(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
כז).
ומכאן
התחיל
לדבר
בספור
דרכי
התורה
,
והקדים
גם
כן
פתיחה
,
להעירו
לקבל
דבריו
,
ואמר:
בני
שמור
אמרי
ומצותי
תצפון
אתך
-
וכבר
ביארנו
ענין
תצפון
אתך
למעלה
(מש'
ב
,
א).
ואמר:
שמר
מצותי
וחיה
-
כלומר:
ותחיה.
ותורתי
כאישון
עיניך
-
מוסב
על
מלת
שמור:
וכן
שמור
תורתי
שמירה
מעולה
,
כשמירת
אישון
העין
,
שהוא
האבר
היותר
חביב
שבאדם.
ואמר
דרך
משל
,
על
מצותי
ותורתי:
קשרם
על
אצבעותיך
-
כלומר:
במקום
הנראה
,
שתזכרם
תמיד;
ועם
זה
כתבם
על
לוח
לבך
,
שהוא
העיקר;
על
דרך
"והיו
עיני
ולבי
שם
כל
הימים"
(מ"א
ט
,
ג)
,
וכן
"תנה
בני
לבך
לי
ועיניך
דרכי
תצורנה"
(מש'
כג
,
כו);
הב
לי
לבך
ועיניך
,
ואנא
ידע
דאת
די
לי
(ראה
ירוש'
ברכות
א
,
ה
[ג
,
ג]).
אמור
לחכמה
אחותי
את
-
כלומר
,
שתקשור
באהבתה
קשר
אהבת
הקורבה
,
שלא
תפרד.
ומודע
לבינה
תקרא.
מודע
-
ענינו
חבר;
שיש
לו
עמה
מתיקות
חברה
ושייכות
,
והיא
אהבה
חזקה;
ואמר
,
שתהיה
אהבתו
חזקה
לבינה
,
כאהבת
החברה.
והזכיר
אהבת
החברה
,
לחוזק
האהבה
כל
עוד
שהיא
נמשכת;
אלא
שמצד
שלפעמים
היא
מתפרדת
,
הזכיר
אהבת
האחוה
שאינה
מתפרדת
,
כלומר
שתהיה
האהבה
חזקה
ושלא
תפרד.
והתחיל
בתוכחתו
ואמר:
לשמרך
מאשה
זרה
,
מנכריה
אמריה
החליקה
,
כלומר
שמור
מצותי
,
ואז
תשמר
מאשה
זרה.
ואמר
כי
בחלון
ביתי
,
בעד
אשנבי
נשקפתי.
וארא
בפתאים
,
אבינה
בבנים
נער
חסר
לב
עבר
בשוק
וגו'
,
בנשף
בערב
יום
וגו'
,
והנה
אשה
לקראתו
וגו'
-
התחיל
לספר
עניני
הזונה
ותכונת
דבריה
,
איך
היא
יודעת
לפתות
ולרצות
לב
הכסילים
,
ואיך
הם
נדחים
בחלק
שפתיה.
וסיפר
הענין
,
כאלו
הוא
בעצמו
ראהו
מחלון
ביתו
ומאשנבו
,
להפליג
באזהרה
,
ולחזק
התאמתות
הדבר
אצל
השומע
,
שיאמין
בו
כאלו
הוא
בעצמו
ראה.
אבל
הכל
משל
לראיה
שכלית
וידיעת
הדבר
בבריא
שהוא
כן.
והוא
אמרו:
כי
בחלון
ביתי
בעד
אשנבי
נשקפתי
-
כלומר
,
שהייתי
מביט
דרך
שם
ומעיין
בדרך.
ו'אשנב'
נאמר
על
חלון
קטן.
ובאה
מלת
נשקפתי
-
מבנין
'נפעל'
,
לחוזק
ההבטה
,
כמו
"הנדברים
בך"
(יח'
לג
,
ל);
"בי
נשבעתי"
(בר'
כב
,
טז).
ואמר:
וארא
בפתאים
-
רוצה
לומר:
התבוננתי
בהם;
וכן
אבינה
בבנים
-
רוצה
לומר:
הבחורים.
וראיתי
יוצא
מתוכם
נער
חסר
לב
-
והוא
קורא
אותו
'חסר
לב'
על
שם
פעולתו
,
שהיא
פעולת
פתי
וחסר
לב.
