דברי;
מה
ברי;
אל
תתן;
אל
למלכים;
פן
ישתה;
תנו
שכר;
ישתה
וישכח;
פתח
פיך
-
שמונה
דבקים.
דברי
-
עומד
במקום
שנים
,
כפירוש
"דברי
אגור"
(מש'
ל
,
א).
למואל
-
הוא
שלמה
,
אף
על
פי
שלא
נדע
טעמו
,
כשאר
שמותיו.
ויתכן
שנקרא
כן
כי
בימיו
היה
להם
אל
אחד
ולא
עבדו
לפסילים.
גם
כן
נקרא
העומד
על
כסאו
'עמנו
אל'
(ע"פ
יש'
ז
,
יד)
על
רוב
הישועות;
והוא
הנכון.
משא
-
פרשתיו
למעלה
(מש'
בפתיחה
לחלק
הרביעי
שהוא
פרק
ל).
דגשות
תי"ו
יסרתו
-
להיות
לאות
ולסימן
על
הפעול.
וסימן
הפעול
הנגרע
-
על
חמשה
דרכים:
פעם
בוא"ו
,
כמו
"אויב
ירדפו"
(הו'
ח
,
ג);
ופעם
בנו"ן
ובוא"ו
,
כמלת
"וקבנו"
(במ'
כג
,
יג)
,
"ישנו
עם
אחד"
(אס'
ג
,
ח);
ופעם
בשרק
ובדגש:
"ישמרנו"
(שמ'
כא
,
כט);
ופעם
בה"א
"יצרנהו"
(דב'
לב
,
י);
וכלם
נכוחים.
מה
-
ענין
שאלה;
פעם
לשמצה
,
כמו
"מה
לתבן
את
הבר"
(יר'
כג
,
כח)
,
ופעם
לשבח
,
כענין
"מה
רבו
מעשיך"
(תה'
קד
,
כד)
,
"מה
רב
טובך"
(תה'
לא
,
כ);
וכן
מה
ברי.
ותרגום
"בני"
(בר'
כא
,
י);
"ברי"
(ת"א).
ודרכיך
-
עומד
במקום
שנים.
למחות
-
מן
"מחיתי"
(יש'
מד
,
כב)
,
ולא
מבנינו;
והנכון:
להמחות.
נו"ן
מלכין
-
תחת
מ"ם
,
וכמהו
"לקץ
הימין"
(דנ'
יב
,
יג);
"ולא
יאמין
בחיין"
(איוב
כד
,
כב):
שתו
-
נקוד
בשבא
בעבור
שהוא
סמוך
ליין;
וכמהו
"קנה
חכמה
מה
טוב
מחרוץ"
(לעיל
טז
,
טז).
אי.
חסר
נו"ן
,
והנכון:
אין.
ופעם
בחרק
,
כמו
"אי
נקי"
(איוב
כב
,
ל)
,
טעמו:
אין
נקי;
כי
הפסוק
נקרא
בתמה
,
כענין
"יכרו
עליו
חברים"
(איוב
מ
,
ל).
והקרוב
אלי:
אי
חסר
ה"א
ה'אַיֵה'.
ו"אי
נקי"
מן
"אים"
(יש'
יט
,
יב).
וכתוב
או
בו"ו;
והטעם:
יין
או
שכר;
וקרי
אי;
והנכון:
אַיֵה.
תנו
-
חסר
נו"ן
,
והנכון:
נִתְנוּ
,
והוא
על
משקל
"רדו"
(בר'
מב
,
ב)
,
"שבו"
(בר'
כב
,
ה).
חלוף
-
שם
דבר
,
וחברו
"כליל
יחלוף"
(יש'
ב
,
יח)
,
שטעמו:
יגזור.
וכן
הפירוש:
דברי
למואל
המלך
,
דברי
משא
ונבואה
הם
שיסרתו
אמו.
מה
-
טעמו:
מה
אתה
נחשב
ברי
ובר
בטני
שאני
ילדתיך?
ומה
בר
נדרי
שנדרתי
בעת
לדתי
אותך
,
אם
אמלט
מצירי
וחבלי?
