שצריך לייחד לבבו לדברים המושכלים בהנהגת עצמו וזולתו; ואיננו רק מחוק הפחותים האובדים מדרך חיים ומרי נפש המשכלת , שאין להם לב לקנות חכמה , ואין התעסקם ועמלם רק בתענוגים והבלי הזמן ומעבירים עתם להשקיט עמלם וטרחם באלו התענוגים. והוא ענין ישתה וישכח רישו - כי הריש מושאל על כל פחיתות מדה וסכלות ידיעה. וענין אמרו ועמלו לא יזכר עוד - רוצה בו: באותו הפרק. כי מלת עוד - עם הראות במשמעה לעולם , תֵאָמר לפעמים על חלק הזמן , רוצה לומר: על זמן המשך הענין ההוא , כדרך "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל" (מ"ב ו , כג) , שפירושו: כל אותו הזמן; שהרי מצינו אחר כך שבאו. ואמר אחר זה: פתח פיך לאלם , אל דין כל בני חלוף. ובני חלוף - פירושו: בני העולם; כי דרך השלם הישר לבוא כל בני מלכותו לפניו לדין מפה ומפה , ולא מעיר אחת לבד. ונקרא העולם חלוף , מצד שבני אדם הם העומדים לחלוף ולמות. וענין פתח פיך לאלם - רוצה לומר: בעבור האלם; כלומר , שתצדיקוֹ אם הדין עמו , ואע"פ שאינו יודע לספר טענותיו כהוגן. או נפרש: המציא דבריך למי שתראהו בוש לדבר לפניך על דינו , כאשר יוָדע לך היותו עשוק. ואצלי לפרש פתח פיך לאלם - כאלו אמר: אמור לו שיבוא לפניך להגיש עצומותיו ולגלות דינו וריבו. והמשל , שיהיו משפטיך מפורסמים ביושר , עד שיהיה שמעך הולך ביושר; ויהיה זה סבה לבוא כל עשוק לפניך לדבר לפניך , כאלו אתה תפתח פיו. הפך אמרו: "וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (יש' א , כג) , שפירושו - מצד התפרסם העול והעוות , מתרחקים מלבוא לפניהם וסובלים חמסם ועשקם. ואמר אחר כך: פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון. מלת ודין - הוא צווי; כלומר , שתדין דין עני ואביון. והוא הדין לעשיר , אלא שהזהיר בפרט על העני , להיותו עשוק על נקל. ויש מפרשים אשר יסרתו אמו - כלומר: האֵם היתה סבת זאת התוכחות. ורמז על החומר , והזהירו מבקשת המותר יותר מדאי. ולקח הענין בלשון בר - לרמוז על נקיות , כענין "נקי כפים ובר לבב" (תה' כד , ד). והזהירו שלא למחות מלכים. ורמז ב'מלכים' על שני המלכים אשר בקרבו , שיתן לכל אחד חוקו , ולא יכוין למחות זכרם. ואל למלכים שתו יין - רומז על מבקשי החכמה , כמאמר החכם שאמר: לא יתכן לדורש החכמה שיהיה צוארו עב וגופו שמן; והכוונה - על ריבוי השתייה. ולכן אמר בהפך זה: תנו שכר לאובד - כלומר: למי שנטה אחר הקצה האחרון יותר מדאי. ואין הכוונה למנוע ההנאות מכל וכל , אבל למנוע רבויים. וכן פתח פיך לאלם - הכוונה בו על דרישת החכמה; שעם המנע רוב ההתחכמות , אין למנוע הלימוד , אבל ראוי שלא יתרשל בו. אבל שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים (ע"פ מ"א ט , ג) , ואז: וחפץ יי' בידו יצליח (ע"פ יש' נג , י). הפרשה השנייה. והיא הולכת על סדר אל"ף בי"ת , וכוללת עשרים ושנים פסוקים כמספר עשרים ושנים אותיות שבאל"ף בי"ת. והאריך בה בשבח "אשת חיל" (להלן , י) , הפך ספור האשה הזונה אשר בא בתחלת הספר (ראה מש' ז). וידוע לפי הנגלה - היות