ואמר:
עובר
בשוק
אצל
פנה
-
כלומר
,
שראהו
עובר
בשוק
אצל
פנה;
רוצה
לומר:
אצל
פנתה
,
כי
הה"א
במפיק;
וכמוהו
"ארוכה
מארץ
מדה"
(איוב
יא
,
ט)
-
כמו
'מדתה';
ודומיהם
"וצורם
לבלות
שאול"
(תה'
מט
,
טו)
-
כמו
'צורתם';
וכן
"בכספם
כתבונם"
(ראה
הו'
יג
,
ב)
,
וכן
"לוכד
חכמים
בערמם"
(איוב
ה
,
יג).
ומצד
שהזונה
ברוב
עומדת
בקרן
זוית
,
אמר:
אצל
פנה.
ודרך
ביתה
יצעד
-
כלומר
,
שמכוין
צעדיו
ופסיעותיו
לדרך
ביתה.
בנשף
בערב
יום
-
פירושו:
נשף
לילה;
כמו
"ויקומו
בנשף"
(מ"ב
ז
,
ה).
ובערב
יום
-
כפל
הענין.
ויש
מפרשים
אותו
כמו
מקור
,
כמו
'בערוב'.
באשון
לילה
ואפלה
-
פירושו:
בשחרות
הלילה;
כמו
"באישון
חושך"
(מש'
כ
,
כ)
,
שפירושו:
בשחרות
החשך.
והנה
אשה
לקראתו
-
כלומר
שהקדימה
לצאת
לקראתו.
שית
זונה
ונצורת
לב
-
נראה
לי
לפרש
שית
זונה;
פסיעות
הזונה
ודרך
הלוכה
,
שמדקדקת
בפסיעותיה;
מענין
"ושם
דרך"
(תה'
נ
,
כג).
ויש
מפרשים
שית
זונה
-
תקון
זונה;
והוא
חסר
בי"ת
,
כלומר:
בתקון
זונה
ובקשוטיה;
כענין
"ותשם
בפוך
עיניה"
(מ"ב
ט
,
ל)
,
שפירושו
,
לדעת
קצת:
ותתקן
בפוך
עיניה.
ויש
מפרשים
מלשון
"וחשופי
שת"
(יש'
כ
,
ד)
,
כלומר:
עבה
בעגבותיה;
וכן
פירש
נצורת
לב
-
דקת
הבטן.
והעיקר
לפרש
ונצורת
לב
-
מלשון
"ובנצורים
ילינו"
(יש'
סה
,
ד);
"ונצורי
ישראל
להשיב"
(יש'
מט
,
ו);
"כעיר
נצורה"
(שם
א
,
ח);
שפירושם:
לשון
חורבן.
ו'לב'
יאמר
לפעמים
במקום
שכל
,
שמצד
שהלב
משכן
השכל
,
יקרא
השכל
על
שמו:
"קונה
לב"
(מש'
יט
,
ח)
-
רוצה
לומר:
חריפות
שכל
ודעת.
ויש
מפרשים
לב
כמו
רצון
,
כמו
"אחרי
לבבכם"
(במ'
טו
,
לט);
ונצורת
-
מלשון
שמירה
,
כלומר:
באה
לקראתו
בחבה
יתירה
,
כאלו
היא
שמורה
לו
מרצונה
,
רוצה
לומר:
מיוחדת
לאהבתו
ולתשוקתו.
ואמנם
קשר
הפסוקים
יורה
כפירוש
הראשון
,
והוא
אמרו:
הומיה
היא
וסוררת
,
בביתה
לא
ישכנו
רגליה
,
פעם
בחוץ
פעם
ברחובות.
ענין
הומיה
-
רוצה
לומר:
מתאוה
לראות
המיית
שאון
העולם
ושאון
בני
אדם
,
ומתוך
כך
היא
יצאנית.
וסוררת
-
רוצה
לומר
סרב
ונוטה
ללכת
ארחות
עקלקלות
(ע"פ
שו'
ה
,
ו)
הנה
והנה;
והוא
ענין
בביתה
לא
ישכנו
רגליה
,
אבל
הולכת
תמיד.