על
כן
יסרתיך
,
שלא
תתן
לנשים
ממונך
,
ואל
תתן
דרכיך
למחות
דרכי
המלכים;
ורצונו
לומר
,
שלא
יהיה
מנהגך
לשנות
מנהג
המלכים
,
כי
לא
יאות
להם
זנות
,
ולרוזנים
לא
יאות
לאמור:
איה
שכר
,
פן
ישתה
כל
אחד
מהם
וישכח
משפט
מחקק
על
ספר.
בני
עוני
-
שאחרים
ענו
אותם.
לאובד
-
הוא
הנד
,
האובד
מרוב
דלות
ממקומו
,
כענין
"ארמי
אובד
אבי"
(דב'
כו
,
ה).
וישכח
רישו
-
כי
היין
משמח
הלב
,
על
כן
עמלו
לא
יזכר
עוד
(ע"פ
תה'
עט
,
יא)
בהתעסקו
ביין.
למ"ד
לאלם
-
כמו
'בעבור'.
בני
חלוף
-
כענין
"בני
תמותה"
(תה'
קב
,
כא);
וטעמו
,
שנחלפו
ונגזרו.
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
ט).
דברי
למואל
מלך
משא
אשר
יסרתו
אמו
זה
החלק
חתימה
מעין
פתיחה
,
ויש
בו
שתי
פרשיות:
הראשונה
תכוין
להזהיר
להשמר
ממלכודת
האשה
הזרה
ומרדוף
אחר
התאוות
,
ובפרשה
השנייה
סיפר
במעלת
אשת
החיל
,
שהיא
הפך
האשה
הזרה.
והפרשה
הזאת
הראשונה
כוללת
תשעה
פסוקים
,
והם
אלו:
מלת
מלך
נקשרה
עם
מלת
למואל
,
והוא
תואר
עליו;
כלומר:
דברי
למואל
שהיה
מלך.
והדברים
האלה
הם
משא
אשר
יסרתו
אמו
,
וכתבם
בספרו.
וכבר
ביארנו
(מש'
ל
,
א)
במלת
משא
,
שהיא
נאמרת
על
כל
דבר
חכמה;
ולמואל
הוא
כנוי
לשלמה.
והענין
הנרמז
בו
-
האדם
שהוא
לאל;
וקראתו
אמו
כן
,
כמו
שנודע
מטוב
כוונתה
בהנהגתו
ובשלימותו.
כמו
שדרשו
רבותינו
ז"ל
(ראה
סנה'
ע
,
ב)
,
שהיתה
אומרת
לו:
כל
נשי
אביך
היו
מבקשות
שיהא
להן
בן
הגון
למלכות
,
ואני
לא
הייתי
מבקשת
אלא
שיהא
לי
בן
עוסק
בתורה.
והתחיל
בסיפור
מוסרה
,
ואמר
שתחלת
דבריה
היה
מה
ברי
ומה
בר
בטני
ומה
בר
נדרי.
וכל
אלו
לשונות
האם
להטות
לב
בנה
לשמוע
בקולה.
ברי
-
בהריון
ובלידה
ובהנקה;
כלומר
,
שסבלתי
צער
העיבור
והלידה
והגידול.
בר
בטני
-
שטפחתיך
וריביתיך
ונשאתיך
על
חיקי;
לקחתיך
על
זרועותי
(ע"פ
הו'
יא
,
ג)
,
על
כפי
חקותיך
(ע"פ
יש'
מט
,
טז).
ובר
נדרי
-
שכל
שבועותי
ונדרי
הם
בך
,
כדרך
כל
הנשים
הנשבעות
באהוב
להן
יותר.
ולשון
מה
-
כלומר:
מה
אשאל
ממך
,
ברי
ובר
בטני?
לא
כספך
ולא
זהבך
,
רק
שתשמר
מכל
אורח
רע.
ובפרט
אל
תתן
לנשים
חילך;
רוצה
לומר:
כחך.
כמו
שידוע
שהתמדת
חברת
הנשים
תשחית
כח
הגוף
והנפש;
וכן
אל
תתן
דרכיך
למחות
מלכין
,
כלומר
עצות
,
רוצה
לומר:
לבטל
מועצותי
אשר
אני
נותנת
לך.