קיום הבית והעמדתו בסבת אשת החיל , ומה שהאריכו חכמי המוסר בתועלת הבא בסבתה. והוא אמרם: אל תבזה נשי החיל מהנשים , כי יש נקבות טובות מן האנשים! וספרו ממידותיהן: העוזבת מדות אביה ולומדת מדות אישה , עד שתדומה בת בעלה ולא בת אביה; המאירה פניה לבעלה בעת שיכעיסנה , המכבדתו ביראה בעת חסרונו כאשר בעת עושרו , ובימי הזקונים כבימי הנעורים; הכבדים רגליה לצאת מביתה; הקלים ידיה לתת מן הפת לעני; העובדת עבודתה בין שפחותיה; המינקת ילדיה ולא תתנם למינקת אחרת; השומעת מן המדבר ולא תמהר המענה; הבורחת מישיבת מבקשות מדינים; האומרת ברעבונה שבעתי; השמחה באורחים כשיכניסם האיש בביתו , ועובדת אותם כאחת השפחות. וחכם אחר אמר בספור מדותיה. כששאלוהו: אי זו מן הנשים תאהב יותר? אמר: התמימה בלי מום , הקלה לקום בעת אקראנה , השמחה בשחקי , המיחלת בעת דחקי , הנאוה המצטווה , הלובשת בגדי ענוה. וכן שלמה עליו השלום האריך הנה בסיפור זריזותה למלאכתה והעמדתה את ביתה בכבוד עצמה ובעלה ובניה עד השאיר להם שם כשם הגדולים אשר בארץ (ע"פ ש"ב ז , ט) , כמו שיתבאר בפרטים. והמכוון בה לענין נסתר הוא לחומר נאות לכוונת מציאות האדם , ומוכן לקבל צורתו העצמית אשר הוציאה לאור הוייתו , ואשר הבדילתהו משאר בעלי חיים. והוא ענין "בטח בה לב בעלה" (להלן , יא) , רוצה לומר: השכל הרמוז בענין "ואל אישך תשוקתך" (בר' ג , טז). כלומר , שאין צורך להשתדל בתוכחתה , כי לא יצא ממנה עמל ואון. ואמר עליה "מי ימצא" (להלן , י) , על דרך ריחוק הִמָצְאה. ואמר: "גמלתהו טוב ולא רע" (להלן , יב) , כלומר , שלא ימשך לו ממנה , רק טוב. וימשך בזה ענין הפרשה כולה , אלא שלפעמים יבואו בה דברים על צד המשך המשל; ואם תרצה לטרוח בכולם תיגע ותמצא , אלא שאין הכרח. וכן תוכל לפרש כל הפרשה ביציאת הצורה מכח אל הפועל בהשגת החכמות , והוא שפירשו ז"ל (ראה תנ"ב חיי שרה ד): "אשת חיל" - זו תורה. וידוע כי האדם מחובר משלש דברים , ונמצאים בו זה למעלה מזה: הגוף והנפש והשכל. ותועלת הגוף ושלימותו - במדות המעלות , והצלחת הנפש - בקיום המצוות והדרכים הדתיים הבלתי מושגים בעיון , ושאין השכל מחייב מציאותם , והשכל - תועלתו והצלחתו בחכמה. ומזה פירשו קצת רבותינו ז"ל (ראה רס"ג משלי) , שענין הפרשה - על בעל המדות ודרך ארץ , ובהזהר מרדיפת ההנאות , ועל הצדיק ועל החכם אשר תצא צורת שכלו מן הכח אל הפועל. ומעתה נבאר פרטי הפרשה כפשוטה באופני ספור מדות נשי החיל , והרמוז על שאר הכוונות. ולא מלה במלה , כי אין זה מחוק המשל , אבל יאמרו בו דברים הרבה להמשך המשל כרוב המשלים כמו שהתבאר. אמר תחלה:

בר נדרי - האם נודרת נדרים לחיי בנה. וכל זה מליצת שיר צחה מאד , כאלו בת שבע יסרתו באלה המלות והמאמרים ללמדֶנּוּ מוסר. עם שנכון ואפשרי שכן היה באמת , כי בת שבע אשה פקחת היתה , וזה ידע דוד ואוריה.

מה ברי - מה אני מזהירך בני , ומה - אני מזהירך בר בטני , ומה - אני מזהירך בר נדרי. קוראה אותו בר נדרי - שהיתה נודרת לשמים: אם יחיה בנה , יתן כך וכך באהבת השם.
ריכוז קישורים