פעם
בחוץ
,
רוצה
לומר:
בשווקים
,
מקום
קבוץ
ההמון
,
או
בחוץ
לעיר;
פעם
ברחובות
-
מקום
קבוץ
הנכבדים;
ואצל
כל
פנה
תארוב
-
רוצה
לומר:
אצל
כל
פנה
,
שהוא
מקום
חברותיה
,
תארוב
בחשאי
,
לדעת
מי
ומי
הולכים.
ורגליה
-
לשון
נקבה
,
וישכנו
-
כדרך
"יתנו
יקר"
(אס'
א
,
כ);
"יצאו
בנות
שילה"
(ראה
שו'
כא
,
כא).
ואחר
שסיפר
תכונתה
שב
לאמרו
והנה
אשה
לקראתו
,
ואמר
שבפגעה
בו
,
החזיקה
בו.
ואפשר
לפרש
שאמרו
והנה
אשה
לקראתו
,
כלומר
,
כי
היא
ידעה
עת
בואו
,
ומקדמת
לקראתו
והומיה
לבקשו
,
וסוררת
-
רוצה
לומר
נוטה
בדרכים
הנה
והנה
עד
שתמצאהו.
ובמוצאה
אותו
,
החזיקה
בו
ונשקה
לו
-
לרוב
עזותה
והפלגת
פתויה.
והעיזה
פניה
ותאמר
לו
-
רוצה
לומר:
אלו
הדברים
שיזכיר
,
והם:
זבחי
שלמים
עלי
,
היום
שלמתי
נדרי.
ומלת
שלמים
-
רוצים
בו
,
אף
בקרבנות
המזבח
,
ענין
רצוי
ופיוס
,
נגזר
ממלת
'שלום'.
וזה
,
שהעולה
-
כלה
כליל
,
אלא
שעורה
לכהנים
,
וחטאות
ואשמות
-
אמורים
למזבח
ובשר
לכהנים
,
והרי
אין
לבעלים
בכל
אלו
הנאה
של
כלום.
אבל
השלמים
-
יש
בו
רצוי
אצל
כלם
,
שהאמורים
למזבח
וחזה
ושוק
לכהנים
,
והבשר
לבעלים
,
ונמצאו
הכל
נהנים
בו.
לכן
האשה
מַשְאֶלֶת
שם
שלמים
לְמָה
שהכינה
לנואפים;
כלומר:
התניתי
אהבים
עמך
,
לשמוח
ולהשתעשע
בזבחי
שלמים
,
והנה
עתה
שלמתי
נדרי.
על
כן
יצאתי
לקראתך
,
לשחר
פניך
-
רוצה
לומר:
לחלות
פניך.
ומפני
שרוב
התפלות
בשחר
,
הושאל
בתפלה
לשון
'שחר'
,
אף
שלא
בשעת
השחר.
או
פירושו
מצד
קדימתה
,
כי
כל
דבר
שאדם
מקדים
לעשותו
מושאל
עליו
לשון
זה
,
מצד
שהשחר
שעה
קדומה
ליום
,
כענין
"נקדמה
פניו"
(תה'
צה
,
ב);
ורוצה
בו:
יצאתי
לקדם
פניך
,
ואמצאך.
ועתה
אחר
שמצאתיך
,
הנה
הודעתיך
כי:
מרבדים
רבדתי
ערשי;
והבי"ת
באלו
המלות
במקום
פ"ה
,
כי
אותיות
בומ"ף
מתחלפות
,
והוא
מענין
"רפידתו
זהב"
(שה"ש
ג
,
י)
,
שפירושו:
הצעתו;
"רפדתי
יצועי"
(איוב
יז
,
יג)
-
שפירושו:
הצעתי.
וסבת
ההתחלפות
הוא
כדי
להשתמש
בזאת
המלה
בלשון
"רביד
הזהב"
(בר'
מא
,
מב);
כלומר:
הנה
הצעתי
בערשי
מצעות
של
בגדי
זהב.
ואמרו
חטובות
אטון
מצרים
שב
על
הערש
,
לומר
שהבדים
והכרעים
חטובות
,
רוצה
לומר:
מתוקנות
יפה
במעצד
ומתוארות
במחוגה
(ע"פ
יש'
מד
,
יב
-
יג)
,
ושהם
מסורגלות
באטון
מצרים
-
ותרגום
"מיתריהם"
(שמ'
לה
,
יח):
"אטוניהון"
(ת"א)
,
כלומר:
בחבלים
נאים
העשויות
במצרים.