וכן
יסרתו
על
שאר
ההנאות.
והזכיר
היין
ראש
לכולם
,
והוא
ענין
אל
למלכים
וגו';
כלומר:
אין
ראוי
בחוק
המלכים
לשתות
יין
,
ולא
לרוזנים
לשאול:
אי
שכר?
כלומר
,
שיבקשוהו
ויחזרו
עליו.
פן
ישתה
וישכח
מחוקק
-
רוצה
לומר:
מה
שנכתב
ונמסר
על
ידי
מחוקק.
ו'מחוקק'
נאמר
על
הנביא
על
שם
המכתב.
רוצה
לומר
,
שכותב
ומחקק
דברי
נבואותיו
במצוות
המנבא
,
ורוצה
לומר:
האל
יתעלה;
כענין
"מי
יתן
בספר
ויוחקו"
(איוב
יט
,
כג).
ויקרא
גם
כן
המלך
'מחוקק'
על
שם
הניחו
חוקים
בארצו.
ועל
שתיהן
אמר
הנה:
פן
ישתה
וישכח
מחוקק
,
רוצה
לומר:
על
המחוקק
בתורה
,
ועל
המחוקק
מצד
המלכות.
והוא
אמרו:
וישנה
דין
כל
בני
עוני;
כלומר:
ישנה
מן
החוק
הראוי
,
אם
מצד
התורה
אם
מצד
המלכות.
ואמרו
וישנה
דין
כל
בני
עוני
-
הוא
דיבור
בהווה.
כי
העשיר
,
אם
ישתנה
דינו
,
יַרבו
אוהביו
להגיש
עצומותיו
לפני
המלך
פעם
ופעמים;
אבל
העני
,
אם
ישתנה
דינו
,
חלף
הלך
לו
(ע"פ
שה"ש
ב
,
יא)
ואין
מדבר
בעדו.
וענין
תנו
שכר
לאובד
-
כלומר
הדברים
המשכרים
,
והם
השכר
והיין
,
שאינם
ראויים
למתחכם
ולמי
שצריך
לייחד
לבבו
לדברים
המושכלים
בהנהגת
עצמו
וזולתו;
ואיננו
רק
מחוק
הפחותים
האובדים
מדרך
חיים
ומרי
נפש
המשכלת
,
שאין
להם
לב
לקנות
חכמה
,
ואין
התעסקם
ועמלם
רק
בתענוגים
והבלי
הזמן
ומעבירים
עתם
להשקיט
עמלם
וטרחם
באלו
התענוגים.
והוא
ענין
ישתה
וישכח
רישו
-
כי
הריש
מושאל
על
כל
פחיתות
מדה
וסכלות
ידיעה.
וענין
אמרו
ועמלו
לא
יזכר
עוד
-
רוצה
בו:
באותו
הפרק.
כי
מלת
עוד
-
עם
הראות
במשמעה
לעולם
,
תֵאָמר
לפעמים
על
חלק
הזמן
,
רוצה
לומר:
על
זמן
המשך
הענין
ההוא
,
כדרך
"ולא
יספו
עוד
גדודי
ארם
לבוא
בארץ
ישראל"
(מ"ב
ו
,
כג)
,
שפירושו:
כל
אותו
הזמן;
שהרי
מצינו
אחר
כך
שבאו.
ואמר
אחר
זה:
פתח
פיך
לאלם
,
אל
דין
כל
בני
חלוף.
ובני
חלוף
-
פירושו:
בני
העולם;
כי
דרך
השלם
הישר
לבוא
כל
בני
מלכותו
לפניו
לדין
מפה
ומפה
,
ולא
מעיר
אחת
לבד.
ונקרא
העולם
חלוף
,
מצד
שבני
אדם
הם
העומדים
לחלוף
ולמות.
וענין
פתח
פיך
לאלם
-
רוצה
לומר:
בעבור
האלם;
כלומר
,
שתצדיקוֹ
אם
הדין
עמו
,
ואע"פ
שאינו
יודע
לספר
טענותיו
כהוגן.
או
נפרש:
המציא
דבריך
למי
שתראהו
בוש
לדבר
לפניך
על
דינו
,
כאשר
יוָדע
לך
היותו
עשוק.