ויש
מפרשים
(ראה
ריק"ם)
חטובות
-
לשון
הגבהה
,
כלומר:
עשויות
בשררה;
"האמירך"
(דב'
כו
,
יח)
-
תרגומו:
"חטבך"
(ת"א).
וכן
נפתי
משכבי
מור
אהלים
וקנמון.
ונפתי
-
לשון
הטפה
והזלה
,
כעין
הזאה
וזלוף;
ומענין
"גשם
נדבות
תניף
אלהים"
(תה'
סח
,
י)
-
כמו
תטיף.
ולא
יתכן
רק
בדבר
לח
,
ולכן
פירשו
בו
,
כלומר:
הנה
זלפתי
והזיתי
משכבי
במי
ורדים
עם
אבקת
רוכל
(ע"פ
שה"ש
ג
,
ו).
ומעתה
לכה
נרוה
דודים
עד
הבקר
,
נתעלסה
באהבים
-
ומלת
לכה
היא
כמו
'בֹּא'
,
ואם
נראית
בהפך
,
כי
ההליכה
ענינה
ההעתק
ממקום
למקום
,
אפילו
מחוץ
לפנים
,
כמו
שאמרו
רבותינו
ז"ל
(ראה
שבת
ב
,
ב)
בענין
הוצאת
שבת;
כל
עקירת
חפץ
ממקומו
-
'הוצאה'
קרי
ליה;
כלומר:
אף
ההכנסה
נקראת
'הוצאה'.
ונרוה
-
כמו
נשבע:
"ירויון
מדשן
ביתך"
(תה'
לו
,
ט).
ודודים
-
כמו
אהבים:
"כי
טובים
דודיך"
(שה"ש
א
,
ב).
ונתעלסה
-
ענין
שמחה
,
כאלו
הוא
באות
זי"ן:
"יעלזו
חסידים
בכבוד"
(תה'
קמט
,
ה).
והנה
מצאנו
הענין
בשלש
אותיות
,
באות
הזיין
-
כמו
שזכרנו
"יעלזו
חסידים";
"יעלוז
שדי
וכל
אשר
בו"
(תה'
צו
,
יב);
"שמחי
ועלזי"
(צפ'
ג
,
יד);
ובאות
הצד"י
-
"עלץ
לבי"
(ש"א
ב
,
א);
"בעלוץ
צדיקים"
(מש'
כח
,
יב);
"עליצותם
כמו
לאכול
עני
במסתר"
(חב'
ג
,
יד);
ובאות
הסמ"ך
-
"כנף
רננים
נעלסה"
(איוב
לט
,
יג);
נתעלסה
באהבים.
וזה
,
כי
אותיות
ס"ז
ש"ץ
מתחלפות.
והענין
שהיא
מבטיחתו
שיוכל
להשתעשע
עד
הבקר
,
הוא
ענין
כי
אין
האיש
בביתו
,
הלך
בדרך
מרחוק;
ואמרו
האיש
,
ולא
'אישי'
-
מצד
שאינו
נחשב
בעיניה.
זה
ימים
,
עד
שהוא
רחוק
מאד.
ומרחוק
-
פירושו:
הלך
לו
בדרך
ושמא
תאמר
אולי
הגיע
עת
שובו
,
לא
,
כי
צרור
הכסף
לקח
בידו
,
לקנות
סחורתו.
ליום
הכסא
-
רוצה
לומר:
לזמן
קצוב
ומיועד
לו
יבא
ביתו
,
ולא
קודם.
ויש
מפרשים
כסא
כמו
חג
,
מענין
"בכסא
(בנוסחנו:
בכסה)
ליום
חגינו"
(תה'
פא
,
ד)
והנה
השלים
תכונת
דברי
הזונה.
ואמר
אח"כ:
הטתו
ברוב
לקחה
-
פירשו
בו
לקחה
שהוא
הפוך
אותיות
כמו
'חלקה'
,
רוצה
לומר:
ברוב
חלקת
שפתיה
,
וכמו
שסמך
לו:
בחלק
שפתיה
תדיחנו.
ואין
צורך
,
כי
כל
דבר
לקוח
מפי
אחד
,
יאמר
עליו
לשון
'לקח'.
ואמר
אחר
כן:
אמר
אחר
כן:
הולך
אחריה
פתאום
,
כשור
אל
טבח
יבא
וכעכס
אל
מוסר
אויל
עד
יפלח
חץ
כבדו
כמהר
צפור
אל
פח
,
ולא
ידע
כי
בנפשו
הוא
-
כלומר:
הנה
הלך
אחריה
פתאום
,
וסבב
בזה
לעצמו
אבדון
ומות
,
תחת
חשבו
לסבב
לעצמו
שעשוע
ותענוג.
וקרהו
מקרה
השור
,
שמראים
לו
בליל
חמיץ
(ראה
יש'
ל
,
כד)
,
וממהר
ללכת
אחריו
,
ובזאת
התחבולה
יביאהו
בנקלה
אל
מקום
הטבח;
והנה
הוא
יחשוב
שיקראוהו
לאכול
,
והוא
קרוי
להאכל;
כן
העכס
אל
מוסר
אויל
-
רוצה
לומר:
לתוכחת
האויל
הנזכר.
או
הוא
מלשון
"פתחת
למוסרי"
(תה'
קטז
,
טז)
,
רוצה
לומר:
לאסור
אותו.
ועכס
-
שם
לכבל
הרגל
,
והוא
באשה
תכשיט:
"וברגליהם
תעכסנה"
(יש'
ג
,
טז);
ואמר
דרך
משל
,
שהעכס
שנתפתה
בו
,
בראותו
אותו
באשה
,
הושם
לכבל
ברגליו.
וענין
כשור
וכעכס
-
פירושו
,
כי
ענין
השור
בבלילו
וענין
האויל
בעכס
-
אחד.
ואמר:
עד
יפלח
חץ
כבדו
וגו'
-
כלומר
,
שלא
ירגיש
,
עד
יפלח
החץ
כבדו;
משל
על
מה
שיגיעהו
מן
העונש.
והנה
מיהר
הוא
בעצמו
מיתתו
כמהר
צפור
אל
פח
,
מצד
התבואה
שהוא
רואה
בו
,
ולא
ידע
כי
בנפשו
הוא.
ואחר
שהודיעו
דרכי
פתויה
ומקרה
האחרית
,
חזר
והזהיר
כדרך
כל
מאריך
בתוכחת
,
שמקדים
לפתוח
באזהרה
ומסיים
בה
,
ואמר:
ועתה
בנים
שמעו
לי
,
והקשיבו
לאמרי
פי
-
כלומר:
אחר
שהודעתיכם
איך
יקרה
לעושה
זאת.
אל
ישט
וגו'
-
חזר
לדבר
כנגד
היחיד
,
כלומר:
לכל
אחד
מן
השומעים.
וישט
-
לשון
נטיה
,
כלומר:
לא
יטה
לבך
לדרכיה.
אל
תתע
-
רוצה
לומר:
אל
תתעה
ללכת
בנתיבותיה.
כי
רבים
חללים
הפילה
,
ועצומים
כל
הרוגיה
-
רוצה
לומר:
רבים;
ואע"פ
שלשון
זה
מורה
תוקף
,
הוא
גם
כן
ענין
רבוי
,
כי
הרבוי
סבת
התוקף:
"וירבו
ויעצמו"
(שמ'
א
,
ז);
או
הוא
ענין
חזוק
,
כלומר
שאפילו
הנכבדים
נהרגו
לזאת
הסבה
,
כענין
"נפש
יקרה
תצוד"
(מש'
ו
,
כו).
ואמר:
דרכי
שאול
ביתה
-
כלומר:
הדרכים
הנוטים
לביתה
הם
כדרכי
שאול.
יורדות
אל
חדרי
מות
-
משל
על
רוע
הנהגתה.
זהו
ענין
פתוי
האשה
ואחרית
הנפתה
בה;
ובכלל
זה
כל
עונשי
העולם
,
בהתפתות
האדם
אחר
בקשת
תענוגי
תבל
,
והמשך
אחר
הסתותיה.
וחכמי
המוסר
אמרו:
תבל
נמשלה
לזונה
ידועה
,
לובשת
בגדי
כלה
צנועה
,
הפוך
בעיניה
והשק
במתניה
,
התוף
בידיה
והחבלים
צמידיה
,
תשיר
ושירותיה
פתיחות
,
תשמח
ושמחותיה
תוגות
ואנחות.
וכן
בכל
ענין
,
יזהר
מהמשך
אחר
טבע
החומר
,
כמו
שהקדמנו.