ואצלי
לפרש
פתח
פיך
לאלם
-
כאלו
אמר:
אמור
לו
שיבוא
לפניך
להגיש
עצומותיו
ולגלות
דינו
וריבו.
והמשל
,
שיהיו
משפטיך
מפורסמים
ביושר
,
עד
שיהיה
שמעך
הולך
ביושר;
ויהיה
זה
סבה
לבוא
כל
עשוק
לפניך
לדבר
לפניך
,
כאלו
אתה
תפתח
פיו.
הפך
אמרו:
"וריב
אלמנה
לא
יבוא
אליהם"
(יש'
א
,
כג)
,
שפירושו
-
מצד
התפרסם
העול
והעוות
,
מתרחקים
מלבוא
לפניהם
וסובלים
חמסם
ועשקם.
ואמר
אחר
כך:
פתח
פיך
שפט
צדק
ודין
עני
ואביון.
מלת
ודין
-
הוא
צווי;
כלומר
,
שתדין
דין
עני
ואביון.
והוא
הדין
לעשיר
,
אלא
שהזהיר
בפרט
על
העני
,
להיותו
עשוק
על
נקל.
ויש
מפרשים
אשר
יסרתו
אמו
-
כלומר:
האֵם
היתה
סבת
זאת
התוכחות.
ורמז
על
החומר
,
והזהירו
מבקשת
המותר
יותר
מדאי.
ולקח
הענין
בלשון
בר
-
לרמוז
על
נקיות
,
כענין
"נקי
כפים
ובר
לבב"
(תה'
כד
,
ד).
והזהירו
שלא
למחות
מלכים.
ורמז
ב'מלכים'
על
שני
המלכים
אשר
בקרבו
,
שיתן
לכל
אחד
חוקו
,
ולא
יכוין
למחות
זכרם.
ואל
למלכים
שתו
יין
-
רומז
על
מבקשי
החכמה
,
כמאמר
החכם
שאמר:
לא
יתכן
לדורש
החכמה
שיהיה
צוארו
עב
וגופו
שמן;
והכוונה
-
על
ריבוי
השתייה.
ולכן
אמר
בהפך
זה:
תנו
שכר
לאובד
-
כלומר:
למי
שנטה
אחר
הקצה
האחרון
יותר
מדאי.
ואין
הכוונה
למנוע
ההנאות
מכל
וכל
,
אבל
למנוע
רבויים.
וכן
פתח
פיך
לאלם
-
הכוונה
בו
על
דרישת
החכמה;
שעם
המנע
רוב
ההתחכמות
,
אין
למנוע
הלימוד
,
אבל
ראוי
שלא
יתרשל
בו.
אבל
שיהיו
עיניו
ולבו
שם
כל
הימים
(ע"פ
מ"א
ט
,
ג)
,
ואז:
וחפץ
יי'
בידו
יצליח
(ע"פ
יש'
נג
,
י).
הפרשה
השנייה.
והיא
הולכת
על
סדר
אל"ף
בי"ת
,
וכוללת
עשרים
ושנים
פסוקים
כמספר
עשרים
ושנים
אותיות
שבאל"ף
בי"ת.
והאריך
בה
בשבח
"אשת
חיל"
(להלן
,
י)
,
הפך
ספור
האשה
הזונה
אשר
בא
בתחלת
הספר
(ראה
מש'
ז).
וידוע
לפי
הנגלה
-
היות
קיום
הבית
והעמדתו
בסבת
אשת
החיל
,
ומה
שהאריכו
חכמי
המוסר
בתועלת
הבא
בסבתה.
והוא
אמרם:
אל
תבזה
נשי
החיל
מהנשים
,
כי
יש
נקבות
טובות
מן
האנשים!
וספרו
ממידותיהן:
העוזבת
מדות
אביה
ולומדת
מדות
אישה
,
עד
שתדומה
בת
בעלה
ולא
בת
אביה;
המאירה
פניה
לבעלה
בעת
שיכעיסנה
,
המכבדתו
ביראה
בעת
חסרונו
כאשר
בעת
עושרו
,
ובימי
הזקונים
כבימי
הנעורים;
הכבדים
רגליה
לצאת
מביתה;
הקלים
ידיה
לתת
מן
הפת
לעני;
העובדת
עבודתה
בין
שפחותיה;
המינקת
ילדיה
ולא
תתנם
למינקת
אחרת;
השומעת
מן
המדבר
ולא
תמהר
המענה;
הבורחת
מישיבת
מבקשות
מדינים;
האומרת
ברעבונה
שבעתי;
השמחה
באורחים
כשיכניסם
האיש
בביתו
,
ועובדת
אותם
כאחת
השפחות.
וחכם
אחר
אמר
בספור
מדותיה.
כששאלוהו:
אי
זו
מן
הנשים
תאהב
יותר?
אמר:
התמימה
בלי
מום
,
הקלה
לקום
בעת
אקראנה
,
השמחה
בשחקי
,
המיחלת
בעת
דחקי
,
הנאוה
המצטווה
,
הלובשת
בגדי
ענוה.
וכן
שלמה
עליו
השלום
האריך
הנה
בסיפור
זריזותה
למלאכתה
והעמדתה
את
ביתה
בכבוד
עצמה
ובעלה
ובניה
עד
השאיר
להם
שם
כשם
הגדולים
אשר
בארץ
(ע"פ
ש"ב
ז
,
ט)
,
כמו
שיתבאר
בפרטים.
והמכוון
בה
לענין
נסתר
הוא
לחומר
נאות
לכוונת
מציאות
האדם
,
ומוכן
לקבל
צורתו
העצמית
אשר
הוציאה
לאור
הוייתו
,
ואשר
הבדילתהו
משאר
בעלי
חיים.
והוא
ענין
"בטח
בה
לב
בעלה"
(להלן
,
יא)
,
רוצה
לומר:
השכל
הרמוז
בענין
"ואל
אישך
תשוקתך"
(בר'
ג
,
טז).
כלומר
,
שאין
צורך
להשתדל
בתוכחתה
,
כי
לא
יצא
ממנה
עמל
ואון.
ואמר
עליה
"מי
ימצא"
(להלן
,
י)
,
על
דרך
ריחוק
הִמָצְאה.
ואמר:
"גמלתהו
טוב
ולא
רע"
(להלן
,
יב)
,
כלומר
,
שלא
ימשך
לו
ממנה
,
רק
טוב.
וימשך
בזה
ענין
הפרשה
כולה
,
אלא
שלפעמים
יבואו
בה
דברים
על
צד
המשך
המשל;
ואם
תרצה
לטרוח
בכולם
תיגע
ותמצא
,
אלא
שאין
הכרח.
וכן
תוכל
לפרש
כל
הפרשה
ביציאת
הצורה
מכח
אל
הפועל
בהשגת
החכמות
,
והוא
שפירשו
ז"ל
(ראה
תנ"ב
חיי
שרה
ד):
"אשת
חיל"
-
זו
תורה.
וידוע
כי
האדם
מחובר
משלש
דברים
,
ונמצאים
בו
זה
למעלה
מזה:
הגוף
והנפש
והשכל.
ותועלת
הגוף
ושלימותו
-
במדות
המעלות
,
והצלחת
הנפש
-
בקיום
המצוות
והדרכים
הדתיים
הבלתי
מושגים
בעיון
,
ושאין
השכל
מחייב
מציאותם
,
והשכל
-
תועלתו
והצלחתו
בחכמה.
ומזה
פירשו
קצת
רבותינו
ז"ל
(ראה
רס"ג
משלי)
,
שענין
הפרשה
-
על
בעל
המדות
ודרך
ארץ
,
ובהזהר
מרדיפת
ההנאות
,
ועל
הצדיק
ועל
החכם
אשר
תצא
צורת
שכלו
מן
הכח
אל
הפועל.
ומעתה
נבאר
פרטי
הפרשה
כפשוטה
באופני
ספור
מדות
נשי
החיל
,
והרמוז
על
שאר
הכוונות.
ולא
מלה
במלה
,
כי
אין
זה
מחוק
המשל
,
אבל
יאמרו
בו
דברים
הרבה
להמשך
המשל
כרוב
המשלים
כמו
שהתבאר.
אמר
תחלה: